האלבומים של 2015 !

השנה הסיכום בסימן שירים ששינו לי משהו בחיים. כמעט בכל אלבום בסיכום פה, יש שיר שהסעיר אותי. שגרם לי להרגיש חי מחדש. מה שאומר שבחירת האלבומים לא נובעת רק מאיכותם "האובייקטיבית" אלא גם מכמה הם מצליחים להעביר לי חוויה. השנה זו גם היתה השנה שחזרתי להקשיב לתקליטים. השקעתי בשיפוץ הפטיפון הישן שלי. סדרתי לי עמדת האזנה. רכשתי תקליטים. הקשבתי לאלבומים שהיו לי. הסאונד אחר, חם ועגול ונעים ועוטף. אבל חוץ מזה גם כל חוויות האזנה שונה. ישבתי לי על כורסא (איזו מילה מצחיקה). הקשבתי. נשמתי את המוזיקה לתוך ראותי. וגם נזכרתי שלקנות תקליט זה בערך כמו להתחתן עם התקליט. הוא אף לא עוזב אותך, אתה לא עוזב אותו. התחייבתם זה לזה. וניסיתי וגם הצלחתי להכניס את זה לעולם הקבצים הדיגיטלים. כל פעם כשאני מקשיב למוזיקה ובמיוחד לאלבומים אני רוצה להיות מישהו אחר. אני רוצה לחוות את האלבום כאדם אחר. אני רוצה שהחיים שלי יהיו המוזיקה שהוא מנגן. אני רוצה להיות האלבום. אני רוצה להתאחד איתו לגמרי. אז השנה הקשבתי לפחות אלבומים, גם בגלל שתקליטים שאבו לי את האוזניים, וגם בגלל שכך החלטתי. ויתרתי מראש על המירוץ. לפעמים הקשבתי רק בסוף השנה  לאלבום שיצא בתחילת השנה. וזה היה ממש סבבה. המצב הזה שאפשר כיום להאזין כמעט לכל אלבום  מכריח אותך להיות צנוע ולהבין שאתה צריך להבין מה אתה אוהב, ולהתמקד בזה. כי אף פעם לא באמת תוכל להקשיב להכל.

אני כבר בערך עשור מקשיב בעיקר למוזיקה חדשה. מחפש ומוצא את ההתרגשות והעומק. זו התנהלות שונה של האזנה. פחות מקשיב לעבר יותר להווה. נכון שיש פחות משקעים אבל אני חושב שזה יותר קשור לכך שבנעורים המוזיקה מלווה אותך גם כפסקול של חוויות. ולכן הדרך ליצור יותר משקעים של מוזיקה בחיים היא לעשות את זה כמבוגר - כלומר להכניס את המוזיקה לחוויות ולחיים 

אז למרות ,שאני ילד אייטיז אני מוצא את עצמי מקשיב יותר לאלבומים שיצאו לפני עשר שנים מאשר לאלבומים מהאייטיז. וגם לגבי האייטיז - פחות מעניין אותי להקשיב למה שאני מכיר, אני מחפש אלבומים שאני לא ממש מכיר. אני גם עדין מוכן ורוצה וסקרן לשמוע דברים שהם מחוץ לאזור הנוחות שלי. המוזיקה למרות הכל מתפתח, ומשתנה, ומתחדשת, אפילו אם אין ממש פריצות דרך משמעותיות. עדין זה הדבר האמיתי

שנת 2015 היתה גם שנה שבאופן אישי עברתי חוויה מאד מטלטלת והיא התחילה במלנכוליה גדולה. בעצב. במועקה ולאט לאט סחבתי את עצמי למעלה. וזה גם בא לידי ביטוי באלבומים ששמעתי שהפכו יותר ויותר שמחים.

לפני שנתחיל אתם יכולים בלחיצת קליק להגיע לסיכומי האלבומים משנים קודמות (אם בא לכם, זה לא טרילוגיה ולא חייבים לדעת מה היה בפרק הקודם, אבל כדאי !):
2014 2013 2012 2011 2010 2009 2008

פלייליסט של החלומות לפניכם ותלחצו PLAY:

נתחיל עם המנה העיקרית, אחר-כך יהיו נשנושים ולסיום יהיה גם קינוח:

האלבומים של 2015 !

קשה לי קצת עם הדירוג פה. זה יותר שאלה של מצב רוח. יש אלבומים שהיו יותר עמוקים, ויש כאלה שיותר כייפים ושהקשבתי להם יותר אז זה ככה, בערך...

15. Torche – Restarter

להקת אלט/הארד רוק, נשמעת כאילו האבי מטאל אבל "מאושמת" במולדיות פופ. אולי בגלל זה אני אהבתי אותם.  יכול להיות שבגלל זה אחרים לא יאהבו אותם. אני אוהב את קטעי הגיטרות הכבדים שלוקחות אותך למטה למוד טוב. השיר בפלייליסט Annihilation Affair, אבל כל האלבום טוב.

14. Elbow – Lost Worker Bee

זה בתכלס EP ולא אלבום. אבל טוב כל-כך.גיחה קצרה שלהם ב-2015. שמעתי שגיא גרווי הוציא גם אלבום סולו השנה, אבל אני לא שמעתי אותו. בפלייליסט שיר הנושא של ה-EP

13. Laura Marling – Short Movie

מה שמאד מתאים לי עם לאורה מרלינג יותר מכל (בשלב זה של חיי) זו היבשושיות שיש במוזיקה שלה. שום דבר סכריני או עם פאתוס. פשוט פולק-רוק. ישר. זה דורש יותר מהאזנה אחת כדי לקלוט את הכל. הבחורה הזו צעירה מאד ומוכשרת באופן יוצא מן הכלל זה כבר אלבום חמישי מצויין שהיא מוציאה. אולי אין לה את הכריזמה או את יחסי הציבור הנכונים, אולי כי רוצים להשאיר אותה זמרת פולק אינדי קטנה, אבל אני חושב שהיא בסדר גודל של ג'וני מיטשל. או לטישיה סיידר. יש כאן הרבה שירים אבל בחרתי לפלייליסט את Don't Let Me Bring You Down

12. Beach House - depression cherry

אני חושב שאפשר לומר שהם כבר הפכו למיינסטרים אם הם מוציאים עוד אלבום ועוד אלבום שנשמע דומה מאד לאלבום הקודם. שאתה יודע למה לצפות. שאתה מקבל את הדרים פופ הסגרירי הזה, עם החום עם הבית על החוף. ככה נשמע מיינסטרים. עוד אלבום יפה. בפלייליסט Space Song אבל גם Wildflower יפהפה

11. Neil Young – Monsanto Years

השנה הייתי בארצות הברית. בטיסה ממיאמי למדריד, הקשבתי בריפיט לאלבום האחרון של ניל יאנג The Monsanto Years.
האלבום מתאר את כל התיסכולים והבעיות והחוליים של החברה האמריקאית, ונשמע לי כמו סיכום מסע של הטיול שערכתי. כמה שנהנתי במיאמי ובאורלנדו לא יכולתי להפסיק להיות מוטרד מהעבודה הקשה של כל מי שבאתי במגע איתו כמעט. ספינת הקרוז שבה ביליתי היא כמו ספינת עבדים. וגם כל נושא האוכל והניצול של בעלי חיים (התזונה של האמריקאים מבוססת הרבה יותר על מוצרים מהחי וכן חיטה וסוכר). האלבום של ניל יאנג מתעסק בחקלאות הגנטית, והשלכותיה.
אלבום שנשמע כמו הקלטה חיה. לא מבין איך יש לבן אדם הזה כאלו אנרגיות ורצון להביע את עצמו. ועוד בגיל 70.

10. Kurt Vile – B'lieve I'm Goin Down

קצת מפריע שכל ההתעסקות במוזיקה של קורט ווייל אנשים מתעלמים מהמילים, או יותר נכון מהמצב הנפשי. אני מרגיש שבשבילי הוא מוריסי שני. מדוכא, מבודד בחדרו, מתוסכל. אני עברתי את זה (לא כל תקופת הנעורים אבל היו פרקים שכאלה). אני מניח שיש הרבה נערים ונערות ומבוגרים שעברו תקופות של דיכאון. דכדכוך חיפוש עצמי כזה או אחר, ואז מוזיקאי שבא ואומר שגם לו קשה, עוזר לך לחלוק קצת את הצער של העולם ולהבין שאולי אתה בודד, אבל אתה לא לבד.

9. Dave Gahan and Soulsavers – Angels and Ghosts

אם באלבומים האחרונים של דפש מוד יש הרגשה שהם חוזרים לאייטיז, אז כאן דייב גאהן מוציא אלבום כאילו דפש מוד היו מוציאים אלבום בניינטיז. יותר גיטרות, בלי אלקטרוניקה, בלי מוזיקה תעשייתית. הלהיט All of This and Nothing מופיע בסיכום בשירים של 2015, ומבחינתי הוא אולי השיר הכי Earworm של השנה. שיר כמו פעם שאתה כל-כך אוהב שאתה מקשיב לו עד שהוא נמאס עליך. בפלייליסט כאן שמתי את One Thing אבל היו לפחות עוד שניים שרציתי לשים

8. Richard Hawley – Hollow Meadows

זה כמו אלבום אולדיז. כמו לנהוג באיזה מכונית אמריקאית, איזו Chevy ישנה של פעם. לאבא שלי היתה פעם מכונית כזו. פורד קומט. לבנה. עם פנסים מאחור שמתעקלים למעלה. אז כזה. יפה שקט נעים. מלא שירים טובים. חורפי. שילוב של רוי אובירסון עם וילי נלסון והקול של ג'וני קאש. רוקאבילי וקאנטרי. קשה לבחור שיר אחד. אז אני אבחר את Nothing Like A friend כי אני כזה סנטימנטלי ורגשן. הוייה

7. My Morning Jacket – The Waterfall

איך אני אתאר לכם את זה – זה כמו אלבום האמריקאנה המושלם שהייתם יכולים לחלום עליו. מבחינת הלריקה הוא הרבה יותר אופטימי מהאלבומים הקודמים שלהם. הייתי אומר שכמו שביצירות קלאסיות יש את הקטע שבו  המקהלה שרה על בוא האביב וכמה שהכל נפלא. אז זה האלבום הזה מבחינת התגלגלות האלבומים שלהם. הכי נגע לליבי השיר Spring (Among The Living) שהתאים לי מאד אחרי שחזרתי משיעור ראשון על גלשן סאפ יחד עם הבן שלי. אחרי שחתרנו והזענו ונרטבנו וגלשנו. היה כל-כך טוב להרגיש חי שוב

6. D'Angelo – Black Massiah

האני אצטט את גיא חג'ג' לשם שינוי [מתוך עונג שבת]: Black Massiah הוא לא די'אנג'לו. לא הוא המושיע השחור. "כולנו צריכים לשאוף להיות משיח שחור", הוא כתב על האלבום, "זה אלבום על האנשים שמתקוממים בפרגוסון ובמצרים וב-Occupy Wall Street ובכל מקום שבו קהילה מרגישה שנשבר לה והיא מחליטה לעורר שינוי".

כמו קנדריק לאמאר, די'אנג'לו הצליח ליצור אלבום פוליטי ועכשווי מאוד, שנשמע גם על־זמני, שמצליח לדבר על מה שקורה כאן ועכשיו אבל רלוונטי גם לשם ולאחר כך. וגם, כמו תמיד אצלו, לפעם. פעם, כשהסול והפ'אנק היו מלאים זיעה ומתח ועדינות וכוח. בקיץ זכיתי גם לראות את האלבום הזה מתעורר לחיים על הבמה בפסטיבל בפולין, בדיוק כשהוא הגיע לשיא הרתיחה שלו באוזניים שלי, והתחושה הייתה משכרת.

5. Kendrick Lamar – To Pimp a Butterfly

אני לא מתמסר בקלות להיפ-הופ. אבל אני חושב שמאלבום הזה אף אחד לא יכול להתעלם. גם בגלל שמבחינת מוזיקלית יש כאן השפעות מג'אז וסול ומכל הבא ליד וגם בגלל שזו יצירת מופת. אלבום שיכנס לפנתאון של ההיפ-הופ. הדבר שהכי הזכיר לי את האוטקאסט

4. Hot Chip – Why Make Sense

 לא ממש רציתי להקשיב לאלבום הזה של הוט צ'יפ. היתה לי הרגשה של מיצוי ולמעשה כמעט עד סוף השנה נמנעתי מלהקשיב לו. כמה אפשר לעשות שירי פופ-דאנס אלקטרונים אינטליגנטים עם זיקה לאייטיז כמו שאני אוהב. אז בסוף הקשבתי ומה שאהבתי שהיו עוד השפעות מהסבנטיז ומהניינטיז וגם תעלולי אולפן עם מחשבה שעשו לי חגיגה בלב. את השיר הסוגר חוויתי לראשונה בירידה מאיזור כפר שפרעם לעבר הר הרכמל, ממול למעלה על ההר אפשר היה לראות ברקים רועמים מעל בנין אוניברסיטת חיפה. והשיר הזה ברקע Why Make Sence.

3. Tame Impala – Currents

פריצת הדרך של טיים אימפאלה מזכירה לי בעיקר את Mgmt מהעשור הקודם. רק שכאן התהליך היה הפוך, מלהקת פולק-פיסכדלי הם הפכו ללהקת פופ אלקטרוני עם נגיעות של פסיכדליה. וכמו בלהיטים של Mgmt הם יוצרים תמהיל מוזיקלי שונה מערבוב של סגנונות שונים והשפעות שונות.  במיוחד בשיר Let It Happen. באופן אישי אני הקשבתי יותר את ה-EP  שהכיל רק 4 שירים מתוך האלבום. בפלייליסט השיר The Less I know שיש לו השפעות יותר של סול דיסקו

2. The Maccabees – Marks to Prove It

לדעתי הלהקה הזו לא מספיק מוערכת. מלונדון אשר באנגליה. אני חושב שהלהקה הזו היא השריד המרכזי של תופעת להקות "האינדי" גיטרות של העשור הקודם. אני רואה אותם כלהקה האנגלית האהובה והטובה ביותר שישנה היום בממלכה המאוחדת חוץ מאלבו. יש להם את הצליל היחודי שלהם. אבל אני חושב שכל מי שאוהב רוק גיטרות יכול להתחבר אליהם. יש שירים כמו Something Like Happiness שבו הם נשמעים כמו קלקסיקו ובאחרים כמו שיר הנושא Marks to prove it שבו הם נשמעים יותר פוסט פאנק. אם אהבתם את ה-Foals אבל בלי כל הסוכר המיותר הזה. אז זו להקה בשבילכם

1. Father John Misty – I Love you, Honeybear

זה לא כל-כך פשוט לכתוב שירים יפים. שירים שבהם הטירוף, היופי, הייאוש, והאושר - מתחברים להם יחד. שירים שבהם מילים ומנגינה מנוגדים זה לזה ומשלימים זה את זה. ויש כאן גם סיפור אהבה. ג'וש טילמן המתופף לשעבר של הפליט פוקסס באלבום סולו שישי והוא מאוהב באישתו הטריה Ema. ומרגישים את נוכחותה של אמה כל הזמן שם. אתם יכולים לראות אותה בקליפים של שירים שלו. ג'וש טילמן תחת השם Father John Misty למעשה מתחפש לדמות אחרת, אבל טוען שהוא כותב שירי אהבה על איך שאהבה היא באמת. משפטים כמו- "לא הייתי רוצה לשנות אותך, וגם אם הייתי יכול, אני לא יודע על איזה חלק הייתי מוכן לוותר". או כמו   She says, like literally, music is the air she breathes And the malaprops make me want to fucking scream I wonder if she even knows what that word means Well, it's literally not that 

שמזכיר לי סטאטוס שכתבתי פעם בפייסבוק: "כשחושבים על זה.. כל נשימה של אוויר שאנחנו נושמים היתה פעם צליל" וכולם מחקו לי כפיים והיה ממש כיף (לא באמת).

אלבום שילווה אוי ברגעים האבסורדים של החיים השנה.

אלבומי הרגע

במקום לדבר עליהם, הכנתי פלייליסט שלהם:

Wilco – Star Wars

Wire – Wire

Built to Spill – Untethered Moon

Patrick Watson – Love Songs for Robots

Jamie T – Magnolia Melancolia

Death Cab for cutie - kintsugi

Death Grips – Jenny Death

Mark Ronson – Uptown Special

Calexico – Edge of the Sun

Four Tet - Morning/Evening

אלבומים שאחרים אוהבים

עוד אלבומים בולטים שיצאו השנה שהתעניינתי בהם, שהקשבתי לחלק נכבד מהם, שעשו את השנה, ששווים איזכור הם של:

Blur

Sufjan Stevens

New Order

Modest Mouse

Unknown Mortal orchestra

Low

Eagles of Death Metal

Bjork

Grime

Courtney Barnett

Deafheaven
Jamie xx

Joanna Newsom

Foals

Faith No More

וקליק

Mount Eerie

פסקול חדש - קליק קליק !

הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי את האלבום החדש של הקליק, הוא על הראיון של אהוד מנור בתוכנית המוזיקה הטלוויזיונית המיתולוגית "עד פופ". על איך שאהוד מנור עם ימי בנימינה שלו ואהבה לפול סיימון, אהוד מנור שמייצג, ולא רק מייצג - הוא בעצמו הממסד ! ולא רק הממסד המוזיקלי, אלא הממסד הישראלי עצמו - 
ידע להעריך להבין ולאהוב לא רק את מוזיקת הניווייב פוסטו-פנק ווטאבר שנגלתה לפניו, אלא ידע גם בעצם במו הראיון שהוא העניק להם, לקבל ואולי אפילו להעביר את ,השרביט לדור חדש, לשמאל חדש, לישראל אנטי ממסדית. לשינקנאות, ולכל התל-אביביות. בשבילי מדינת תל אביב נולדה עם הקליק. ובאופן פרדוקסלי הקליק אולי הלהקה הכי גדולה שיצאה מתוך הסצינה של הפינגווין -ליקוויד-קולנוע דן-שנקין ושעדין מייצגת את הערכים של המקומות האלה. יותר מנוער שוליים, יותר מסיאם, יותר מהבא בתור הוא סואאוס.
"אני לא בפסקול" הוא אלבום נפלא קודם כל מפני שיש בו שירים מעולים, הוא נשמע מאד מאד הקליק אבל גם מספיק מעודכן. הוא נשמע אלבום של אנשים בוגרים אבל עדין אנטי ממסדים. שלא כמו כוכבי רוק מחו"ל שבצעירותם היו סמל המחתרתיות בבגרותם הודות להצלחה המסחרית, נשאר מהם רק קליפה של אומנתיות. אבל כאן. יש משהו אותנטי ואמיתי.
הדבר השני שחשבתי עליו הוא שככה צריכה להישמע מוזיקת מחאה חברתית, שהאלבום הזה הוא האנטי סחיות, שהאלבום הזה הוא אלבום התגובה הראויה של השמאל לבחירתו המחודשת של בנימין נתניהו. למרות ואולי דווקא בגלל שהוא אישי, הוא כולו אומר את מה שהרבה מאד אנשים רוצים לומר אבל לא יודעים איך. אני שומע את קולו של .בוב דילן מהדהד בתוך האלבום הזה.
ולבסוף חשבתי כמה עצוב שצריך שלהקה ותיקה תעשה אלבום חדש, כדי שאני אקשיב למוזיקה ישראלית ואהנה. ואזדהה, ואתלהב. והנה הם מוכיחים (אם היה צריך להוכיח) שמוזיקה רלוונטית לחיינו אנו אפשר וצריך לעשות בעברית. אני יודע שיש הרבה להקות וטובות. אבל עברית חבר'ה. עברית זה מאד משנה. עשו פה הרבה מאד דברים מופלאים בשפה הזו בשירה וברוק. ואפשר גם עכשיו. גם היום. עברית יכולה להשפיע פה. אולי לא תצליחו בניו-יורק, לונדון וברלין עם עברית (אולי דווקא כן), אבל תוכלו לשנות כאן הרבה.

זה השיר הכי מייצג

וזה השיר שרמי פורטיס היה צריך להוציא

וזה השיר שאני הכי אוהב

וזה הקליפ של שיר הנושא

אלבומים פרימיום: ג'וש טילמן ומארק רונסון

Father John Misty - I Love You, Honeybear
זה לא כל-כך פשוט לכתוב שירים יפים. שירים שבהם הטירוף, היופי, הייאוש, והאושר - מתחברים להם יחד. שירים שבהם מילים ומנגינה מנוגדים זה לזה ומשלימים זה את זה. ויש כאן גם סיפור אהבה. ג'וש טילמן המתופף לשעבר של הפליט פוקסס באלבום סולו שישי והוא מאוהב באישתו הטריה Ema. ומרגישים את נוכחותה של אמה כל הזמן שם. אתם יכולים לראות אותה בקליפים של שירים שלו. אותי היא תפסה בקליפ של השיר Nancy From Now On מאלבומו הקודם, שבו מראים סצינות קינקיות של הזוג במלון. ג'וש טילמן תחת השם Father John Misty למעשה מתחפש לדמות אחרת, אבל טוען שהוא כותב שירי אהבה על איך שאהבה היא באמת. משפטים כמו- "לא הייתי רוצה לשנות אותך, וגם אם הייתי יכול, אני לא יודע על איזה חלק הייתי מוכן לוותר". אבל בעיקר על אהבה שאנחנו לא חווים. אלא רק מי שיש לו חיים אקצסנטרים.

 בשיר הפתיחה הוא ממציא שם כינוי שעל שמו נקרא האלבום Honeybear (זה לא השם חיבה שהם נותנים אחד לשני) ומספר. איך שהוא קיבל את הדיפרסיה של אמו והיא את הסכיזופרניה ואת הגולגלת של אמה. בשיר Chateau Lobby 4 . שנשמע כמו שיר של קלקסיקו עם חצוצרה ותזמורת מריאצ'י הוא מתאר סצינה מאד רומנטית של סקס..אבל לא כזה שבדרך כלל מתפייטים לגביו, למרות שחמאה..ושמלת כלה. ובכל מקרה אם ככה מוצאים אהבת אמת. אז מה רע..בשיר אחר היא בכלל גורמת לו לחנוק אותה.

כאחד שעבר את כל הילדות שלו בקהילה נוצרית פונדמנטליסטית נשמע שנדפק לו קצת המוח שם. שניצוץ של הרס עצמי בתוספת של יסורים קיימים אצלו תמיד. הסגנון המוזקלי לא דומה, אבל הוא הכי מזכיר לי את מוריסי. רק עם יותר חמלה. בכל זאת יש כאן סיפור אהבה. בראיונות עימו על האלבום הנוכחי הוא מספר שאמה השירים יצאו לו יפים באמת יפים. ועצובים ומשוגעים ומלאי כוח ועומק ואנושיות.

ומה שיפה באלבום הזה שאין כאן שיר אחד חלש. Bored in the USA הוא שיר מחאה ישנוני כיאה לשמו, וכמובן מושפע מ-Born in the USA של הבוס ספרינגסטין. ויש גם את שיר הסיום של האלבום הרך והענוג שמתאר את ההתאהבות של Ema ושלו, כשהוא היה שיכור ומעוך..ושהוא לא חשב אף פעם שאהבה מוצאת אותך כל-כך בפשטות ואז הוא מהמהם ספק מייבב..וכינורות.

 אבל השיר הכי יפה הוא פה שהכנתי שיתחיל ממנו הפלייליסט של כל האלבום עם המשפט הגאוני:

She says, like literally, music is the air she breathes And the malaprops make me want to fucking scream I wonder if she even knows what that word means Well, it's literally not that
או כמו שכתבתי פעם בסטאטוס בפייסבוק: כשחושבים על זה.. כל נשימה של אוויר שאנחנו נושמים היתה פעם צליל

Mark Ronson - Uptown Special

 אפשר לומר שהאלבום של מארק רונסון הוא ניגוד גמור לאלבום האישי של ג'וש טילמן, גם מבחינת מוזיקלית זהו אלבום סול, Fאנק לבן ושחור, וגם כי זהו אלבום שנשמע יותר כמו אוסף (למעשה לאלבום הקודם שלו קרא מרק רונסון, בלי להתנצל - Record Collection). זהו אלבום בז'אנר אלבומי מפיקים, ואם אין ז'אנר כזה צריך להמציא אותי.

 יום אחד יגדירו באופן יותר מובהק את הז'אנר של אלבומי המפיקים, כדוגמת מארק רונסון, דאפט פאנק דיינג'ר מאוס ושות'. בימים עברו חברות תקליטים היו כמו אולפנים של סרטים, היו כותבי שירים, היו מפיקים שמפיקים את המוזיקה והיו זמרים. בנקודת זמן מסויימת, בשנות השישים, התחילו לפעול הזמרים והלהקות היוצרות וכך נולד המושג: סינגר-סונגרייטר. זו אולי היתה המהפכה הכי גדולה של המוזיקה, מהפכה שבוב דילן והביטלס היו הבולטים שביניהם.

קראתי ביקורות שקטלו את האלבום הזה, אבל אני אהבתי. זה אמנם מרגיש כמו ארוחה עיסקית, אבל ביום-יום, ואם לא חג פורים או פסח, אני מסתדר יפה עם ארוחות עיסקיות. עם כמה מנות הגונות, והוגנות. נעים ונחמד מאד.

יש שתי השפעות עיקריות שאני חש באלבום Uptown Special. האחת המובהקת של ג'יימס בראון והשניה של סטילי דן. אבל סטילי דן בעצמם היו להקה שמושפעת ממוזיקאים אחרים. שאני כבר לא זוכר או יודע את המקור שלהם. ההשפעה השלישית (אבל אמרת שיש רק שניים!) היא של סטיבי וונדר שמופיע באלבום. ויש השפעות נוספות למשל בשיר Uptown Funk. אני מבין את מי שלא סובל את השיר הזה שמושמע עד כדי מיאוס ברדיו, אבל כיוון שאני הכרתי את השיר דרך הקליפ מאד נהנתי. הוא הזכיר לי את Uptown Girl של בילי ג'ואל, ובכלל בזמן האחרון גיליתי את ברונו מרס ואני מחבבנו. בכל מקרה זה לא השיר הכי טוב באלבום המאד שמח הזה, אלא זה: