לעקוב אחר הפרימיום

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009

פאקינג פקקים - מסע לתוך האלף השלישי


מוזיקה עתידנית נשמעה ומאז ומתמיד מיושנת. זה התחיל, כמדומני, איפשהוא בשנות החמישים והגיע לשיא (מוצלח לטעמי) עם המוזיקה האלקטרונית של שנות השמונים עם כל החליפות החלליות של אולטראווקס, אלפאוויל וויסאז'.
מה כבר אפשר לחדש אחרי פרודיג'י ואינפקטד מאשרום? ובכל זאת, האלבום החדש והאינסטרומנטלי, יש לציין, של Fuck Buttons (שזה בתרגום חופשי ומעודן שלי: כפתורי המכנסים), שנקרא (האלבום) Tarot Sport (שזה בתרגום חופשי: ספורט קלפי טארוט המנבאים את העתיד)..ובכן מה רציתי לומר? אלבום אחלה (שזה פאקינג חבל על הזמן).
ועכשיו ברגוע: האלבום החדש של Fuck Buttons הוא אלבום עם אוירה עתידנית, אך עדכנית. צלילי הקלידים המתחדשים של שנת 2008 הגיעו לאלבום הזה, וזה אלבום דאנס-טכנו שנשמע מכאן. כנראה שהיומרות האקספרמנטליות של הצמד האנגלי עושים את שלהם . Fuck Buttons, מצליחים לארוג אל תוך הצליל שלהם את כל קולות הטכנולוגיה הסובבים אותנו: ממכונת הכביסה והנייד ועד לפקסימיליה ורעש המזגן וזאת מבלי לצטט אותם. כשמקשיבים לזה בזמן נהיגה חלקה ,ולא פרועה ,(למשל בכביש 6) אז זה ממש דומה לטיסה רועשת בחלל, אינג'וי:

Fuck Buttons - Olympians


וגם הוידאו של הסינגל הראשון שמחכה לכם כאן כבר שבועיים

רק לשם השוואה, קבלו טעם של פעם:



יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

תיקו אפס



ZERO 7
ZERO 7, מזייפים מוזיקה. אין דרך אחרת להגיד את זה, הם עושים כאילו מוזיקה. זה אף-פעם לא נשמע אמיתי עד הסוף, גם כשזה לא רע בכלל, ואפילו נעים, זה נשמע פלסטיק. צליל הסול החם שהם מנסים להביא יחד, עם התחכום בסאונד מתרסק בכל פעם מחדש בגלל שירים שהם כאילו מוזיקה, אבל לא באמת. קרטון, פאסאדה, ריק. אם תחשבו רק רגע על SADE (המלכה) ואח"כ על ZERO 7 תבינו את ההבדל.
למרות כל מה שכתבתי אני לא פוסל כל דבר שלהם ויש להם לפחות FOLDER אחד אצלי במחשב וכמה שירים שאני אוהב. באלבום החדש נראה שהם הלכו על כיוון יותר קיצבי ודי מעודכן לימינו. יש שני שירים ששווים התייחסות The Road השקט ו-Medicine Man הקיצבי והמוצלח יותר, וזהו.




Kings Of Covenience
בתחילת העשור הפציע צמד נורווגי צעיר שהוציא אלבום נפלא בשם Quiet is The New Load, והביאו קונטרה בסגנון סיימון וגרפנקל לסטרוקס. מאז נראה שהם שקעו יותר מידי בנוחיות. האלבום השני שלהם שיצא לפני כחמש שנים היה פחות טוב והאחרון שיצא ממש עכשיו הוא פשוט פיהוק. יכול להיות שזה נובע מקיבעון יצירתי ויכול להיות שזה כבר יותר מידי אנכרוניסטי. למזלנו הסינגל הראשון (בקליפ למעלה) ממש טוב, מה שמוביל למסקנה פחות פלצנית ויותר פשוטה:
אלבום טוב = שירים טובים, ואין!
למי שאהב: הנה עוד וידאו חדש של מלכי הנוחיות.

יום שני, 28 בספטמבר 2009

גאולה



אני צם ביום כיפורים וגם נמצא רוב הזמן בבית הכנסת. אני חושב שלכל אדם כדאי לצום מתישהו ,רק בכדי להרגיש את דחיית הסיפוקים הזאת. לי יום הכיפורים מתקשר לרוח הסיקסטיז כמו רוב העקרונות ביהדות: ואהבת לרעך כמוך, עושה שלום במרומיו וכו'.., הכל משדר לי : עשו אהבה ולא מלחמה. ויום כיפורים במיוחד. הצום עצמו מתקשר לי ל"מלאכים בשמי ברלין".
רק חבל לי שכל יום הכיפורים מוקדש לבקשת סליחה מהאל. אנשים בבית הכנסת ממש נהנים לשיר: "חטאנו לפניך, רחם עלינו". לפעמים אני חושב שצריך שני ימי כיפורים: אחד לחזרה בשביל האל, ואחד (שלא בטוח שיהיה לו יותר ביקוש) לבקשת סליחה וכפרה על מעשים שבין אדם לחברו.
חסר לי גם ביום הכיפורים חרטה על מעשים שלא עשינו, כי להתחרט על זה שפישלנו וחטאנו זה ברור, אבל יכול להיות שהיינו יכולים לשנות את העולם לטובה בשנה שעברה, ולא עשינו דבר?

אני אוהב מאד את הקטע הזה:
"ויפתח ה' אלוהינו לנו ולכל ישראל אחינו:
שערי אורה. שערי אהבה. שערי אחווה. שערי ברכה. שערי בינה...שערי גאולה.שערי גדולה.שערי דיצה. שערי דעה. שערי הוד. שערי הדר. שערי הצלחה...שערי חדוה..שערי חן וחסד...שערי יושר..שערי שלום. שערי שלווה. שערי שפע.." ועוד ועוד..

וגם גאולה של חמי רודנר

יום שבת, 26 בספטמבר 2009

יש אור בקצה החושך


"אומרים שאין אור בלי חושך"..אמר שלום חנוך, וגם: "ואת.. איך שאני אוהב אותך, אם זה אפשרי לשנוא כל-כך..יותר טוב לא לחשוב על זה". אז לאהוב זה בדיוק המקרה שמוכיח שלא כל דבר הוא להיפך של משהו אחר. אנשים שאוהבים ומתלהבים, אפילו מכך שהמכונית שלהם נפתחת עם שלט, הם כאלה מבסוטים וזהו. צריך ללמוד טיפשות מהי.
כל זה הקדמה לשיר חדש שנקרא "אור בקצה המנהרה" של להקת The Bloodsugars, אשר מברוקלין. בעיקרון הם קשקשנים גדולים וכל שיר הוא טלנובלה, אבל השיר הזה יצא להם פרימיום:

The Bloodsugars - Light At The End Of The Tunnel


גמר חתימה טובה, וצום קל

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009

נבדק ונמצא פרימיום - מלון הפתעה




יומהולדת, יומהולדת, אבל בכל זאת מגיע לכם נבדק ונמצא פרימיום. גם השבוע מלא שירים חדשים וכיפיים, בסימן חופש ושיחרור לכבוד השנה החדשה, ויום הכיפורים (שגם משמעותו שיחרור):

1. למעלה הפתעה ! אנחנו חיים בעולם משוגע, יכול להיות שבקונסטלציה אחרת עברית היתה נשמעת ככה? כי השיר למעלה הוא בעברית (?!). להקת Fool's Gold היא להקה מלוס אנג'לס הכוללת בני יורדים ישראלים, והם שרים שיר שנקרא "מלון הפתעה". שיר של חופשה. אפרופרו המצעד השנתי העברי: יש סיכוי שהם יכנסו אליו בשנה הבאה?

2. יכול להיות שזה מה שיקרה לכם אם תקשיבו ליותר מידי מוזיקה? שיר יפה בסגנון פאנקי לבן, והוידאו... משחרר.

Miike Snow - Black and Blue


3. שוגייזינג יכול להיות מאד מרומם, במיוחד שהוא במינון הנכון, עם תופים דוהרים, גיטרה אקוסטית, והטקטס הנכון. מסוג השירים שמשחרר סרעפות, ופותח נשימה.

The Boxer Rebellion - Flashing Red Light Means Go


4. עד שנשתחרר בעצמנו, אפשר לנסות פסיכואנליזה או היפנוזה, או משהו כזה. אני מת על האלבום החדש של Mew, ועכשיו יש וידאו חדש לשיר Repeaterbeater, שזה בתרגום חופשי: שבר מר ומחזורי. יום-כיפור אחד והכל עובר.



5. אני עדין מתלהב מהאלבום של Jack Peñate , הוידאו של השיר Pull My Heart Away , צולם בחופשה בסלע האדום בירדן:



ויש עוד מלאן עידכונים שוטפים כל הזמן בטוויטר, הנכם מוזמנים
ולמי שהיה בהופעה של לאונרד כהן, אם היה לכם טוב: אני מבין את ההרגשה הנפלאה.

החיים שלי יותר מעניינים ממני: אני רוצה להודות לכל מי שניחם אותי והצחיק אותי השבוע. לא ציפיתי לחיבוק כזה חם ואוהב, וזה באמת ריגש אותי. גם קרה לי משהו שלא קרה לי מזמן: טחנתי אלבום (הכוונה של הגלאסווגס), הקשבתי עוד ועוד, וזה כל פעם מלא אותי מחדש. אז השבוע אתם אחראים לחלק המעניין של החיים שלי, ותסלחו לי על הדבק: תודה.

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

לאונרד כהן בישראל !


לאונרד כהן בישראל, וכבר עלה על הבמה ברמת-גן כדי לבדוק את הסאונד. כולם מתעסקים במה הוא אוכל ואיך הוא מרגיש, כדי שחס וחלילה לא תהיה לו שוב הרעלת קיבה.
אבל מה לגבי המוזיקה?
כתבינו היה בהופעה של לאונרד כהן בפראג, במיוחד כדי להכין אתכם לחוויה, משקפות חובה:

סיקור ההופעה של לאונרד כהן -Tour 2009

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

יש לי יומהולדת - 40



זה סופי - היום אני בן 40. נראה לי שאני בעיצומו של משבר, למרות שההתפרצות טרם החלה, חוץ מהבלוג הזה שהוא וואחד התפרצות. בגלל שאני מתעניין בנושא יצא לי לקרוא קצת, ומסתבר שמשבר גיל נוצר ככל שיש פער גדול יותר בין המציאות שבה אתה חי לבין המהוויים הפנימים (הילדותיים) שלך כאדם. אז אני עוד בודק את הנושא. טרם הגעתי להכרעה בין השאלה, כמה אני מוכן להשקיע בשביל להגשים את עצמי יותר, וכמובן במה כדאי להשקיע יותר.
החיים שלי די מאוזנים, ההתלבטות היא כמה להשקיע יותר בקריירה, בעשיית כסף, זמן למשפחה, או אולי לפתח יותר את התחביב הזה. בינתיים יש לי נטייה לבחור ביותר זמן למשפחה ובלהתחבר עם אנשים. אני גם מזכיר לעצמי שתמיד אפשר להתחיל הכל מחדש, גם בגיל הזה. למי שרוצה לקרוא עוד על הטלנובלה של חיי, אז הייתי בהתלבטויות לפני כמה ימים בפוסט: אין חבל ארוך כזמן.
כפי ששמתם לב אני נוטה למלנכוליה בתנאים האלה, ואני הולך להיכנע לה. זה יומההולדת שלי וככה אני רוצה לחגוג אותו. עם מידה מסויימת ובלתי מבוטלת של רחמים עצמיים. תפרגנו.

הוידאו החדש של Glasvegas לשיר It's My Own Cheating Heart That Makes Me Cry, מתלבש לי בול. הסולן של Glasvegas מיוסר בוידאו הזה, ומזכיר לי שלכל רוקיסט יש את השדים של חייו, וזה מה שהופך אותו למעניין (דרך-אגב, זה נכון כמעט לכל הגברים שאני מכיר באמת). יכול להיות ששמתם לב לעוד סימנים שהיו כאן: גם שיר השבוע, השיר של אפרת גוש "לראות את האור" ו"סורו מני" של אלכסנדר פן שפורסמו כאן שלשום מסתדרים לי יופי עם מצב הרוח- הזה. אני גם מקשיב עכשיו לאלבום של Glasvegas שוב ומגלה אותו מחדש (כאן אפשר להאזין ולראות קטעי וידאו נוספים).

ועכשיו לעידוד עצמי: אני אדם משכיל (אני סופר ידע ותעודות), יש לי אחלה עבודה שאני אוהב, אישה יפה, חכמה ודעתנית (במיוחד בחרתי אותה כזאת) שאני משגע אותה, ילדים מקסימים, תחביב מושלם, ולא מעט חברים טובים אמיתיים (ועסוקים) בחיי.
אני גם שמח שהכרתי כל-כך הרבה חברים חדשים באינטרנט, ואם כבר אנחנו לפני יום הכיפורים (שבו נולדתי ע"פ התאריך העברי), אז תסלחו לי על בעיות האגו שלי, ואם פגעתי באחד מכם.
תודה-רבה לכל מי שמבקר כאן: קורא, שומע ונהנה, זו המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לי (חוץ ממזוודה מלאה בשטרות בלתי מסומנים).

בכל זאת יומהולדת שמח לי (אני יותר בהרהורים מאשר בדיכאון) אז תגישו לעצמכם משקאות, באופן מקרי מה שהיה לי בבית, ומן הסתם אני אוהב לשתות. את הוודקה אני שותה קפואה עם חצי לימון חתוך לקוביות קרח ודיאט ספרייט, את הקמפרי עם תפוזים וקרח, את הויסקי עם קרח והבירה בצד. יין הולך בעיקר עם אוכל, או כקינוח (במקרה של יין קינוח), יש גם סאות'רן קומפורט ואייריש קרים בארון למי שאוהב, וכמובן הכל בכוסות מתאימים, אז תתכבדו :-)




יום שני, 21 בספטמבר 2009

New -Mew


אלבום חדש ללהקת Mew מדנמרק. הם עושים משהו בין דרים-פופ פסיכדלי מעורבב עם פרוג-רוק, ארט-רוק, שוגייזינג, אפילו מקצבים לטיניים מצאתי בו ו..דאנס, מבולבלים? במקרה גיליתי שאחרי שתי כוסיות (שזה צ'ייסרים בעברית) זה נשמע הרבה יותר ברור וטוב. שיר הפתיחה הסהרורי, והשיר שאחריו, שהוא יצירונת קטנה, כאן לפניכם, אבל גם שאר השירים משתלבים יפה עם גלי המוח המרחפים. זהו סוג של מוזיקה שקצת קשה "לאחוז" ולהגדיר. זה מספיק מלודי בשבילי. מזכיר לי את חווית האזנה של בראיין בונץ. אלבום שיש מלא הייפ די מוצדק מסביבו, בהשוואה למשל להייפ המוגזם סביב גריזלי בר. במחשבה שניה ההייפ סביב גריזלי בר הופך את האלבום שלהם ליותר טוב. אז זה הייפ מוצדק מהכיוון הזה.

בשתי מילים: האלבום של MEW אחד האלבומים הטובים של השנה. וזה גם האלבום המעודף עליי להאזנה בזמן האחרון.


Mew - New Terrain


Mew - Introducing Palace Players

.

יום ראשון, 20 בספטמבר 2009

השיר שלנו - המצעד העברי



בדיחה ידועה היא, שגמל הוא סוס שתוכנן ע"י ועדה. בידיעות אחרונות ערכו מצעד של 500 השירים העבריים הטובים ביותר אי-פעם. פרוייקט מבורך ומתאים לראש השנה, שנועד לכישלון מראש. זה כיף להיזכר בכל-כך הרבה שירים יפים, אולם לערוך מצעד ע"י ועדה, ועוד מצומצמת יוצרת כל-מיני דברים מצחיקים שנובעים מהטעם האישי של העורכים.
המצעד סובל מפירגון יתר למוזיקת רוק ו"שוליים" מהעבר, והערצה עיוורת לברי סחרוף, שלום חנוך והברנז'ה. לדוגמא: עיר מקלט מקום 13, לפני "אני ואתה" של אריק אינשטיין. ויש עוד דברים מוזרים, כמו "אדון עולם" של עוזי חיטמן מקום 72, בעוד ש"אלוהים שלי" מקום 344,"על כל אלה" במקום ה- 360, הרחק ממקום 249 "אני חולם על נעמי". "מאיה" במקום 314 והפתעה.. גם במקום 117. "יום שישי" במקום 401, "עכשיו מעונן" 351, כשעוקפים אותם בלי וינקר "הבלדה על ארי ודרצ'י" ו-"שירת הסטיקר".
מה שהכי מקומם שנכנס רק שיר אחד מהעשור האחרון, ועל זה אני אומר- מנותקים !!!
כמה שאני לא מת על מירי מסיקה, "זוכר את נובמבר" מרגש אותי, מצטער. אני אוהב את "שיר אהבה פשוט" של איה כורם, מאד מאד, ומה עם "בואי" הסוחף של עידן רייכל. שכחנו לגמרי את רונה קינן, הנסיכה, והשיר המופתי: "עיניים זרות". אני חושב שזהו שיר העשור. בסוכות ערוץ 24 בשיתוף גל"צ מכינים את מצעד העשור של המוזיקה העיברית, אותי זה מעניין, דווקא בגלל שאני לא מספיק מכיר. אבל מעניין שבדירוג שלהם לא מופיע עיינים זרות וגם לא אפרת גוש עם "לראות את האור". ויש גם סידרת תוכניות מוזיקה בהנחייתו של גל אוחובסקי שנקראיית פסקול העשור - מאד מומלץ, במיוחד הראיונות עם עברי לידר, נינט ושלומי שבן המלך. זה כל-כך מושלם, הראיונות האלה, שכאילו הם מבויימים ונכתבו מראש. אני מוצא שזה יותר מידי מיינסטרימי בשבילי, ודי מתענג על זה.

שני שירים שנזכרתי בהם בערגה, ומייצגים לדעתי הרבה ישראליות רב תרבותית ורבת שנים הם: "זה מכבר", ששר אושיק לוי למילים של לאה גולדברג ע"פ לחן של מתי כספי. ו"סורו מני" ששרים צלילי הכרם למילים של אלכסנדר פן ע"פ לחן עממי (למטה בביצוע צלילי העוד- אתם בלאו הכי לא מבדילים). זה היה בתקופה שהיה רק אלכסנדר אחד או שניים בארץ.

אם יש לכם מועמד אחר לשיר העשור תכתבו בתגובות, אותי זה מעניין.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

נבדק ונמצא פרימיום - אין חבל ארוך כזמן

.



"מוכרחים להיות שמח"
אתה מגיע לרגע הזה שבו אתה מכיר בכך שהכל זמני. הנה עוד ראש השנה בפתח. צריך לחגוג את החיים האלה, אבל כשאתה מכיר בכך שהכל זמני, אז אפילו רגעי האושר חומקים לך מבין הידיים. משום-מה סבל, עוני ופחד, ולא עלינו בעיות בריאותיות הן עניין מתמשך, אבל אושר הוא רגעי וחולף. אתה הולך להופעה, והיא מיד נגמרת. אתה נוסע לחו"ל, וכבר זה זיכרון חולף. גם הזיכרון לא מה שהיה פעם, וגם החוויות לא בדיוק מרגשות עד אין קץ. כי כמה כבר אפשר לחדש.
בדיוק בשביל זה יש חגים, בדיוק בשביל זה מכריזים על שנה חדשה. יכול להיות שסליחות הן מצב שבו אנשים מכניסים את עצמם למצב של מצוקה בכדי להנות בשימחה גדולה יותר מהחג שבא אחריו. קצת להרגיש היי. כמו סקס אחרי נידה, כמו פורים אחרי תענית אסתר.

"כל העולם כולו גשר צר מאד – והעיקר לא לפחד כלל"
אין חבל ארוך יותר מהזמן, ובכל זאת הנה אני כבר כבן 40 (יש לי עוד כמה ימים לעכל את זה), דברים שעד היום לא שמתי עליהם בכלל הפכו לחשובים: בריאות (שהיתה מובנת מאליה), האון (כל הזמן היה יותר ממה שצריך – אני לא משוויץ, ככה זה אצל כל גבר שאני מכיר) ואיך שאני נראה (באמת שלא מפריע לי עוד חמישה קילו, אבל הפנים שלי מתחילות להשתנות מזה).

כל שנה אני מודד את עצמי כמה אני אדם. אצלי זו בעיה מיוחדת כיוון שאני ביקרותי מידי וקשה עם עצמי, חלק מהתיקון שלי צריך להיות קצת להשתחרר. דברים שאני רוצה לאחל לעצמי לשנה חדשה:
לבלות יותר עם הילדים שלי באחד על אחד - כבר התחלתי בפרוייקט
לצאת יותר עם חברים לבלות - אני מתקדם
לסוע יותר באופניים - אשתי קונה לי אופניים חדשות ליומהולדת
לחייך יותר, לצחוק יותר - קשה, קשה
לא תזיק לי נסיעה לחו"ל - כבר מתוכננת
לפגוש אנשים מעניינים - נמצא, ויש כבר כמה כאלה שאני מכיר
והעיקר הבריאות - גם לכולכם

כל הפוסט הזה מהדהד לי בראש ההופעה של לאונרד כהן, גם בגלל גילו המתקדם, וגם בגלל שהוא אמר בפראג, משהו כמו: " יש כל-כך הרבה סבל בעולם, ואנשים שקשה להם, ולנו יש זכות גדולה להיפגש כאן יחד באולם הזה ולאהוב"



פסטיבל מספרי סיפורים: הייתי בהופעה של אורקרביל ריבר: זו היתה הופעה מעולה. הופעה שלישית שלי בבארבי שאני לא מספיק נהנה מהמוזיקה, פשוט בגלל שזאת לא כוס התה לי. להזכירכם הלהקות הקודמות היו Why? ו- M83. בכל זאת נהנתי, גם כי פגשתי אנשים שאני מכיר דרך האינטרנט וטרם הספקתי לפגוש פנים אל פנים: את שחר ממונוקרייב, את אלכס ומיכל מדאבל קאסט, וגם את האדם היחידי שאני מכיר שהולך לרכוש את הרימסטרים של הביטלס, הרי הוא: עידן אלתרמן. הקאבר שלו לאוקרביל ריבר שכנע אותי לבוא.
היתה הופעה חמה, מלאת רגש, אהבה היתה שם באויר. איך הבחור הזה עם הזקן נראה כמו פול מקרטני צעיר כזה. אנחנו כנראה הקהל הכי טוב בעולם, אבל לי אין כוח לפסטיבל מספרי הסיפורים הזה. המוזיקה נפלאה, אבל הטקסטים לא נגמרים. שילכו ללמוד מפול סיימון או ג'ף טוויד איך כותבים שירים. גם קשה להם לסיים את השירים, הכל נמשך עוד קצת ועוד קצת ..ופעם אחרונה חביבה באמת ו..עוד ..ו..
למדתי מה אני לא אוהב במוזיקה, שזה הישג נחמד, אם כי יכול לקלקל. התגעגעתי לארקטיק מאנקיז (לאחר כמה האזנות נוספות לאלבום החדש שלהם, אני יכול לומר עליו שהוא מאד מעניין), ברוס ספירנגסטין (בנברסקה) ולוילקו, שאותם אוקרביל ריבר לפעמים מחממים. דרך-אגב החימום של הקולקטיב בהופעה של אוקרביל ריבר, היה מתאים ונהנתי בו יותר (למעלה הם עושים קאבר שלהם).

שנה טובה חברים


No Rope As Long As Time - Latin Quarter
.

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

געגועיי לאייטיז

אני לא מתגעגע לאייטיז, אבל אני בהחלט אוהב הרבה מאד מוזיקה מהעשור ההוא. אני ילד אייטיז ומאכזב אותי לדעת שלרוב האנשים האייטיז הפכו לגלאם-פופ עם פאנים מעצבנים, איפור ססגוני ותחפושות של אסטרונאוטים חייזרים. אז כבר התחלתי בעבר את הסידרה "לא על הסמיתס לבדה" והיא עוד תחזור לאחר סיכום העשור הנוכחי של שנות האפס. כי בשבילי שנות השמונים היו בעיקר העשור שבו נוצר האינדי, וגם המוזיקה האלקטרונית, (שאם לא הומצאה בו, אז לכל הפחות פרצה בזמנו בגדול). זה גם העשור שנולד ההיפ-הופ, הגראנג' עם הפיקסס, אפילו U2 נולדו בו ועיצבו את הצליל שכל להקת רוק מצליחה נשמעת מאז ועד קינגז אוף לאון.
ובהקשר לזה בזמן האחרון יצאו שלושה אלבומים שנורא מזכירים לי את הצליל של שנות השמונים מהכיוון האינדי. יכול להיות שכל העשור הנוכחי מזכיר את זה, או שזו רק הרגשה סובייקטיבית שלי.


The XX
אינדי באייטיז זה בעיקר אנגליה. וכאן יש רביעיה של של שני בנים ושתי בנות, שעושים מוזיקה שמזכירה לי יותר מכל את האייטיז. די מנימליסטית ורזה. עם כל מיני נגיעות אלקטרוניות מנימלסיטיות. מזכיר את הקיור והסמיתס ועוד ועוד ממש אייטיז.


Wild Beasts
אם יש משהו ניו-וייבי חדש זה האלבום החדש של Wild Beasts , אלבום שני של עוד רביעייה בריטית

The Cribs
ג'וני מר השותף של מוריסי בסמית'ס נודד בין להקות. עכשיו זו הקרייבס הבריטית. רוק צנום פאנקיסטי ובסיסי. ממש טוב.

The Cribs - Cheat On Me

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

The Beatles - All Over Again


אני עדין מתפעל מעטיפת האלבום של אייבי רוד כל פעם מחדש. מה יש בצילום הזה שנעשה כלאחר-יד שהפך למונומנטלי כל-כך, ועם כל-כך הרבה "חיקויים". האם זו הפשטות של הצילום, הסיגריה של פול מקרטני ביד, החיפושית שחונה דווקא על המדרכה, כאילו שאין מקום. השיער המתנפנף ברוח של.. כולם, הזקנים של.. כמעט כולם, רוח הנעורים החתרנית על רקע רחוב רגיל: הביגוד הלבן של ג'ון, הרגליים היחפות של פול, שמתם לב שכל אחד מהם לובש משהו שונה, ורינגו סטאר יותר מכולם מקבל מקום מרכזי בכל זה. בסופו של דבר אני חושב שיש בצילום הזו סימטריה מושלמת: הפסים של מעבר החציה, שתי המדרכות מכל צד, שדרת העצים, הפס המקווקו הלבן שבאמצע ,ובעיקר מה שהופך את הכל למופלא הם הצעדים האחידים של חברי הלהקה, כולם בפסיעה אחידה- רק עכשיו שמתי לב לזה.
אם יש פלאים בעולם הזה, אז אחד מהם הוא להקת החיפושיות. איך 4 בחורים צעירים באמצע שנות העשרים שלהם הצליחו לשנות בשמונה שנים את העולם. 13 אלבומים, שאם תעירו אותי באמצע הלילה אני אדע לדקלם לכם את שמותיהם, 217 שירים וכל העולם נראה אחרת.
אז עכשיו החליטו בחברת EMI לעשות מאסטר חדש לאלבומי הביטלס. שזה אומר שהם ערכו את כל ערוצי השמע מחדש כדי שהם ישמעו חדים מספיק בעולם הדיגטלי של ימינו. אני לא מתעלף מזה, זה נחמד, צריך לעשות את זה מתישהו, כמו שצריך לסדר את החדר מידי פעם. בעיקר זו סיבה למסיבה, אז למה לא? אני הקשבתי לאלבום הלבן של הביטלס בקסטה באיכות Normal לפחות 1000 פעמים ולא קרה לי כלום (זה אפילו לא באיכות היותר "משובחת" שהיתה: כרום).
מעניין איך הביטלס ממשיכים להיות עדכניים, בקרב צעירים שעברו את רדיוהאד. אהבתי במיוחד את המאמר ההומוריסטי והמבריק של צ'אק קלוסטרמן שהביא גיאחה בעונג. הוא משווה שם את Hard Days Night לפיקסז, וגם מתעקש על תיאוריית הקונספירציה שפול מקרטני מת, והעיקר הוא עושה צדק כמעט מושלם בדירוג שלו לאלבומים. סוף-סוף מישהו נותן לסרג'נט פפר את הציון המגיע לו B+. עד אמצע שנות השמונים הוא נחשב לאלבום המאה.
אם אתם מכירים את החיפושיות בעיקר כרצף של סינגלים ורוצים לטעום את הביטלס באלבומים מלאים, ואתם רוצים לדעת אילו שווים אז זו הרשימה המומלצת ביותר:

A Hard Day's Night - מתחילת הדרך
שבאמת דומה במהפכניות שלו למה שעשו הפיקסז ונירוונה למהפכת הגראנג'. תשאלו את אריק אינשטיין.

Rubber Soul + Revolver מאמצע הדרך
האלבומים שבהם התעצב הפופ בעולם. לפני כן היה רק רוקנרול. פתאום: מישל, גירל, מיי לייף, אלינור ריגבי, אפילו דרייב מיי קאר, וגוד דיי סנשיין הם יותר פופיים.

The Beatles- האלבום הלבן - בשיא של היצירתיות
אלבום מופלא שמסכם את כל מה שהביטלס יודעים לעשות. זה אלבום שהוא קולאז', שרבים מתייחסים אליו כאלבום שסיכם את כל שנות השישים. ויש בו הרבה שירים מעולים.

לגביי אייבי-רוד, זה אקורד סיום נאה, הביטלס שהיו קצת מסוכסכים אחד עם השני ובמתח שלאחר Let It Be, והצטרפותה של העלוקה יוקו אונו, באו אליו עם חדוות יצירה ושיתוף פעולה פורה, שמשאיר טעם טוב בפה. אני לא מוצא פה איזה שיא, כמה שירים טובים, שנייים מופתיים של ג'ורג' האריסון, אבל כאלבום זה נחמד (לעומת דברים אחרים של הביטלס), אולי קצת יותר מזה.


יום שני, 14 בספטמבר 2009

צרימות ממכרות




וידאו חדש ל Fuck Bottons לשיר שנקרא Surf Solar בהתחלה שומעים רק את הצרימות אח"כ זה ממכר.
איכשהו המקצב מסתדר עם השיר הדבק של Beautiful Small Machines שנקרא Robots in Love שהוא שיר פופי חמוד. אילו הייתי העורך הייתי שם את זה ברצף.. בעצם אני יכול לבקש, אז הנה זה:



אני לא יכול להתעלם לגמריי מהעניין של בנו של אילן רמון. זה פשוט כאב גדול מידי. אין לי איך להתמודד עם זה. פשוט קשה.

יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

ג'אמי T


יש אמנים שנעים מאד לגלות שהם מוציאים אלבום שני, למשל ג'אמי T. הפרחח הזה השאיר אלבום בכורה, נחמד מאד אבל בכל זאת קצת בוסר. לרגע היה נדמה שהילד עשה את שלו ומיד הוא יעלם, אבל כנראה שיש לו מספיק כישרון מעבר להפתעה שהוא הכין לנו באלבום הקודם. אני אוהב חוצפה ותעוזה ויש בסיגנון שלו הרבה, הוא נשמע קצת כמו The Streets אבל יותר תזזיתי. זה ראפ אנגלי לבן על-גבי מצע של רוק אינדי. אפשר למצוא גם יתרונות לכך שהוא ממשיך את דרכו של מייק סקינר, למשל שהסגנון הזה לא נעלם אלא מתפתח, גם Just Jack עושה משהו כזה.
לגבי האלבום החדש: אז יש בו יותר שירים טובים, כבר הבאתי את הסינגל המצויין Stick N Stones והנה עוד אחד מדליק כזה:
Jamie T -368

יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

נבדק ונמצא פרימיום - פסטיבל סיכום העשור :: 2005




אם למישהו יש עדין ספק שבעשור הזה היתה מוזיקה נפלאה, אז שיעצור פה להתרעננות ויגלה שהכיף של שנת 2006 התחיל בשנת 2005, ושיש הרבה, המון, מלאן מוזיקה משמחת מרגשת וטובה שעושים היום. העיקרון המקודש של פסטיבל סיכום העשור הוא: אין רגע אחד משעמם. אז לכבוד זאת המוזיקה מדליקה במיוחד, וגם הפתעה !!! שוגייזר (גלי גונן) ובדלי (שרון רז) ממליצים על אלבומים !!!!

לפני הכל:
מיקסטייפ ההפתעות של 2005 - שירים שאפילו לא נמצאים בפוסט הזה.

למי שרוצה להיזכר בסיכומים הקודמים, אז הנה הקישורים לסיכומים של:
2006, 2007, 2008, 2009


אימרו שלוש פעמים את הסיסמה החיים יפים והמוסיקה פרימיום ! וצאו לדרך:
נתחיל עם הוידאו המגניב שירגיע לכם את הצ'קרות ויעשה לכם כיף חיים. יותר שווה מוידאו ההליכונים, סרטון שהקדים את זמנו, למעלה: OK GO עם השיר "מיליון דרכים להיות אכזרית". גם שיר שווה וגם קאלט שלי ושל..שלכם מעכשיו !

מיד אחר-כך קבלו את להקת הגבעתרון בגירסה השבדית, ששרים "אנחנו מברצלונה" באנגלית. אותי הם שיכנעו. הם ממש נראים ספרדים.


I'm From Barcelona-We're From Barcelona

Neko Case בשיר המרגש Hold on Hold On, עם המשפט שמעמיד דברים במקום : "המקום הכי רך בנשמה שלי הוא לזרים"



Voxtrot פרצו השנה עם ה-EP שנקרא Raised By Wolves וסומנו כסמיתס החדשים. (אני מצטער קצת על האיכות, אבל אני חושב שהאונטנטיות במקרה הזה מצדיקה את זה)



Clap Your Hands Say Yeah שהוציאו אלבום מעניין עם השיר Over and Over Again



Nada Surf עם השיר שתופס אותי כל חג האהבה Always Love מתוך האלבום החמוד The Weight Is a Gift


מאש-אפ העשור שייך לפלוסטראדמוס עם ראפ על-גבי השיר המכונן של סיגור רוס. זה מדהים אם כי יש סיכוי שבעיניי חלקכם יהיה זה חילול קודש.


המלצות האלבומים של שוגייזר:
למי שטרם זכה להכיר: אחת הכותבות המוכשרות ביותר בגלוב, וחובבת מוזיקה מדופלמת.



Block Party –Silent Alarm -מאת שוגייזר
המפגש הראשוני שלי עם בלוק פארטי היה בשיר The Prayer. ליין השירה הגאוני ש Kele Okereke נותן שם ריתק אותי. גם קצת השתוממתי והתקוממתי אל מול החוצפה הסוחפת שלהם בשיר.ואני אדגים:
"Tonight make me unstopable
and I will shine I will charm I will dazzle them with my with
"....I will outshine you all

לא מעט הסתכסכתי עם עצמי ביחסי אהבה שנאה להרכב הזה שלעיתים נדמה היה בעיניי כשטחי ומטופש (במיוחד בטקסטים שלו) ופונה בעיקר לבני טיפש עשרה, ולעיתים אחרות חומות ההגנה שלי קרסו אל מול היותו סוחף בעליל.
וכמו בכל התאהבות, אתה מבין באיזשהו שלב שאתה מנתח את הדברים יותר מדי. אני רוצה לתת פה כבוד לאלבום איתו פרצו לתודעה , אלבום הבכורה שלהם שנתיים לפני The Paryer

ואני מוסיף את הרימקס הזה שעובד עליי ועל כל הרשת:
Bloc Party - Blue Light //Engineers Anti Gravity Mix




John Frusciante –Curtains - מאת שוגייזר
שנה אחרי אלבומו המופתי Shadows Collide with people ,יצא פרושיאנטה עם אלבום מינורי. אני יכולה לשפוך פה הרבה מילים על האלבום ועל פרושיאנטה בכלל אבל כבר עשו את זה לאחרונה בפוסט המצויין הזה.

ההמלצה של בדלי:
אחד מחובבי המוזיקה הבקיאים והמעמיקים ביותר בארץ.



אלבום השנה של בדלי:
PAJO – pajo - מאת בדלי
דיוויד פאג'ו, במקור מקנטאקי, והיום מניו יורק, היה במספר להקות (סלינט, זוואן), ניגן גיטרה עם להקות ואמנים אחרים (פאלאס בראדרס, סטריאולאב, טורטוייז) ועשה קריירת סולו תחת שמות שונים (אם, אריאל אם, פאפא אם). עכשיו, סוף סוף, יש לו את הביטחון לעשות את זה והוא מוריד את האות האנגלית M בכלל ונשאר רק עם שמו. הפעם, הוא מתפשט ומציג עצמו במערומיו. צנוע, מפוקס, ישיר, נקי, מינימליסטי אך עשיר, מהפנט וקסום. כבר בעבר הוא יצר דברים יפים אך יותר אזוטריים ואקספרימנטליים, אך הפעם הוא מצא סגנון שמתאים לו, קשה להגדרה, גמיש, ומלא שכבות. אקוסטי אך לא לו-פיי. פאג'ו שר כאן בלחישות עדינות ושבירות, ובשכבות, ומנגן על כל הכלים. גיטרה אקוסטית, סינתיסייזר, מחשב וטקסטורות אלקטרוניות. העטיפה היא ים אפור והשם הוא שלו. זה הדבר הכי משמעותי שהוא עשה – כגיטריסט, כנגן, ככותב וכזמר. הדיסק הזה, חם, ביתי וקוסמי, עדיין על קבציו, הכי ריגש אותי השנה. פשוט חובה.



תודה לשוגייזר ובדלי והנה עוד אלבומים פרימיום מומלצים

Sufjan Stevens – Illinois
יש אנשים שיטענו שזהו אלבום העשור. הכוונה של סופיין סטיבנס לעשות אלבום על אנשים בכל מדינה בארה"ב, סה"כ 52 אלבומים שכל אחד מהם מייצג את התחושות מאותה מדינה. קצת שיגעון, נשארו לו עוד חמישים אלבומים, אבל יש כאן מספיק שירים טובים.



Antony and The Johnsons - I'm a Bird Now
נדמה שאין כבר צורך להציג, ובכל זאת: אם יש מקבילה הפוכה לדנה אינטרנשונל הרי זה אנטוני הגארטי שעושה מוזיקת נשמה עצובה עם קול מלאכי וחד פעמי. גילה אותה לו ריד, בעלה של לורי אנדרסון בהווה, והשאר היסטוריה. אלבום הבכורה שלו יצא ב-2005 בהוצאה מחודשת, ואז כוכבו דרך ובגדול. אנטוני הגארטי עצוב אבל מאד נוגה. וכל מה שהוא עושה יפה. כישרון בסדר גודל של..נאמר בילי הולידיי, ולא הגזמתי

וגם אלה אחלה אלבומים :
Fiona Apple -Extraordinary Machine
LCD- Sound System - אלבום הבכורה של הצמד המשלב בין דאנס לרוק
Arcade Fire - Funeral -עוד אלבום בכורה של הלהקה הקנדית המהוללת.
Gorillaz -Demon Days
Wolf Parade – Apologies to the Queen Mary
Bright Eyes – I'm Wide Awake, It's Morning
Sigur Ros – Takk…
Coldplay - x&y
The Rolling Stones - A Bigger Bang - אלבום מושקע של הלהקה הותיקה. טכנית מצויין אבל לא מספיק מרגש.
Stars -Set Yourself on Fire
Patrick Watson - שחטפו מארקייד פייר את פרס הג'ונו הקנדי
The New Pornogrphers-Twin Cinema
Elbow- Leaders of the new World

ולסיום עוד אלבומים ששוגייזר ממליצה עליהם משנת 2005
Autechre –Untitled
Four Tet- Everything Ecstatic
Broadcast- Tender Buttons
Isolee- We are monster
Animal Collective- Feels

רוקנרול של אריות



יש הרבה סינגלים ושירים חדשים אאוטת'ר אני עובר עליהם מידי פעם ומפרסם בטוויטר. אפשר למצוא את זה גם כאן בעמודת הצד. הנה סוף-סוף איזה אחד ראוי לציון רק בגלל שהוא כייפי, זה גם שווה משהו: Features - Lion

יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

מתיסיהו 2



מתיסיהו בשיר מדבק One Day ווידאו חדש מתוך אלבום חדש !
גל החזרה בתשובה שאנחנו עדים לו בארצנו, אולי עלה כדבר לא ברור לחלק נכבד מהאוכלוסיה שמבקרת כאן למשל, אבל מי שמכיר את העם הזה על כל גווניו, יודע שזה לא מפתיע כלל. רק לפני דור היו פה אנשים שבכוח הפכו אותם לחילוניים, אז לא פלא שיש קצת תנועת מטוטלת חזרה. ש"ס צמחה בגלל התמיכה של אנשים מאמינים, אך לא דתיים, שמצד אחד לא בא להם להיות ממש דתיים, אבל גם חילוניים הם לא בדיוק. הילדים שלהם כבר הפכו לכמעט חרדים אבל בסביבה שהיא חילונית, מעורבת עם מסורתיים וכאלה שלא החליטו. יש הרבה שלא החליטו.
מתיסיהו, רבינו, חזר בתשובה והוא עושה שירי רגאיי חסידים. כאלה שנשמעים מספיק אונטנתיים כרגאיי, ולא כל-כך מתאימים למאה שערים. במחשבה שניה למה לא? הוא מצליח מאד בקרב הקהל הרחב ואפילו מוכרים אותו במחוזות האינדי. הנה הוא מופיע אצל לטרמן בכדי לקדם את האלבום החדש שלו, עם שיר די גרוע. יכול להיות שהוא רוכב על קטע של מוזיקת עולם, אולי גם מדונה עם כל גל הקבלה קצת עזרה לו למכור את עצמו. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה כן, אז זה מדבק.
בסה"כ הוא לא מזיק, מה הוא בסך-הכל מטיף לו, שאם יום אחד כולנו נהיה נחמדים אז יהיה פה כיף - הוא קורא לזה ביאת המשיח, אז מה?

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

מוזיקה מעולם אחר



השבוע פורסם ב-7 ימים של ידיעות אחרונות כתבה של מייק גילמור מה"הרולינג סטון" שיצא לחקור למה באמת התפרקו החיפושיות, ציטוט משם של פול מקרטני: "אני חושב שקצת היינו ממוטטים מבחינה נפשית, היינו הביטלס, וזה היה נפלא..אבל הייתה הרגשה כללית 'טוב, איזה יופי להיות מפורסם ועשיר, אבל למה כל זה כל-כך טוב?'".

מי לא רצה להיות פעם מפורסם. אני חושב שרובנו ויתרנו על זה. אנשים שהופכים מפורסמים, בד"כ נורא רוצים את זה (לדוגמא מדונה), לפעמים הם רוצים מעט, לפעמים הם רק רוצים להיות מצליחים או ראש-ממשלה. אנשים מפורסמים בד"כ משלמים איזה מחיר על התהילה, כך נהוג לחשוב. ג'ון לנון נרצח, אבל פול מקרטני? אולי הוא פשוט מפורסם בגלל ג'ון, אחרת הוא היה סתם מוכשר? לא בטוח. נזכרתי בזה גם לאור העובדה שכוכב נולד נגמר, ומיד חזרה הישרדות כאילו להדגיש בפנינו שתחרות זמר, מדושנת עונג ככל שתהיה, עדיפה על הרישעות של ראליטי אחרים.
יש עכשיו הייפ רציני סביב הביטלס כי הם גם הוציאו את כל האלבומים שלהם בגריסה דיגיטלית מחדש, ושודרו כל יום שבת גם ב-88 ובגם ב-102 FM, לכבוד זאת המגזין EM מכין דירוג של רשימת השירים הגרועים שלהם , זה טרם פורסם, אבל הנה דירוג השירים הטובים ביותר של הביטלס, נחשו מה במקום הראשון?
כל זה מתקשר לי לחופשה המוזיקלית שהיתה לי בפראג. במודע לא הסתובבתי עם נגן MP3 ברחובות, אבל בכל זאת שמעתי הרבה מוזיקה, ולא רק לאונרד כהן. ברחבות ובקניונים משמיעים אחלה מוזיקת פרימיום להמונים, ממש אינדי טוב. גם היה פסטיבל מחולות. בערב הראשון הלכנו להצגה ב"תיאטרון שחור" שמבוססת על שירים של הביטלס. (למעלה תמונה ביום של הכניסה להצגה). תיאטרון שחור, זה בעצם תיאטרון שבו דמויות שחורות מחזיקות כל מיני דמויות נאון לצד שחקנים אמיתיים. זה המשיך בנגן של כוסות קריסטל על גשר קארל, שמנגן באופן וירטואוזי, וגם בחנויות כלי נגינה שונים ברחוב האלכימאים שבמצודה.



גולת הכותרת היתה ביקור בחנות מוזיקה באקדמיה למוזיקה של פראג שנמצאת בכיכר מרכזית מול כנסית Kostel sv. Mikulase אשר ב"עיר הקטנה" לרגלי המצודה. החנות מנוהלת ע"י מומחה למוזיקה קלאסית, היא מלאה במזכרות עם מוטיבים של מוזיקה: עפרונות בצורת המפתח סול, ספלים עם תוים, מחקים עם קלידים, עניבות מוזיקליות, מחדדים, כינורות קטנים ועוד ועוד.
פגשנו שם זוג ישראלים לשעבר שמתגוררים מזה 15 שנה בקנדה, הם קנו אלבום של Smetana עם היצירה Ma Vlast שעליה מבוססת התיקווה. אבל זו לא "צריבה" ממש וגם יש לנו זכויות, כי בכל זאת כידוע לכם בצ'כיה היו הרבה יהודים וגם המנגינה הזאת של Smetana מבוססת על מזמורים מבתי כנסת ספרדים.
אנחנו קנינו דיסק של קונצרטים לכינור של המוזיקאי הצ'כי Myslivecek שהיה מאד מוכשר, ואף מיודד מאד עם מוצרט. מוצרט העריץ אותו ותיאר אותו כ"מלא באש ובחיות". יש לו מנגינות רומנטיות ומלאות חיים, שמוצארט הושפע מהם. ביקשנו משהו עם כינור, כיוון שבתי מנגנת על כינור, וזה גם קליט לילדים. דרך אגב, יש לדיסק הזה גם חלק שני. הנה קטע נפלא שלMyslivecek:

Myslivecek - Concerto in C major - 1 - Allegro con spirito

אנקטודות קטנות על פראג בקטעי וידאו מהנים:
מנגינת הכוסות מקריסטל
קרב חרבות בכיכר השעון
מכוניות וכירכרות ישנות ברחובות - אפשר לסוע בכרכרה עם סוס
כיוון שאין כמעט תנועה, רובה מתנהלת בעיר התחתית, ולכן גם יש פחות נתיבים בכבישים
ומדרכות יותר רחבות ונאות.

יום שני, 7 בספטמבר 2009

מרגיש חסר



שיר חדש ומלהיב ל- Basement Jaxx יחד עם Sam Sparro הדי ג'יי המהולל שעושה להם קולות רקע. אז זה דיסקו, לא משהו אחר, אבל פרימיום. למה אבל? פרימיום ודי.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2009

נבדק ונמצא פרימיום - מהדורה מיוחדת

הייתי בהופעה של MGMT
ובהופעה של לאונרד כהן בפראג - איזה כיף!!!




הרבה דברים קרו כשהייתי בפראג השבוע: טד קנדי נפטר, אואזיס התפרקו, צבעתי את השיער לבלונדיני (לא באמת), והייתי בהופעה של לאונרד כהן- איזזה כיףףף !!!!
בעולמנו רווי המידע והמוזיקה, צריך לקחת זמן להתרגש. צריך לדעת לדחות סיפוקים ואפילו להימנע מהם, אבל אני שם פס על כל זה. מה יקרה לי אני אתעלף מעודף עונג ? אז הייתי בהופעה של לאונרד כהן בפראג- איזה ככיףףףף!!!!

אם היתה הופעה שהייתי בטוח שאני אלך אליה בתחילת הקיץ ההיסטרי הזה, זו היתה ההופעה של לאונרד כהן בישראל, אבל ברגע שהודיעו שזה מתקיים באצטדיון רמת-גן ויתרתי על הנושא. הייתי שם בדפש מוד וגם זה לא היה בדיוק זה. את לאונרד כהן צריך להביא לצוותא, או מקסימום לקיסריה, לפארק הירקון או משהו כזה. הייתי שמח לספר לכם שטסתי במיוחד לפראג כדי לראות אותו, אבל אני לא מספיק עשיר ולא מספיק חופשי בזמן, בכדי לרדוף אחרי לאונרד כהן באירופה. מה שקרה שבאופן לגמריי ספונטני לאמא שלי התפנו 72 שעות ברוטו לשמור על הנכדים, ובאופן די מקרי הגעתי לפראג, זה היה יכול להיות בקונסטלציה אחרת גם ברלין. יום לפני הטיסה הסתבר לי שלאונרד כהן מופיע שם, ואז פשוט הרגשתי בעננים. נחתתי בפראג ותוך 24 שעות השגתי כרטיס, פאוזה: איזה כיףףףףף!!!!
ההופעה התקיימה באולם שנקרא ARENA O2 אולם ענק חדש שיכול להכיל עד 18,000 אנשים, משהו כמו יד אליהו, אבל עם 4 קומות. מכל מקום רואים את ההופעה נהדר, ושומעים טוב עוד יותר. הייתי במקום הכי רחוק באולם והרגשתי קרוב , זה אמנם לא צוותא אבל דומה לאולם קונצרטים בחוויה.


ההופעה התחילה בשמונה בערב כמתוכנן. לאונרד כהן עלה לבמה עם להקה של 10 אנשים כולל אותו. כולם קנונים, כל הנגנים מנגנים על כמה כלים. גם זמרות הרקע מנגנות באחד השירים, ולאונרד כהן מנגן פעם בגיטרה ופעם באורגנית. ההתחלה היתה מאכזבת במקצת. השיר הפותח Dance Me to The End Of Love, הוא שיר, איך לומר זאת מבלי להעליב: שיר של זקנים (לא הצלחתי לא להעליב, מצטער). לאונרד כהן, האיש שהכי מתאים לתואר סינגר-סונגרייטר (וגם לתואר טרובדור) מנגן עם תזמורת אנדלוסית חסידית, ומבצע שיר שלא עושה חשק להמשיך בכלל. אחרי עוד שני שירים דרדלה הכיף התחיל. לאונרד כהן עצר ואמר: "תודה שאתם מארחים אותנו בפעם השניה בעירכם הנפלאה, אני לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה, אבל אני מבטיח לכם שהלילה אנחנו ניתן לכם את כל מה שיש לנו לתת", והם נותנים !
אין מה לעשות כשלאונרד כהן שר לך באופן אישי (וכך כולם הרגישו), את השירים האלה, אתה פשוט נמס:
Bird on the Wire, Everybody Knows, Who By Fire, Hey That's No Way

גם התזמורת שלו פתאום נשמעה נפלאה. אתה מוצא שיש בה הכל, מבחינת כלים: מפוחית, סקסופון, אורגן האמונד, עוד (הכלי הערבי), כמובן גיטרות, וקלידים אפילו נבל היה על הבמה. גם מבחינת סגנון יש שם הכל: מגוספל, מוזיקת עולם ועד פופ רוק ובלוז. הם גם עושים הכל בצורה מושלמת ומנצלים כל שטיק כדי לרגש: פעמונים, סולואים מופלאים. את Who By Fire , אפשר לדמיין מנוגן מסגד ולא רק בבית כנסת. הוירטואוזיות של הנגנים שלו מהממת. ואם זה לא מספיק, אחרי חצי הופעה שהוא נותן עם כל הלהקה הגרנדיוזית שלו, לאונרד כהן עולה ומנגן את השירים הבאים כמעט לבדו, פעם עם גיטרה ופעם עם קלידים:
Tower Song, Suzanne,
והיו גם:
Hallelujah, I'm Your Man, So Long Marianne
ועוד רבים וטובים.

כמה פעמים במשך ההופעה, לאונרד כהן עורך טקס קטן שבו הוא מודה לחברי הלהקה שלו. הוא מוריד את הכובע, משתחווה ואומר לכל נגן ונגן "זה הנגן המהולל...שמנגן ב..." וזה מאד מרגש. הוא גם מודה לקהל כמה וכמה פעמים. אתה מרגיש שהוא נסער מהחוויה לא פחות ממך. שהאהבה הזו של הקהל אליו באה אליו ברגע שהוא היה צריך אותה. כל ההופעה הוא חובש כובע על ראשו רק בכדי להוריד אותו במחוות יפות לכל עבר. הוא קד אל הנגנים כשהוא מציג אותם, הוא נותן לזמרות סולואים, לא פעם הוא יורד על ברכיו ושר. הבמה כולה היתה מכוסה שטיחים כדי לאפשר זאת. כשהוא יוצא מהבמה, בסוף ההופעה ובסוף כל אחד מההדרנים, הוא עושה זאת בדילוגים שובבים.
ובעיקר היתה שם אהבה, המון אהבה. אהבה שלו לקהל, אהבה של הקהל אליו. שירי אהבה. יש זמן להקשיב למילים וכשאתה מקשיב לרצף של רוב הרופרטואר שלו אתה מקבל, חוץ מפילוספיית חיים, איזו הבנה לשירת האהבה של לאונרד כהן. יש שם הרבה מסתורין בתוך השירים, אהבות במציאות אלטרנטיבית. משהו כמו נשף מסכות מונציה, מלא משחקי תשוקות ואהבות אסורות, פתאום את שם לב לכמות הפעמים שהוא משתמש במילה ג'יפסי (צועני). והכל מתנקז לשיר Famous Blue Raincoat, שהגיע קצת לפני ההדרנים. זהו שיר שהוא מכתב, זהו שיר של התפכחות . בשלב הזה ממש ירדו לי דמעות.



כשהסתיימה ההופעה כל הקהל עמד ומחא כפיים ארוכות, וזה קרה שוב ושוב אחרי כל הדרן והיו בסה"כ א-ר-ב-ע-ה (!!!) שלושה מעבר למתוכנן. ההופעה הסתיימה לאחר שלוש וחצי שעות כולל הפסקה של עשרים דקות באמצע.

אני מאמין שגם בישראל הוא לא יאכזב, אני רק מקווה שתצליחו לחוות את זה. אני ממליץ לכם גם להקשיב לראיון מעמיק איתו מהזמן האחרון. יש לו הרבה מה ללמד אותנו. אם לקחתי משהו חדש מההופעה בפראג זה המשפט שהוא מדקלם משיר פחות מוכר שלו: Everything Has Cracks -That's How The Light Get in
וזה הנאום בסוף האמיתי של ההופעה שהלכתי וראיתי אותו מקרוב (בלאו הכי אף-אחד כבר לא ישב בכסאות).



כמה מילים על פראג (תכננתי פוסט שלם, אבל הנה הוא בקיצ-קיצור):
א. אני מקנא במדרכות הרחבות, בניקיון, ביופי, במזג האויר.
ב. לא ברור איך יש שם כל-כך מעט מכוניות ושקט בלב העיר (התשובה כנראה תחבורה ציבורית יעילה).
ג. אני מתוסכל מהצפיפות שיש בארץ שלנו.
ד. אין יפות כמו הישראליות (שזה במלים אחרות: אין כמעט צ'כיות יפות).
ה. בירה ופרלינים משוקולד אפשר להוריד בהמון אבל המון הליכה, לא אכלתי כמעט כלום ובכל זאת עליתי קילו.

ההופעה של MGMT – זמן להעמיד פנים
מישהו חמד לצון וכש –MGMT עלו לבמה השמיעו את השיר Holiday של מדונה שהופיעה בדיוק מעבר לכביש, בפארק הירקון.
אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של MGMT זו ההופעה של מדונה. אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של מדונה זו ההופעה של לאונרד כהן. אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של לאונרד כהן זו ההופעה של MGMT. יש כאן משולש של קצוות שונים. לאונרד כהן: בוגר, כנה ואמיתי; MGMT: בוסרי, צעיר ומתנסה; מדונה: מהוקצע, נוצץ ובידורי.
ההופעה של MGMT היתה הופעה של סיכום עשור. הצליל שלהם הוא צליל העשור, הוא מסכם ומסנתז אליו את כל מה שנוצר במוזיקה עד כה, ויוצר "יש מאין" צליל אחר: פסיכודלי, פופי, דאנסי, רוקי, ניו-רייבי עם קריצה לשנות השמונים, השיבעים והשישים, אולי אפילו אחורה מזה. בן גולדווסר הסולן נראה כצעיר הטיפוסי של העשור הזה: מוכשר ומעיז, בהחלט לא תמים, אבל קצת מבולבל ובעיקר מתנסה.


הסאונד היה מחריד, התאורה היתה ..כאילו אין תאורה, זה היה קצת יותר מידי גרוע, אבל מצד שני זה נתן להופעה את הנופך האינדי, הגולמי, הרזה שהלם את אופי ההופעה שניסו לתת MGMT. בניגוד לאלבום שלהם שבו התבלטו נגינת הקלידים, והאופי הפופי שלהם, בהופעה, מתוך כוונה תחילה, הם נתנו הופעת רוק פיסכודלית שבה הגיטרות תופסות עניין מרכזי. היו כאילו שני MGMT על הבמה: הלהקה של 4 שירי פופ קסומים (Time to Pretend, Kids, Electric Feel ect) ולהקת שניה: להקת אינדי פסיכודלית שעושה שירים בין מעניינים לטרחנים. בהופעה זה עבד, בגלל הכישרון ובעיקר בגלל התשוקה. זו לא היתה הופעה קסומה, זו לא היתה הופעה מעולה, זו היתה הופעה מעניינת, בוסרית מאתגרת במובן החיובי של המילה. הקהל הצעיר שהגיע לשם הוא הכי קול שבעולם, אבל מצד שני נראה שגם הם רוצים לעשות כיף חיים, ובעיקר לשמוע להיטים, ובמילים אחרות למצוא את המדונה של הזמן שלהם (MGMT).
נפגשתי בהופעה עם עידו שחם הבלוגר הדגול, שהפקיד אותי בידי חבריו מהלימודים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, שהתחברו עם חבר'ה "מאגניבים" אחרים (כמו שאמרה שירה (שכנראה פשוט נדלקה על רונן)), שהתחברו עם נמרוד הבלוגר המהולל מטאפס טאפס, שכותב הכי טוב באינטרנט, וזה היה הכי שווה. בארץ כל קיץ הוא קיץ של אהבה (אני מתכוון ל-Summer of Love משנת 67), ובמיוחד הקיץ הזה.
שורה תחתונה: כנראה שהיינו בהופעה של להקה מבטיחה שעתידה מאחוריה, בלי הלהיטים החד פעמיים שלהם, הם עוד להקת אינדי נחמדת. אני אשמח מאד לגלות, אחרי שייצא האלבום הבא שלהם, שטעיתי לגמריי.
הסט שנתנו לאחר מכן חברי LCD SOUNSYSTEM היה מרהיב, מגניב, אינטליגנטי, כייפי, קולי ..היה חסר לי קצת יצריות , אבל זה כנראה הקטע שלהם. רק שבאמת שחשבתי, כמו רבים אחרים, שהם הולכים להופיע, והם לא... חבל..

פוסטים אחרונים וממש שווים !