לעקוב אחר הפרימיום

יום שבת, 31 במאי 2008

בא לה על הקיץ - יאללה הייפ!

ללילי אלן יש שירים חדשים, לקראת אלבום בדרך. אין משהו שאני יכול לכתוב על זה שלא נכתב בדאבל קאסט אפשר לשמוע גם במייספייס. בכל מקרה זה זמן נחמד להזכר בשיר LDN בוידאו למעלה היא מסבירה מה בדיוק הסיגנון המוסיקלי שלה.

לילי אלן היא הראשונה שבאה עם משב הרוח המרענן הזה שהמשיכה אמי ווינהאוס וקייט נאש. ואחרי כל הרצינות של לאורה מרלינג ואפילו של אדל ודאפי הגיע זמן לליקה לי ולילי אלן. איזה כיף!!!

והשיר החדש שאני ממש אוהב. שבו היא פתאום כבר לא יודעת מה טוב ומה רע. עוד מעט תפסיקי עם השטויות ותתחילי לאכול חסה.

קיץ בא!! ולילי אלן כמו לימונדה קרה עושה לנו שמייח.

Lily Allen -I Don't Know

יום רביעי, 28 במאי 2008

הגודל לא קובע!



הפוסט הזה נכתב לפני כחודשיים, אבל היו הרבה אירועים אז הוא המתין לעונת המלפפונים שמתקיימת כעת. ודווקא נעים להוציא את הפוסט הזה עכשיו למי שפיספס את ליקה לי.

אנחנו באמצע מאי ושנת 2008 נראיית כבר סבבה. זו שנה של להקות רוק וזמרות עם אלבומים אישיים. מי שאהב את אדל אני מהמר שיאהב גם את ליקה-לי, למרות ההבדלים הגדולים ביניהם. לאדל יש קול של זמרת גדולה, למעשה זה יחודה. לליקה לי לעומת זאת יש קול קטן ומתוק. מה משותף הוא הרוגע, הסאונד וההגשה האישית, שבאלבום של ליקה לי הם אפילו יותר מורגשים, למרות שיש לו הפקה מצויינת.

ליקה לי היא דוגמא שמקול קטן אפשר לעשות מוסיקה טובה, וזאת במגמה הפוכה לכל תופעת הכוכב נולד למיניה, ליקה לי אפילו כיכבה כקול הנשי בשיר Young Folks. המסקנה הגודל (של הקול) לא קובע אלא הנשמה, הרוח והרגש. והדוגמא ההפוכה היא של דאפי שנתתי פה. בכל זאת קול קטן יש לו אפקט, ולטעמי למוסיקה יש גוון מעט יפני (למעלה יש וידאו מיוחד שמוכיח את טענתי). אבל אל תקשיבו לי, תקשיבו לה.

אם השם ליקה-לי נשמע לכם כמו סידרת ריהוט באיקאה, זה לא בכדי, כי גם היא משבדיה. למי שלא יודע אז כבר כמה שנים מגיעה משם ומכל סקנדינביה בשורה מוזיקלית מעולה. וכבר מזמן מוסיקה משבדיה היא לא רק אבבא.

האלבום מתחיל בשיר שמזכיר את Wave של פטי סמית' שנקרא Melodies Desires, בתור אחד ששמע את Wave וחדר לו לתוך התאים של הדם, השיר הזה הוא סוכריה מתוקה. לאחר מכן יש את השיר Dance*3 שמזכיר לי בסולו סקסופון שלו את Walk in the Wild Side, בקיצור יפה.

Lykke Li-Melodies Desires

Patti Smith- Wave

Lykke Li- Dance, Dance, Dance


את ההבדלים בין דאפי לליקה-לי ניתן לראות גם בהופעות, דאפי היא חתיכת יאכנה, ולעומת זאת ליקה לי העדינה מלאת רוח נעורים לאלבום שלה קוראים Youth Novel.. ואי אפשר שלא להיסחף. הנה כמה קטעי וידאו שבסופם תימסו לגמריי. נתחיל בוידאו נחמד של הופעה ברחוב:




ולמה לא הופעה בטואלט


וקצת הגות מפיה, על מוסיקה היום. אינדי זה הפופ החדש, אם לא ידעתם . יש לה גם ראיונות בשבדית אבל יוצאי יהדות שבדיה שמבקרים פה, יסלחו לי ויחפשו את הוידאו בעצמם ביו-טיוב. (יש לי גם הסבר למי שלא יודע למה אין שבדיות יהודיות בארץ נכתב פה).



וכאן היא מוכיחה שהיא בכלל רוקיסטית

יום שלישי, 27 במאי 2008

לאורה מרלינג



לאורה מרלינג הוציאה בתחילת השנה אלבום. לפחות שני מבקרים שאני מעריך גמרו עליו את ההלל (גל אוחובסקי וגיאחה). הקשבתי כמה וכמה פעמים ולא..זה לא יושב עלי. זה לא אומר שאתם לא תאהבו אותה מאד.
הכיוון הכללי של המוזיקה שלה מאד אהוב עליי. היא שרה טוב. כשהיא שרה עם ה-Mystery Jets, אני נמסתי. אבל בכל זאת האלבום שלה לא מדבר אלי כמו האלבום של She & Him ושל אדל.
אני מתאר לעצמי שללאורה מרלינג יש אורך נשימה, ועוד יהיו לה אלבומים טובים, עם שירים שיעבדו עליי קצת יותר (מה שאני בכלל לא בטוח לגבי אדל). יכול להיות שאני סתם עצלן כי האלבום הזה בכל זאת טוב, פשוט לא תא-נא-ניי-ניי, כלומר קצת יבש ולא קליט וקצת מלנכולי. ובכל זאת יש בו כמה שירים שאני אוהב.

מבולבלים? גם אנחנו.

למעלה יש סרטון וידאו של שיר הנושא Ghosts, שאתם תאהבו בכל מקרה.
והנה שיר אחד ממש להיטי שאולי מסביר את הנושא ואולי לא. וגם אותו בטוח תאהבו:

Laura Marling - Youre No God


יום שני, 26 במאי 2008

שירה והעטיפות

היה היה פעם עיתון מוסיקה שנקרא "ווליום". הוא היה בגודל של 7 ימים, מניר כורמו משובח, ויצא 7 פעמים עד ששבק חיים. זה היה עיתון מאד טוב וכתבו בו כל הכותבים החשובים, בן השאר היתה שם סקירה של כל ההופעות של אמנים מחול ומהארץ שהופיעו בפינגיוון, ליקוויד וקולנוע דן (אפילו רוקסן עוד לא היה).
אני זוכר כתבה של יואב קוטנר (שנתן תגובה פה) על משהו כזה שנקרא דיסק שאוטוטו יתחיל להחליף את התקליט. בינתיים היו כמה דיסקים עם יצירות קלאסיות וגם אבבא. החידוש היה שדיסקים לא רגישים לשריטות ושאיכות הקול הרבה יותר משובחת (מה שהתברר בדיעבד כטעות).
היה בעיתון ווליום גם פינת ביקורת על תקליטי בוטלג, שאלה תקליטים של הקלטות פירטיות. וגם פינת ביקורת לעיצובים הגרפיים של תקליטים חדשים. מה שנקרא היה פה שמח כשבגרוש היה חור.
בכל מקרה עטיפות של תקליטים היו עניין מאד משמעותי כשהיו תקליטים. ואחותי שירה, שהיום יש לה יומהולדת וביקשה שנקדיש לה פוסט, קנתה לי שני אלבומים הכי חשובים שקנו לי אי פעם רק על סמך העטיפות שלהם. את אלבום הבכורה של הפיקסס Surfer Rosa, ואת אלבום הבכורה של הסטון רוזס, שהסולן שלהם איאן בראון יופיע בקרוב בארץ.
את האלבום הזה של הפיקסס ואת כל העיתונים של ווליום שתתה לי השכנה שלנו שרית (לא שכחתי אבל כבר סלחתי).

ולשירה מזל-טוב, בלי להיות יותר מידי דבק, כי אני ממש לא יכול, ובכל זאת הנה שיר של של הפיקסס (מתקליט אחר) שמתאים לעניין.
אוהבים אותך אייל, א.... והילדים (עכשיו הסתבכתי עם אחותי השניה)


יום שבת, 24 במאי 2008

לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד ארכיטקטורה

לורי אנדרסון, שהיא פילוסופית מודרנית (בגרוש וחצי), ואמנית גדולה שתופיע השנה בארץ, אמרה פעם שלכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד ארכיטקטורה, כלומר: מופרך בעליל. רציתי שזאת תהיה הכותרת של הפוסט שהכנתי עליה, אבל כשהכנתי אותו שכחתי מזה.
בכל מקרה תבדקו טוב טוב בנפשכם ותמצאו שאתם חושבים בעיקר במילים, אולי מתמתיקה שזו גם שפה לצורך העניין, אפשר לחשוב ללא מילים. לעומת זאת כל יצירות האומנות הגדולות עובדות על המקום הזה שבין הרגש למחשבה. מה שג'ים מוריסון קרא הדלתות, שהם המקום בין ההכרה לתת-הכרה... וזה באמת על רגל אחת.
וכשכותבים על מוסיקה, מה יש לומר. לפעמים כלום, לפעמים נהניתי מאד כדאי גם לכם, לפעמים זה נשמע כמו זה וזה, זה היה מאד דומה לתקופה שניגנו ככה, זה בסגנון הזה והזה, והמקסימום זה עושה לי ככה וככה.

יש הרבה מה להגיד אבל אני בטוח שלחרשים זה לא אומר כלום.

שלא תבינו אותי לא נכון אני מאד אוהב ביקורות מוסיקליות טובות. לפעמים אני אפילו לא מתחבר למשהו עד שאני לא קורא ביקורת מעניינת על משהו, ופתאום אני שומע דברים שלא שמעתי, ומבין אותם כמו שצריך.

ולצורך הדגמה של המשפט : "לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד אריכטקטורה", הנה משהו שאלוהים שלח לי, אני אפילו לא יכול להגדיר אותו. רק שזה מתחיל לורי אנדרסון הו סופרמן, ממשיך מדרגות לגן-עדן, חיפושיות, יוריתמיקס, דולי פרטון, ארט אוף נויז, ביסטי בוייז, פט בנאטר-מה לא? זה לא שיר זאת הצהרת הון!

DJ Earworn


יום חמישי, 22 במאי 2008

הסגן של שיר השנה


אנחנו רק בחודש מאי, עד סוף השנה יש עוד זמן, אני אפילו מאד אשמח אם אשנה את דעתי, כי השיר הזה כל-כך יפה, שאם יש שיר יותר יפה ממנו השנה, אז מה רע?
Mystery Jets, הוציאו אלבום מקסים, שגם יהיה אחד מאלבומי השנה שלי. הוא מלא שירים טובים שעושים כיף, ולא יכול להיות שלא תכירו אותו. הוא גם כן ברוח של שנות השמונים, ויש אפילו סרטון וידאו של אחד השירים שעושה ממש צחוק מהעניין.
השיר Young Love בוידאו למעלה, הוא שיר אהבה סטייל "הוא לא ידע את שמה".. היה להם קטע, הוא לא יודע איך קוראים לה, הוא רוצה לחפש אותה מדלת לדלת, אבל.. וממש במקרה השבוע סוף-סוף יצא לי פעם ראשונה לראות חלק (כי נרדמתי) מהסרט הטנגו האחרון בפריס עם מרלון ברנדאו.

Young Love הוא שיר המנון של אהבה, אפשר לשיר אותו באיצטדיונים, וכשלאורה מרלינג נכנסת בשיר זה כמו שעוטפים לך את הלב עם פרוסת לימון.. כואב אבל מתוק.

ועוד וידאו של זריזות ידיים על רקע השיר Hand me Down של Mystery Jets




ויש את Young Love גם ברמיקס, שבשמיעה שניה נשמע חמוד...

יום רביעי, 21 במאי 2008

מצעד הקיטש התעשייתי

אתמול התקיים חצי גמר האירוויזיון. הוא נראה כמו מצעד קיטש תעשייתי. לנו יש שיר נחמד של בועז מעודה, אני אפילו לא יודע אם הוא עלה לגמר כי נרדמתי, אבל הוא שיר מכובד. שאר האירוויזיון היה די מזעזע. גם הקיטש זה לא מה שהיה פעם.

הבעיה עם האירוויזיון שזה הפך לבליל של אורות וצבעים ותנועה, וקצת כמו דן מנו מהישרדות כל שיר עושה הכל כדי לנצח. טוב לא כולם, ויש לפעמים אפילו שירים שאני מצליח לאהוב, זה לא כל-כך קרה אתמול.

המטרה של האירוויזיון היתה ליצור חגיגה שנועדה לקרב בין התרבויות ומשפחות העמים. במשך הזמן עם הגלובליזציה והאיחוד האירופי לא נשאר הרבה הבדל באורח החיים, אבל יותר מזה אף אחד לא מנסה להביא את המוזיקה שלו מהבית. קחו לדוגמא את השיר של נורבגיה מאתמול, שלוש בלונדיניות עבות בשר שרו באנגלית שיר אמריקאי לחלוטין (דווקא שיר נחמד).

בסה"כ לאורך השנים האירוויזיון מצליח להפיק גם מוזיקה טובה. בעבר אפילו יותר. כל השירים הישראלים שזכו עד היום טובים , די להזכיר את הללויה. גם שירי מיימון ריגשה אותי לפני כמה שנים.

והשיר שהבאתי כאן, שנקרא Perque tes Vas, שזה: למה אתה עוזב? של Jeanette , אני אפילו כבר לא בטוח שזה שיר מהאירוויזיון, אבל הוא מייצג את הרוח של מה שהיה. זה להיט אצלי ברכב בנסיעות, הבת שלי בת ה- 9 מכירה את כל המילים בע"פ. ושימו לב לוידאו המנימליסטי. זה שיר קיטשי, אבל זה כל ההבדל בין הקישט של היום לקיטש של פעם.

יום שני, 19 במאי 2008

ההיסטוריה באופן לינארי


אילו ההיסטוריה של המוזיקה היתה מתפתחת באופן לינארי משנות השמונים ועד היום, כנראה שכל המוסיקה היתה נשמעת כמו האלבום האחרון של M83. כן, כך אני מנחית אתכם בנחיתה רכה משנות השמונים חזרה לעתיד (שכמדומני היה גם כן סרט משנות השמונים).
כבר כתבתי על M83 כאן, זו להקה צרפתית ששרה באנגלית, לפחות הלהקה השלישית מסוג זה בבלוג. צרפת זה חזק בזמן האחרון, קצת חבל שהם שרים באנגלית - אני חושב שהדבר הכי יפה אצל הצרפתים זה השפה, גם התרבות והיין- בטח לא האוכל.
בצרפת (לא בספרד, והמבין יבין) יש משהו ביורו-פופ שהשאיר את הקלידים במקום מכובד לפחות כמו שוואן-הלן נתנו לו בשירי הרוק כבד שלהם. כן, גם גלאם רוק היה בשנות השמונים , שזה רוק כבד עם ליפסטיק, שיער מנופח ותייץ- באמת להקיא.

ולענייננו, M83 זו להקה של חברה אחרי צבא (לא באמת) שכותבת על הבעיות שלה בגיל הנעורים. בדומה לטינאייג'רס שהם גם צרפתים ששרים באנגלית, וגם שרים על הנעורים, אבל מנקודת מבט אחרת (יותר חרמנית).

האלבום של M83 נקרא Saturdays=Youth והוא מתאים למי שרוצה לשמוע מוסיקה אלקטרונית צליל קלידים מעודן ומתמשך, הווארד ג'ונס היה יכול להיות חבר בלהקה. אפשר להשמיע אותם באוטו לילדים בנסיעות ארוכות, כשהם ישנים. רק צריך להיזהר לא להירדם גם כן. חחח..
וברצינות, אלבום יפה עם קטעים אינסטורמנטליים, רק קצת מאתגר במתיקותו. ואני לא יודע למה הם קוראים לעצמם M83. מישהו יודע?

הסרטון למעלה הוא של הלהיט Kim & Jessie הוא גם יותר רוקי, וכאן למטה אחד ממש יפה שמדגים את הסחורה ממש. תנסו זה לא נושך, זה אפילו לא נובח.

M83-Skin of the Night


יום שבת, 17 במאי 2008

האלבום האבוד של לו-ריד


הדבר הכי מופרך שיכול להיות הוא שלו ריד הוציא אלבום מצויין בשנות השמונים עם צליל של שנות השמונים. עד היום האלבום הזה לא קיבל את הערכה המגיעה לו, ועד היום אני חושב שהוא מצויין. מה שבאמת מפתיע באלבום שנקרא New Sensations שזה ממש לו ריד במיטבו, בהפקה נגועה בצליל של שנות השמונים סטייל הצמד ג'ון & אוטס ששרו "She's a Man Eater", המוטיבים הם משנות השמונים: ג'ויסטיק, וידאו, דיסקג'וקי, יש יותר מידי אקו בשירה, יש רגאיי, אבל בכל זאת זה מתערבב ויצא אפילו מצויין. ויש שם שירים אל-זמניים שאפשר לשמוע עד היום בלי בעיה.
באלבום המוכר ביותר שלו משנות השמונים NEW YORK, שגם כן קניתי, הוא חזר למגברי גיטרות ישנים ולצליל שהיה לו קודם, אבל היו שם שירים פחות טובים, ולמרות זאת הוא נמכר עד היום בכל חנות דיסקים.

האלבום הזה אבוד, אתם חייבים לגלות אותו. נכון "ברלין" הוא אלבום מופתי, כן "טרנספורמר" הוא מופתי, כדאי להתחיל איתם , אבל גם כאן יש לכם מה להרוויח. וגם מי שמחפש צד יותר קליל של לו ריד יהנה.
 
וגם את סוזאן הזו אתם תאהבו
Lou Reed- I love You Suzanne

יום שישי, 16 במאי 2008

שנות השמונים ורוחניות?

אנחנו עדין בשבוע שנות השמונים. שנות השמונים היו גם טום וייטס, ניק קייב, הסימתס והקיור וגם הווטרבוייז. הווטרבוייז היו להקת אינדי טיפוסית (אבל אז דיברו על זה פחות), והם הופיעו פעמיים בארץ בתל-אביב ובירושלים. לא נסעתי כי הייתי קצת צעיר וגם חשבתי שאני עוד אהיה בהופעה שלהם בעתיד. אז עוד לא הבנתי שחיים רק פעם אחת וכל דקה שעברה..חלפה.
הסולן שלהם והכותב העיקרי,מייק סקוט, היה עדין נפש במובן הטוב של המילה, לא הסכים לנגן בתוכנית אירוח בגלי צה"ל בגלל שזה מחנה צבאי והוא פצפיסט, הוא כאילו יצא משנות השישים דק גזרה ומראה, בהיר.. בילדותו היה קורא אגדות אנגליות בנוסח נרניה, והכתיבה שלו היתה מאד מושפעת מכך, די להזכיר את השיר The pan within. לימים דווקא הקלידן שלהם הקים להקת המשך שנקראה World Party, שמאד אהבתי.
האלבום This is the sea , שאיתו הם פרצו לתודעה, הוא אלבום קונספט מאד מאד רוחני שבסופו אתה יכול לעלות . השיר הראשון Don't Bang the Drums נתן את קריאת הכיוון מההתחלה. הוא מתחיל שקט במין קריאה עם חצוצרות ליציאה למסע (רוחני). אני ממש יכול לתאר לעצמי יער או שדה אנגלי, כמו-של רובין הוד, החצוצרות קוראות, כולם מתארגנים עם הסוסים שלהם בשיירה, ואז כולם דוהרים בסערה אל המסע כמו בספר שר הטבעות. והשיר אומר: "הנה אנחנו במקום המיוחד הזה, מה אנחנו נעשה פה? האם אנחנו נכה בחזה כמו קופים, או ...."
יש גם להיטים כמו Old England, ו- The whole of the Moon שהוא גם שיר מאד רוחני, שהשפיע מאד על חיי, אם אי-פעם הקשבתם למילים אז הוא אומר בעצם שכדי "לעוף" אתה פשוט צריך להתבונן נכון. אחד מדמיין את הקשת, השני ממש מחזיק בה, לאחד יש פלאשים של תובנה, השני כמו "האחד" בסרט מאטרקיס רואה את כל התוכנית. בגלל המילים השיר לא נמאס עליי ועדין עושה לי צמרמורות.
דרך אגב, המשפט החוזר בפזמון הוא I saw the crescent- You saw the whole of the moon.
Crescent, הוא הירח כשהוא בצורת בננה, או קורסון בצרפתית, או הסהר של המוסלמים.
בהמשך האלבום יש את השיר Spirit, שמסביר את מותר הנפש מהאדם. ובסוף יש את השיר This is the sea. אלבום מופתי, ומוכר עד היום.
יש לי עוד כמה אלבומים מאותה תקופה שווה לכתוב עליהם, אולי בעתיד ..לא מוכרחים שבוע שנות ה-80 בשביל זה.

Waterboys -Don't Bang The Drums


Waterboys -The Whole of The Moon


לאחרונה האלבום This is the sea יצא במהדורה מהודרת, והבאתי כאן את השיר הבונוס הכי טוב ממנו, למה לא להנות עד הסוף.
Waterboys -Beverly Penn

יום רביעי, 14 במאי 2008

הו סופרמן


לורי אנדרסון מגיעה להופעות בישראל. מבחינתי 20 שנה מאוחר מידי. לורי אנדרסון היתה בשבילי מוסיקאית כל-כך חשובה, קניתי את שלושת התקליטים הראשונים שלה וטחנתי עד בלי די. בעמודה בצד שמאל, יש את הפרופיל המלא שלי שם כתובים אבות המזון שלי במוזיקה כמו החיפושיות וכו'.., לפני 15 שנה גם לורי אנדרסון הייתה נכנסת. התפלאתי שהיא עדין מופיעה, עוד יותר התפלאתי שהיא מוציאה דיסקים.

לורי אנדרסון זה מייצגי מולטימדיה ואוונגרד. וזה כל-כך פסה בעולם הרוק. קראתי שאלבומיה האחרונים עדין עוסקים בניוון של החברה אמריקאית. סמולנית. אוונגארד, זה חלוציות, אבל במקרה הזה מדובר בחלוציות שלא התפתחה לשום מקום, משהו כמו לנחות על הירח. אין שם בינתייים שום דירות לזוגות צעירים.

ובכל זאת אם בשנות ה-80 עסקינן, אז לורי אנדרסון עשתה ממש מהפכה מחשבתית ותפיסתית במוסיקה, ואי-אפשר להתעלם לדרך שהמחשבה של המאזין צריכה לעבור בשביל לעכל ולהנות מכך. וגם היום כשאני מקשיב וצופה בסירטונים שהבאתי כאן אני נהנה. אני הולך קצת לבדוק מה היא עושה כיום. אבל בינתיים אנחנו בשנות השמונים.

למעלה בשיר הפותח את אלבומה השני. שבו היא התחילה קצת להתפשר, והיה לה קשה למשל שבאלבום שלה תהיה גיטרה בס רגילה. השיר אחלה.

כאן למטה היא בפילוסופיה על החובות הלאומיים של ארה"ב. ממש מפחיד במי אנחנו נותנים את מבטחנו. וזה בלי לקחת בחשבון את הנשיא המכהן שלהם.

ולמי שרוצה לקבל מושג איך נראות ההופעות שלה, מתוך תקליטה שלישי:

ועד היום סטודנטים עושים סרטונים למוסיקה שלה, לדוגמא שיר שצרוב אפילו, בליבי. אני אומר אפילו בליבי, כי זה למעשה מאד שכלתני. מתוך אלבומה הראשון Let X=X, להזכירכם תחילת שנות השמונים, המחשב רק הומצא, ושינה לגמריי את הסמנטיקה וזה לפני מונחה עצמים ו- C+++++.

ולבסוף שיר שלה עם פיטר גבריאל משנת 1984. ממש מפגש פיסגה. איך אהבתי את זה.

יום שני, 12 במאי 2008

חדש חדיש ומחודש

לכל מי שמודאג אני הבראתי. למעשה ביום א' הגהקת חובקת הפכה לסתם כאב גרון שנעלם.
את הרשומה הזאת כתבתי ממש אחרי ששוש עטרי נפטרה, אבל חשבתי לחכות אחרי שיסתיים כל 'הבאז' סביב מותה, בעיקר מכיוון שבכל זאת אני חושב שמגיע לה ולמה שהיא עשתה כבוד מעבר לכבוד המת. אלא כבוד פועלה:
אחד השלבים החשובים שלי בהאזנה למוזיקה היה רשת ג' באופן כללי ואח"כ חדש-חדיש-ומחודש באופן ספציפי. מי שרוצה להבין או להיזכר איזה מוזיקה היתה בשנות השמונים, צריך לדעת איזה מוזיקה היתה מושמעת בחדש-חדיש-ומחודש.

מה שאתם רואים ב-MTV או ב-VH1, זה צל חיוור של מה שהיה בשנות השמונים.
ושנות השמונים באמת היו ערש התרבות המוזיקלית שאתם מכירים היום. בזמן אמת ועד היום מתייחסים בעיקר ל- NEW-WAVE, אבל זרם זה היה בעצם המעבר מהPאנק לשנות השמונים והאומנים שמזוהים איתו הם טוקינן-האדס, בלונדי, אלביס, קוסטלו, גארי ניומן, טלוייז'ן, ואפילו פוליס.
אבל המהפכות הגדולות שהתחוללו בשנות השמונים הם ה-HIP-HOP והאינדי. בדיעבד הזרמים העיקריים בשנות השמונים היו : ניו-וייב שציינתי, הגל הרומנטי שאתם מכירים מ-MTV (דוראן דוראן,ניק קרשואו, ספנדאו בלט, אדם והנמלים) , הגל האלקטרוני, שמיוחס גם לניו-וייב (יאזו, יוריתמיקס, תומפסון טווינס, דפש מוד, אפילו ניו-אורדר), אינדי (סמיתס, קיור, קוקטו טווינס, ורג'ן פרונס, באהוהאוס, טוקסידו מון), היפ-הופ (מלקום מקלרן, גראנד מאסטר פלאש והפיוריוס פייב) ולבסוף המהפכה במוסיקה השחורה (פרינס, מייקל ג'קסון, ג'אנט ג'קסון). דרך אגב היה גם רוק (דיירסטרייט, ברוס ספרינגסטין,U2).

ובחדש -חדיש ומחודש השמיעו את כל זה. זה לא גדול!!!
לכבוד זה גם הכנתי את מיקסטייפ שנות השמונים שניתן לשמוע בעמודה בצד.
בסופו של דבר השיר הכי מייצג את שנות השמונים הוא Human League- Don't You Want Me Baby. ולמרות שטחנו אותו עד לזרא עד היום אני מאוהב בו. עוד אנקטודה מעניינת, בסוף שנות השמונים עשו מצעד לסיכום כל שנות השמונים , נחשו מה זכה מקום ראשון? מי שלא יודע בטוח יופתע (תשובה בסוף המאמר).
את אקורד הסיום של שנות השמונים ניגנו הפיקסיס, ואת אקורד הפתיחה של שנות ה-90 נירוונה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמריי.

ואפרופו העברית הנכונה והמדוברת להפליא של שוש עטרי: כשחיפשתי בגוגל את חדש-חדיש ומחודש גיליתי עד כמה הביטוי השתרש עד ימינו, ונמצא בכל פרסום על משהו חדש. חוץ מזה המילה "מחודש" לשיר עם ביצוע מחודש, היא הברקה שנולדה לצורך התוכנית ויותר מתאימה מממה שנהוג היום להגיד בעברית קלוקלת : גירסת כיסוי... מה זה פה ווקס לרכב.

אחרי כל מה שכתבתי, אני חושב שברור שתמיד תהיה לשוש עטרי פינה חמה בלבי ובלב מאזינים רבים אחרים.
בחרתי שלושה שירים שהם לדעתי מכוננים במובנים רבים ומשפיעים עד היום על המוזיקה. בזמן אמת התרגשתי מהם התלהבתי מהם, שמעתי אותם ללא הפסקה. שניים מהם היו הילדים המוצלחים הראשונים של מוסיקת ההיפ-הופ.

Grandmaster Flash &The Furious Five -The Message



Malcom Mclaren- Buffolo Girls




ואחד שהוא גם אינדי וגם דאנס - גם כן מהפכני. המשך ישיר של I Feel Love, של ג'ורג'יו מורדר (דונה סאמר).

כשאני שומע את השיר הזה אני חושב : איך שיר נולד.. כמו תינוק. גם היום כשהוא כבר גדול אני אוהב אותו. כאן הוא ברימיקס לא מזיק, אני דווקא אוהב אותו בגירסה המקורית אבל הוידאו יותר טוב.
New Order -Blue Monday



התשובה: Pink Floyd -Another Brick in The Wall, בכלל שיר משנת 1977.

יום ראשון, 11 במאי 2008

כשגבר מתבכיין

כידוע לכם אני חולה ב- 'גהקת חובקת', (ראו הפוסט הקודם), ובזמן שאני חולה אני במצב צבירה אחר לגמריי מבחינה מוסיקלית, ומבחינת מצב רוח כללי, לכן הפוסט הזה מתאים במיוחד למצבי הנוכחי:

יכול להיות שמצאתי לנמרוד מטאפס טאפס את אלבום השנה. אני כבר מנסה להשיג את האלבום הזה זמן מה, אולם בינתיים הצלחתי רק להשיג שני קטעים שלו ב-MP3, וגם לשמוע במייספיס, נשמע כי האלבום שווה קניה. אני משער שכל אוהבי פורטיסהאד יאהבו גם אותו. קוראים להם SUNSET, זה פרוייקט חדש של בילי ביירדס, אחד מעמודי התווך של להקת SOUND TEAM, שפעלה באוסטין טקסס, והתפרקה לא מזמן. גם להם יש מוסיקה שאני מעריך שנמרוד יאהב, או שהוא כבר מכיר מזמן, הנה העמוד שלהם במייספייס - אני אהבתי מאד, אפילו מאד מאד.

אני לא מתיימר להכיר את בילי ביירדס, למען האמת בד"כ לא כל-כך איכפת לי מי בדיוק האישיות שמאחורי היצירה. גם דמותי המשתקפת מתוך בלוג זה אינה בדיוק דמותי האמיתית למרות שאיני מסתיר יותר מידי. חוץ מאישתי כל מי שמכיר אותי במציאות החמיא לי על הכתיבה והתפלא באותה נשימה. דווקא את האישיות המורכבת שלי הם מכירים ('מורכבת' זה מילה מחמיאה, אני יודע, אבל זה הבלוג שלי).

אני בטוח שאם נמרוד ישמע את SUNSET ויאהב, הוא יכול לכתוב ביקורת מוסיקלית הרבה יותר מוצלחת. אני אומר את זה בלי רגשי נחיתות חלילה, פשוט יש לו את זה, וזה כיף לקרוא. אני רק התחייבתי להביא לכאן את הדברים הכי טובים במוסיקה, ועד כמה שאני יודע, מי שמבקר כאן לא מת על ביקורות מוסיקליות ממילא, אלא דווקא מעוניין בהגיגים וקצת הומור עצמי, על חשבוני כמובן.

לגבי SUNSET הקו המוסיקלי הפסיכודלי ברור. למי שאוהב דברים יותר קלילים יש מחר (הצהרתי כאן מזמן שכל יום יהיה פה משהו אחר: פעם מתוק, פעם חמוץ, פעם מלוח , פעם מר...).
את השיר הזה שמעתי כבר עשרות פעמים והוא לא נמאס, ויש לו גם שם שקל להזדהות איתו: 'לב מתאונן של גבר', או בתרגום חופשי: 'כשלגבר כואב הלב' או סתם 'כשהגבר מתבכיין' (וזה כידוע לכל הנשים אף פעם לא קורה, כי אנחנו כאלה קשוחים... אולי קצת כשאנחנו חולים).


Man's Heart Complaint








אחרי מחקר קצר גיליתי שאני מכיר די מזמן שיר מאד יפה של SOUND TEAM שנקרא No More Birthdays, ההנאה מובטחת. למעשה כל מי שאוהב אותו יכול להיות חבר שלי:

יום שישי, 9 במאי 2008

לעבור את החיים בשלום

הרבה דברים מוזרים קרו לי ביום העצמאות. היינו בכפר גלעדי, יש שם הפנינג קבוע כל שנה: מתנפחים, בובת פיל שמעניקה ממתקים, פופקרן ואפילו תחרות עוגות. אני חליתי במחלה חדשה: "גהקת חובקת". במשך יממה שלמה לא הפסקתי לגהק. אפילו היה לי חום וכמעט התעלפתי. כלום לא עזר: כוסות מים, כפית סוכר, נשימות עמוקות, שכיבות סמיכה . אני יודע שזה מצחיק, אפילו אותי, אבל זה סבל נורא.

פרשתי לחדר במלון בכפר גלעדי וראיתי את חידון התנ"ך העולמי. אפילו בכיתי כשבפרס זכתה נערה, ולא נער, ככלת התנ"ך העולמית- אולי בגלל שיש לי בת בכורה, בטח גם המחלה עזרה. השנה זכו בכל הקטגוריות בנות: יש גם כלת התנ"ך הארצית, וגם כלת התנ"ך של התפוצות. ראיתי את ראש הממשלה מברך, וזה היה קשה להאמין לו ולהתרגש, וכבר בערב ראיתי אותו במסיבת עיתונאים מסביר על מה שהוא לא לקח או כן לקח אבל לא הכניס לריאות. וכל הזמן הזה גיהקתי!!!

שמעתי גם את האלבום של צמד צרפתי שנקרא Cocoon, שעושה מוזיקה כמו She & Him. האלבום שלהם יצא בסוף שנה שעברה וכולם שכחו ממנו. האלבום שלהם נקרא: "כל החברים שלי מתו בתאונת מטוס". לא מצחיק. אני לא אוהב את ההקצנה באלימות שיש באומנות. לעיתים נדירות זה מוצדק כמו בספרות זולה, בד"כ זה או סתם אינפנטילי או פורנוגרפיה של רגשות. בכל מקרה האלבום שלהם נחמד, אם כי לא טוב כמו של She & Him, והשיר בוידאו למעלה ממש שווה , מזכיר מאד את אליוט סמית'- אם לא טחנו אותו בגלגל"צ (אני לא יודע כי אני כמעט לא שומע) אז גם גלגלצ הם לא יודעים להיות.

בזמן שאהוד אולמרט חושב כל החיים שלו איך להזיז כספים מצד לצד ולהרוויח מזה משהו ואח"כ להתחמק מחוקרים כל החיים, אני בסה"כ רוצה לעבור את החיים האלה בשלום. בלי תאונות מטוס, חס וחלילה, ובלי גיהוקים. (אולי בגלל זה אני לא ראש הממשלה).

יום רביעי, 7 במאי 2008

אוי ארצי מולדתי




אני בטוח שמי שמבקר כאן שם-לב שאני מאד אוהב את הארץ. ואני חושב (מה אני אומר חושב, אני בטוח!) שכל מי שגר כאן אוהב אותה. ואני אומר את זה דווקא מפני שלא קל כאן. מסובך וקשה, מצד שני כל אחד שגר פה יודע שאם הוא היה רוצה הוא יכול לגדל ילדים אמריקקים בארה"ב , ובכל זאת הוא פה.
הסיבה לכך לדעתי היא קודם כל מפני שבישראל יש רשת חברתית בין בני אדם שאני חושב שלא קיימת בשום מקום ביקום. או במילים אחרות כל ישראל חברים, כל ישראל אחים, כל ישראל ערבים זה לזה. זה מדהים איך כולם מכירים את כולם. עוד לא היה מקום אחד שהתחלתי לעבוד בו ולא היה מישהו שהכרתי או הכיר אותי. בתור תרגיל תבדקו ותמצאו שיש מישהו שאתם מכירים שיש לו חבר שיכול להרים טלפון לראש הממשלה.
ומרוב שאנחנו אוהבים את הארץ, אנחנו מוכנים למות עליה, ומרוב שאנחנו אוהבים את הארץ, אנחנו מוכנים לוותר על חלק ממנה. אתמול ראיתי בערוץ 1 סיפורים של משפחות שכולות, אחים, חברות ובעיקר אמהות - הלב כואב. לפני יותר מעשר שנים הייתי בלונדון בקונצרט, היינו זוג, והכניסו אותנו בחינם כמה אנגלים בגיל העמידה שקיבלו כרטיסים חינם מהעבודה
לתא מיוחד (Box) לראות את הקונצרט מלמעלה. בהפסקה סיפרה לי אחת הנשים האנגליות, בגיל 50 לערך, שהבן שלה משרת בצהל בלבנון. רציתי להגיד לה שהיא כנראה האישה הכי אמיצה בעולם, אבל לא אמרתי (סיפור אמיתי, נשבע).

הארץ הזאת כל פעם מפתיעה אותי מחדש. ואני לא מדבר על ההיי-טק (מי שלא היה פה ילד בשנות השיבעים לא מבין איזה מהפכה נעשתה פה), ואני לא מדבר על העזרה הדדית שיש פה (ואני לא מדבר על העזרה של אולמרט להירשזון ולהיפך), אלא על הארץ עצמה.

שבת אחרונה הייתי בעין-צור ממש ליד זכרון. יש שם ארמון ביזנטי מלפני 2000 שנה, בית מרחץ רומי ונביעת מים ובוסתנים, סטייל הסטף - ממש גן עדן. זו ארץ זבת חלב ודבש, גפן ותאנה ורימון וכו'... טיילנו עם קבוצה של 12 משפחות, ועם החברים שלנו טמיר וקרן והבנות שלהם. אני וטמיר מכירים מהתיכון,פעם יצאנו יחד למעדונים, הלכנו יחד לרוקסן ולליקוויד (שלא תחשבו שאנחנו כאלה זקנים) ופתאום אנחנו בפאזה אחרת לגמריי. למעלה יש תמונות מעין צור. דרך אגב אפשר ללחוץ עם העכבר על כל תמונה בבלוג ולראות בהגדלה.
ואם כבר יום העצמאות. שני שירים של נעמי שמר שאני מאד אוהב בביצוע של "שוקולד מנטה מסטיק" שהאוסף שלהם מאד מומלץ. ואני שרוף על נעמי שמר ואהוד מנור. שני ענקי רוח שחיו עימנו.
שוקולד מנטה מסטיק - ארצי מולדתי
ובמיוחד ליום העצמאות
שוקולד מנתה מסטיק- חג לי

יום שלישי, 6 במאי 2008

מוסיקה שנעים איתה

אני יושב לי באולפן, החיים שלי קברנה סוביניון, כל היום אני מתבח-בח ומתווק -ווק על הרדיו, כל הזמן אני קורא "יעל נעים, יעל נעים" רציתי לומר גם לי, אבל לא שמעתי כלום. עד שבמקרה... אני נוסע באוטו... ברדיו המצעד עלאק הרישמי, בתחנה שגמרה את המוסיקה בישראל... רציתי להעביר, ואז במקום רביעי (לפני חודש) איזה שיר??? יעל נעים! טו-אוב!!! רבנן (אני מאלתר פה)...נפלתי מרצפה לכסא.

חוץ מזה אתמול ראיתי בטלוויזיה הבידורית (ערוץ 2) את המצעד הגדול של ישראל. שלמה ארצי זכה בזמר ה-60, מגיע לו וגם ליהורם גאון, ואריק אינשטיין ואולי אפילו לשלום חנוך, למרות שהוא יותר מוסיקאי. לא להאמין שעברו 20 שנה מאז שיצא חום- יולי-אוגוסט עם השירים תחת שמי ים תיכון וארץ חדשה. אני זוכר שאימי קנתה לי אותו ליום-הולדת 18, וחרשתי אותו במשך חודש עד שמיציתי. אחר-כך עוד שמעתי אותו במשך שנתיים, ולא מתוך בחירה, מכל המרפסות ובכל בוקר לפני מסדר בוקר בצבא. וזו הבעיה שלי עם שלמה ארצי, אבל אתמול התרגשתי. גם שמתי לב שהזיקנה פתאום נפלה עליו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא עוד נראה צעיר לנצח. וכל הילדות בקהל ידעו את כל המילים. החלטתי שהקיץ אני הולך לראות אותו בקיסריה, לא עשיתי את זה אף-פעם. ועד 120.

ההפתעה של אתמול היתה נינט טייב עם גיטרה לקישוט, שרה יחד עם להקת רוקפור את "מדינה קטנה" של להקת כוורת שזכתה בלהקת ה-60. דרך אגב זה לא פעם ראשונה. היא עשתה את זה בהופעה שלהם בבארבי עם שירים חדשים שלה באנגלית. אני לא חסיד של פרוייקטים של חידושים כמו עבודה עברית, ולדוגמא החידוש של היהודים לירושלים של זהב אתמול היה מזוויע בעייני. הבעיה שלי עם רוקפור היתה תמיד עם הקול של הסולן שלה, ודווקא את נינט אני אוהב, ומי שמתפלא שיתפלא. אני חושב שהשיר "בובה" שהיא כתבה במו ידיה ממש טוב. ולכן החיבור עם רוקפור עושה טוב לכולם, וגם לנו, הנה כאן.

והשיר של יעל נעים, ממש שווה ונעים:

Yael Naim -New Soul






ועוד שלושה שירים במייספייס.

יום ראשון, 4 במאי 2008

סייחים לא הסייחים



סייחים, הלאו הם Foals, יקיריי הבלוג, הוציאו קליפ חדש של אחד השירים היפים ביותר באלבום המופתי שלהם. אז למה שלא נהנה.


וקוראים להם סייחים ולא ה-סייחים, והם מתעקשים על כך.
ותודה לגיאחה שגם נידב בטוב ליבו את הראיון וההופעה החיה באולפן הרדיו של קורנט ניתן להאזין כאן (בבאר הוורוד בצד ימין).



יום שבת, 3 במאי 2008

כל דבר שאתה עושה - אתה יכול לעשות טוב יותר

אומרים שהאוייב של הטוב הוא הטוב יותר, אבל הבעייה האמיתית היא שהאויב של ההצלחה הוא הפחד מהכישלון. מי מאיתנו לא חוזר להיכן שהוא שולט יותר, ולעסוק במה שהוא טוב יותר. הפחד מכישלון עומד בניגוד לכורח לנסות, לשנות, להפוך. אני אומר כורח, כי לדעתי החיוניות של חיים שלנו נובעת מזרימה ושינויי. או בעברית "חדש מפני ישן תקים".

אלכס טרנר הוא סולן הארקטיק מאניקיז. למי ששומע רק רדיו באמצע היום ולא מכיר, אז הארקטיק מאנקיז היא קרוב לודאי להקת הרוק המצליחה ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21. וללא ספק מגדירה איך נשמע רוק בתקופה זו. יש עוד להקות בז'אנר כמו הסטרוקטס שגאלו אותנו מהטכנו בתחילת העשור (למי ששונא טכנו ולא יודע למי להודות), וטוקיו פוליס קלאב שהם גם נחמדים.

אבל אלכס טרנר לא פחד מההצלחה וכמו בן-אדם גדול הוא הקים הרכב אחר לגמרי The Last Shadow Puppets. אני כבר שומר בבטן הרבה זמן את השיר בקליפ הנפלא למעלה The Age of The Understatemt, אבל לא יכולתי להתאפק עוד. בהרכב החדש אלכס טרנר מושפע, לטענתו, מדיויד בואי של השנים המוקדמות מבחינה במוסיקלית, כמה סימלי זה. דיויד בואי הרי בכל אלבום חידש ועשה דבר שונה לגמריי.

ולמי שלא מכיר ורוצה לשמוע את ההבדל , או כמוני שמאד אוהב ומוכן לשמוע שוב ושוב, הנה השיר הראשון באלבום האחרון של הארקטיק מאנקיז:

Arctic Monkeys- Brainstorm

מה אני אגיד לכם.. לא כזה הבדל...לפחות הוא ניסה.

יום שישי, 2 במאי 2008

מסתורין באמצע המדבר

היום יש לאישתי יומהולדת. אז קודם כל מזל טוב! תמשיכי להיות מה שאת: אמא למופת, אשה נפלאה ובן-אדם טוב. ושנמשיך לאהוב אחד את השני ואת החיים. אוהב אותך אייל.

ערב חג פסח התקשר אלי עידן אלתרמן. זו היתה שיחתנו הטלפונית הראשונה והאחרונה עד כה. גם לו יש בלוג (רק שאצלו מבקרים 10,00 אנשים בחודש), הוא מאד אהב את הפוסט עם השיר Spirit של הווטרבוייז. מסתבר שיש לנו הרבה במשותף, לפחות בטעם המוסיקלי. הוא מאד אוהב את הביטלס, כמוני, ומספר פעמים בחודש הוא מופיע עם להקה ישראלית שנקראת ה-Magical Mystery Tour, שכוללת גם את חמי רודנר, ושמנגנת שירים של הביטלס. קבענו שנדבר אחרי החג.

בדרך מאילת, לטיול באזור שדה בוקר, עצרתי במקרה בתחנת דלק באמצע המדבר. בהתחלה לא הייתי בטוח מה אני רואה, אולי זו פאטמורגנה אבל לפי המוסיקה של הביטלס שבקעה ממכוניתו נדהמתי לגלות שזה אכן עידן אלתרמן. פגשתי אותו לראשונה בחיי, במקום הכי לא צפוי ובעיתוי הכי מופרך בעולם. תקראו לזה קארמה, תקרו לזה מיסתורין , לא יודע מה לומר, המזל עיוור והמציאות עולה על כל דימיון.
לאחר המקרה עם עידן אלתרמן הגענו לבי"ס-שדה שבשדה-בוקר. היינו יחד 5 משפחות אנחנו היחדים שאין להם קשר לאשדות יעקב. התחלנו את הערב במנגל. בינתיים הילדים הלכו לטיול לחיפוש עקרבים, עם מדריך (איזה הורים אנחנו?).

הבוקר למחרת התחיל בטיול בחבית השורקת. צינור פלדה בקוטר חצי מטר שיוצא מהאדמה בצורה אנכית ואורכו 800 מטר. פעם הוא היה מקור לשאיבת מים. היום הוא אטקרציה תיירותית. זורקים אבן והיא עושה קולות של מלחמת כוכבים עד שהיא מגיעה למטה.



לאחר מכן המשכנו למעלה דיבשון. אתי ארגנה את הטיול, יפעת את האוכל, ובוסמת את המסלולים. מעלה דיבשון זו עליה של 200 מטר בדוך. אצל בוסמת כל טיול הוא תמיד "מעלה- משהו"או כמו שהיא אומרת: "אם זה לא מעלה..זה לא שווה". באמצע הדרך עצרנו להתרעננות באוהל בדואי ממש באמצע שום-מקום.


בסוף המסלול הגענו לעין-עקב. יש שם בריכה חלומית. שחיתי בה והרגשתי הרגשה נפלאה שמרגישים רק בילדות. ואל תקלו בכך ראש, כמה אנשים מוכנים לשלם עבור הרגשה טובה. למעשה כל הפרסומות, מעמדנו הכלכלי והחברתי , מצב בריאותנו, הרגשת סיפוק מעשייה, הכל בנוי ותלוי על הדבר החמקמק הזה שנקרא: "הרגשה הטובה".

חזרנו בג'יפ של ישראל ושירלי שיש לו גלריה לרהיטים ביפו באתר כאן. אבל לא היה מקום לכולם. במזל היו שם מטיילים שהשכירו משאיות עם מושבים. גם להם היה מזל באותו היום כי ההסעות שהם הזמינו מראש ברחו להם, והלקוחות של המשאיות עם המושבים ברחו להם, ומישהו שידך אותם. בערב שלחנו את הילדים לנחשייה בקיבוץ (הפעם החיות היו באקווריום) בזמן שעשינו מנגל. השמעתי לכל הנשים אחת אחת באוזניות את שיר השבוע של Soko-I'll Kill Her, וכולן אהבו.

למחרת טיילנו בגבי ימין שגם שם יש בריכה קטנה וטבעית לשחייה. ושוב עשינו מנגל כי למרות שתכננו רק 2 ארוחות והיינו גדוד נשאר לנו המון בשר, סלטים קופסאות שימורים ומצות.
נשבע לכם שלא המצאתי כלום.

תודה לאתי ועידן, לבוסמת וגיל, ישראל ושירלי, איציק ויפעת ודרישת שלום לכל הילדים... היה חלום (בלי מלון 5 כוכבים). והנה שיר שמתאים לבר-מזל כמו שהרגשתי כל הטיול הזה כולל השחיה החלומית בעין עקב

The Tough Alliance -Lucky


ןעוד אחד שאהבתי לשמוע בטיול ואשר משרה אוירה שאנטית חלומית

Sebastien Tellier -Divine


פוסטים אחרונים וממש שווים !