היום בשעה 22:00 ישודר בערוץ 8 הסרט "אריק קלפטון: על פרשת דרכים". בגלל הסרט הזה היה פה שבוע אריק קלפטון, הנה הרושם שהוא השאיר עליי:
בסוף הסרט על אריק קלפטון, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. אני לא בוכה כמעט אף פעם בסרטים, וגם זה בכלל לא אמור להיות סרט עצוב. לאריק קלפטון יש כאבים עצומים, כאבים כאלה שחלקנו נושאים על גבינו כל הזמן, כאבים שגברים מבינים. לפעמים מוזיקה היא הטלנובלה שלנו, רק שהיא לא מומצאת, ולא מפלסטיק, היא החיים. איכשהו לכל המוסיקאים הגדולים (קורט קוביין , מוריסי, ג'ון לנון, פיטר גרין..) יש משהו גדול וכואב מאד בלב, משהו שכל אחד יכול להבין ואף-אחד לא יכול לפתור, רק לחלוק עם עוד מישהו. כנראה שיש משהו במשפט: "אתה צריך שיהיה לך את בלוז (העצב) כדי לנגן את הבלוז".
הוא לא נולד כגיטאר הירו הראשון, למרות שהוא היה הגיטאר הירו הראשון (רק אח"כ עשו מזה גם משחק מחשב), הוא נולד כילד מחוץ לנישואים לנערה אנגליה שהתאהבה בטייס קנדי. הוא גדל ע"י סבתו ועד גיל 11 הוא היה בטוח שאחותו הגדולה היא אימו. גיטרה היא בסך הכל גיטרה, חתיכת עץ ושישה מיתרים, את הנשמה מכניס אליה מי שמנגן בה. זה סיפור על אלוהים וגיטרה, אבל הסיפור של אריק קלפטון והגיטרה התחיל דווקא עם רוברט ג'ונסון נגן הבלוז השחור שע"פ האגדה מכר את נישמתו לשטן בפרשת הדרכים של כביש 61 ו-49 שבמיסיסיפי דלתא, רוברט ג'ונסון היה נגן הגיטרה שאריק קלפטון כל-כך רצה לנגן כמותו. כל פעם מחדש זה קצת מוזר לראות את קית' ריצ'ארד יושב על ספה ומספר כמו סבתא זקנה איך נולדה מוזיקת הרוק בשנות השישים, כשמוסיקאים צעירים אנגלים ניגנו בלוז שחור, אבל הוא ידע גם לומר שאריק קלפטון תמיד חיפש את עצמו, ומסתבר שלחפש זה יותר חשוב מלמצוא.
כילד דחוי בפרברים של לונדון לא היו לו הרבה ברירות אלא לנסות ולמצוא דרך להתעלות ומשהו להצטיין בו, והגיטרה היתה המפלט. עם ה"בלוז ברייקרז" הוא יצר את הבלוז החשמלי הלבן, ומה שהפך אח"כ לרוק. עם להקת קרים (הקצפת) הוא יצר משהו שהוא לא ג'אז, לא בלוז, לא רוקנרול, בטח לא פופ אלא פסיכדליה עם פאוור רוק שהפכו אותו גם לפופולרי וגם לאומן דגול. אבל גם איתם הוא הרגיש שזה לא מגיע לו, שזה לא מספיק טוב, שאולי רק כיף לנגן את זה תחת השפעת סמים. אריק קלפטון כל הזמן ניסה לנגן משהו שהוא לא ממש הצליח להגיע אליו, וכל הזמן מצא את עצמו בפרשת דרכים אחרת בחיים, אבל הניסיון הבלתי נגמר הפך אותו לנגן הגיטרה החשמלית הכי טוב אי-פעם. לפעמים זה מעורר בי מחשבות על אלוהים, האם גם הוא "רק "מנסה כמו אריק קלפטון ? או שמא אנחנו אלה שמנסים ?
אנשים לא גדלים עם השנים אלא יותר צוברים את עצמם, אנחנו לא באמת מתבגרים אלא יותר מצטברים, וכשאנחנו מספיק מצטברים אנחנו מרגישים נוח עם החיים, זה מצב של אריק קלפטון היום, אבל הוא לא היה כך תמיד: כשהיה צעיר הוא לא ידע איך להתמודד עם ההצלחה הענקית שהיתה לו והתמכר לסמים ואלכוהול, בשיא הוא שתה 3 בקבוקי ברנדי ביום. הוא לא ידע איך להתמודד עם המוות של בנו בן השש שנפל מחלון הבית, ונגמל מסמים. הוא לא ידע איך להתמודד עם הגמילה מהסמים אז הוא תרם את הגיטרות הישנות שלו למען הקמת מוסדות לגמילה בקריביים רק כדי לחלוק את מה שהוא עשה עם אחרים. אריק קלפטון הוא בן-אדם, הוא מורה, הוא אמן, ההשראה למרק קנופלר, סטינג ולכל נגני הגיטרה החשמלית באשר הם, בין אם הם מכרו את נשמתם להוליווד, ובין אם הם מכרו את הנשמה שלהם לשטן של הרוק הכבד . אריק קלפטון הוא נצחון הרוח, הוא אגדה, הוא לא אלוהים, רק הבן האמיתי והמתייסר שלו.
בסוף הסרט על אריק קלפטון, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. אני לא בוכה כמעט אף פעם בסרטים, וגם זה בכלל לא אמור להיות סרט עצוב. לאריק קלפטון יש כאבים עצומים, כאבים כאלה שחלקנו נושאים על גבינו כל הזמן, כאבים שגברים מבינים. לפעמים מוזיקה היא הטלנובלה שלנו, רק שהיא לא מומצאת, ולא מפלסטיק, היא החיים. איכשהו לכל המוסיקאים הגדולים (קורט קוביין , מוריסי, ג'ון לנון, פיטר גרין..) יש משהו גדול וכואב מאד בלב, משהו שכל אחד יכול להבין ואף-אחד לא יכול לפתור, רק לחלוק עם עוד מישהו. כנראה שיש משהו במשפט: "אתה צריך שיהיה לך את בלוז (העצב) כדי לנגן את הבלוז".
הוא לא נולד כגיטאר הירו הראשון, למרות שהוא היה הגיטאר הירו הראשון (רק אח"כ עשו מזה גם משחק מחשב), הוא נולד כילד מחוץ לנישואים לנערה אנגליה שהתאהבה בטייס קנדי. הוא גדל ע"י סבתו ועד גיל 11 הוא היה בטוח שאחותו הגדולה היא אימו. גיטרה היא בסך הכל גיטרה, חתיכת עץ ושישה מיתרים, את הנשמה מכניס אליה מי שמנגן בה. זה סיפור על אלוהים וגיטרה, אבל הסיפור של אריק קלפטון והגיטרה התחיל דווקא עם רוברט ג'ונסון נגן הבלוז השחור שע"פ האגדה מכר את נישמתו לשטן בפרשת הדרכים של כביש 61 ו-49 שבמיסיסיפי דלתא, רוברט ג'ונסון היה נגן הגיטרה שאריק קלפטון כל-כך רצה לנגן כמותו. כל פעם מחדש זה קצת מוזר לראות את קית' ריצ'ארד יושב על ספה ומספר כמו סבתא זקנה איך נולדה מוזיקת הרוק בשנות השישים, כשמוסיקאים צעירים אנגלים ניגנו בלוז שחור, אבל הוא ידע גם לומר שאריק קלפטון תמיד חיפש את עצמו, ומסתבר שלחפש זה יותר חשוב מלמצוא.
כילד דחוי בפרברים של לונדון לא היו לו הרבה ברירות אלא לנסות ולמצוא דרך להתעלות ומשהו להצטיין בו, והגיטרה היתה המפלט. עם ה"בלוז ברייקרז" הוא יצר את הבלוז החשמלי הלבן, ומה שהפך אח"כ לרוק. עם להקת קרים (הקצפת) הוא יצר משהו שהוא לא ג'אז, לא בלוז, לא רוקנרול, בטח לא פופ אלא פסיכדליה עם פאוור רוק שהפכו אותו גם לפופולרי וגם לאומן דגול. אבל גם איתם הוא הרגיש שזה לא מגיע לו, שזה לא מספיק טוב, שאולי רק כיף לנגן את זה תחת השפעת סמים. אריק קלפטון כל הזמן ניסה לנגן משהו שהוא לא ממש הצליח להגיע אליו, וכל הזמן מצא את עצמו בפרשת דרכים אחרת בחיים, אבל הניסיון הבלתי נגמר הפך אותו לנגן הגיטרה החשמלית הכי טוב אי-פעם. לפעמים זה מעורר בי מחשבות על אלוהים, האם גם הוא "רק "מנסה כמו אריק קלפטון ? או שמא אנחנו אלה שמנסים ?
אנשים לא גדלים עם השנים אלא יותר צוברים את עצמם, אנחנו לא באמת מתבגרים אלא יותר מצטברים, וכשאנחנו מספיק מצטברים אנחנו מרגישים נוח עם החיים, זה מצב של אריק קלפטון היום, אבל הוא לא היה כך תמיד: כשהיה צעיר הוא לא ידע איך להתמודד עם ההצלחה הענקית שהיתה לו והתמכר לסמים ואלכוהול, בשיא הוא שתה 3 בקבוקי ברנדי ביום. הוא לא ידע איך להתמודד עם המוות של בנו בן השש שנפל מחלון הבית, ונגמל מסמים. הוא לא ידע איך להתמודד עם הגמילה מהסמים אז הוא תרם את הגיטרות הישנות שלו למען הקמת מוסדות לגמילה בקריביים רק כדי לחלוק את מה שהוא עשה עם אחרים. אריק קלפטון הוא בן-אדם, הוא מורה, הוא אמן, ההשראה למרק קנופלר, סטינג ולכל נגני הגיטרה החשמלית באשר הם, בין אם הם מכרו את נשמתם להוליווד, ובין אם הם מכרו את הנשמה שלהם לשטן של הרוק הכבד . אריק קלפטון הוא נצחון הרוח, הוא אגדה, הוא לא אלוהים, רק הבן האמיתי והמתייסר שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה