ברוס ספרינגסטין עושה אלביס

היום כשאנחנו מסתכלים על ברוס ספרינגסטין הוא נראה קצת כמו ארנולד שוורצנגר, אחרי שהוא כילה את כל שנות השמונים בהרמת משקולות, אבל בשנת 1975 הוא נראה כמו היפסטר צעיר ורעב. זה ממש פלא שדבר כזה קורה, לפעמים המציאות יוצרת מצבים שעולים על כל דימיון: בשנת 1975 מיד אחרי ההצלחה של Born to Run הסתכסך ברוס ספרינגסטין עם המנהל שלו בבתי משפט, ולכן לא היה יכול להוציא אלבום לאור, במשך כמה שנים. עד שהגיעה שנת 1978 הוא הספיק לכתוב 70 שירים ולהקליט כמה עשרות, אך רק עשרה מהם נמצאו מתאימים לאווירה של Darkness at The Edge of Town, כל שארית החומר נגנז, ורק עכשיו כמו קפסולה שנסעה בזמן: 20 שירים נוספים יוצאים באלבום שנקרא The Promise. יחד עם יציאתו של האלבום יוצא סרט תיעודי על התקופה ההיא. לפעמים אני חושב שבעולם שלנו קיימות כמה מציאויות מקבילות, הרי בשנים ההן, 1975-1978, זרח הדיסקו, הפאנק, פינק פלוייד, ג'נסיס וכל הכובד ההוא של הרוק, וברוס ספרינגסטין נשמע כאילו לא שייך.
"מהם חיים טובים, כי אם להגשים בבגרותנו את הרהורי הנעורים" (Alfred De Vighny -Cinq Maes ). בילדותו העריץ ברוס פרידריך יוסף ספרינגסטין את אלביס פרסלי, כשחתם חוזה בשנת 1972 ב"אולמפיה רקורד" השוו אותו לבוב דילן, ופטי סמית' (מלכת הניו-וייב האמריקאי) שרה את השיר שלו Because The Night בשנת 1978, אני חושב שבאלבום The Promise שומעים את ההתהוות של כל זה. Fire וגם The Broken hearted שנכתבו ע"י הבוס נשמעים כמו קאבר של אלביס פרסלי (שנפטר באוגוסט 1977 ומוזכר גם באלבום), אבל בסופו של דבר גם כשאתה מאד רוצה להישמע כמו אלביס פרסלי (ומי מאיתנו לא היה רוצה? (גם אני לא)), האישיות שאתה מביא מהבית והסביבה שבה אתה חי מנצחים. הפער בין הרוק של ברוס ספרינגסטין, לבין הרוקנרול של אלביס פרסלי, הוא הפער הכי גדול שיכול להיות בין בידור קליל נוצץ בסגנון לאס-וגאס, לבין אומנות החוצבת מהשיגרה ומהחולין של החיים האפורים בעיירות מרכז ארה"ב. ב-The Promise המתח הזה בין הרצון להיות אלביס, לבין הרצון לתאר את החיים חוגג. האלבום בנוי כהמשך לאלבום הקודר Darkness at The Edge of Town, הוא מתחיל עם השיר Racing in The Street ,שנדחף לדרקנס כרצועה אחרונה (שאפילו לא הוזכרה בעטיפה), ולאט לאט האוירה מתרחקת אל עבר הרוקנרול הקליל יותר. למשל השיר Outside Looking In שנשמע כמו שיר של באדי הולי. The Little Things ,Ain't Good Enough For You נשמעים לגמריי סקסטיז, חוץ מהסקסופון שמזכיר לנו שבכל זאת ה-E Streer Band כאן כל הזמן. לקראת סוף האלבום, בשיר The Promise, הוא כבר מתקרב אל האלבום The River במעיין מפרעה מאוחרת שכזו, בשיר זה הוא שר על החלומות שמגיעים לכביש ללא מוצא:
I followed that dream just like those guys do up on the screen
And I drive a Challenger down Route 9 through
the dead ends and all the bad scenes
And when the promise was broken, I cashed in a few of my dream

למי שלא מכיר את ברוס ספרינגסטין אז כדאי לדעת שבתחילת דרכו הוא נחשב מבחינת המדיה לבחור סגור מאד. עם כל הפתיחות שלו בשירים והכריזמה בהופעות, עד אמצע שנות השמונים הוא היה מאד ביישן, וגם סירב בהתחלה להפיק סרטוני וידאו. יכול להיות שהיה כיף לראות סרט תיעודי על ברוס ספרינגסטין כבר אז, אבל היום כשיש לזה גם ערך של קלאסיקה זה שווה עוד. נוסטלגיה מעולם לא היתה תענוג גדול יותר. עוד לא ראיתי את הסרט, אבל גם אתם יכולים להקשיב ל-15 שירים חדשים-ישנים שיצאו לאור. זה בערך כמו שימצאו עכשיו עוד 4 שירים חדשים לחיפושיות, בעצם זה כמו שימצאו שיר אחד חדש של החיפושיות (בכל זאת ברוס ספרינגסטין עוד חי, נושם ויוצר). זה אמנם אלבום כפול, אבל הוא נשמע בחלקו, כמו B-SIDE אחד גדול, יש שם כמה שירים שיצאו כבר בהזדמנויות אחרות (Fire, Because The Night, Racing in the Street) , ועוד כמה וכמה שנשמעים ממש שווים (Save My Love, Got to Get That Feeling, Randezvoux), אני פחות אוהב בלאדות כמו One Way Street או שירים בומבסטים כמו Wrong Side Of The Street, ובכל זאת זה כיף גדול.
אני לא יכול לשער למה ברוס ספרינגסטין המתין 35, אילו היה נשוי לאישה רודפת בצע כמו יוקו אונו, אז הוא כבר היה ממחזר את כל החומרים האלה, ולועס לנו אותם עד שהיו יוצאים כעיסה דביקה של שום-כלום, אבל.. למזלנו הוא לא!
עוד סיפור שאני אוהב על ברוס ספרינגסטין (שחובב מכוניות): לילה אחד הוא והמתופף של הלהקה נסעו באחד מהכבישים הארוכים האלה של ארה"ב, כשלפתע הרכב התקלקל/נגמר הדלק/ המנוע נשרף/ הגלגל התפנצ'ר (ו/או משהו כזה), ירד גשם והם ללא גג (אין מה לדבר שלא היה טלפון נייד), ואז כשגם הרדיו התקלקל, הם התחילו לבכות (סיפור ששמעתי פעם מיואב קוטנר).
עוד לשמוע.