לעקוב אחר הפרימיום

יום שבת, 25 ביוני 2016

That skinny motherfucker with the high voice?




מבחינתי פרינס הפך לחשוב בחיי מאז Parade ו- Around the world in a day אין הדיי.  שני אלבומים שהיו יותר משמעותים לגבי מאשר פרפל ריין המצליח שהתחרה אז עם מייקל ג'קסון. ולדעתי גם יותר טובים ממנו. למרות ש-Doves Cry עד היום הוא אחד השירים הכי אהובים עלי אי פעם. היו לי את שני התקליטים בבית וגם את קינג קרימזון. למעשה עד Prince אני בכלל לא חושב שהקשבתי למוסיקה שחורה. בן אדם שהוא גם נסיך גם צורה או סמל וגם צבע (סגול). אחר כך התחלתי להקשיב לדברים יותר מוקדמים כמו 1999 ואז יצא Sign "O" The Times המופתי. מבחינתי אני מרגיש בר מזל שהכרתי את פרינס בתקופת השיא שלו מאז 1999 ועד Diamonds and Pearls שסימן מבחינתי יציאת שלו לדרך חדשה ולסוף תור הזהב שלו. את ההתבגרות המוזיקלית שלו, את השיא, אני עד היום אוהב ומקשיב לאלבומים האלה כולל גרפיטי ברידג' והפסקול לבאטמן הראשון. כשיצא Lovesexy הייתי קצת מאוכזב הרגשתי שהוא כאילו מתמסחר מנסה לשלב היפ הופ ודאנס בדיעבד הוא פשוט התקדם פאזה וזה היה האלבום שהכי הקשבתי לו בחיים. והיו בו ההשפעות מהאלבום השחור אבל הוא היה הרבה יותר שמח ומואר. אני חושב שהגדולה האמיתית של פרינס לפחות בתקופה ההיא שהוא השתנה מאלבום לאלבום. ממש כמו שבואי. אני זוכר שבאותה התקופה היתה הרבה מוזיקת Fאפנק אבל הוא היה ליגה בפני עצמו. שום דבר לא נשמע כמוהו. ובאותה התקופה הוא היה מאד יצירתי בזמן שמייקל ג'קסון הקליט אלבום שני אחרי מותחן הוא הקליט כבר חמש. וכולם כאמור יצירות מופת.

עוד דברים שכתבתי בפייסבוק כשפרינס נפטר:
אני לא חושב שנותר עוד הרבה מה לומר. אבל בכל זאת רציתי לומר עוד כמה דברים:
א. אתמול נזכרתי שבעצם לא אהבתי מוזיקה שחורה לפני שאהבתי את פרינס. כלומר אהבתי את הדיסקו של בוני אם ואת הפופ של מייקל ג'קסון אבל רק עם האלבום פרייד וארואנד דה וורלד אין אדיי הייתי מוכן להקשיב לאומן שעושה מוזיקה שחורה. למרות ואולי בגלל שהיא לא דומה לאף מוזיקה שחורה אחרת
ב. אני חושב שצריך להזכיר את ההשראות הגדולות של פרינס עם כל גדולתו כאומן הוא המשיך מסורת מפוארת של מוזיקה שחורה וההשפעות שלו כללו את ליטל ריצ'ארדס ג'יימס בראון סליי וג'ימי הנדריקס ובוודאי היו עוד. אבל לדעתי זה מאד חשוב להבין שכמה שאמן הוא יחודי וחד פעמי ויצירתי הוא מתחיל ממשהו שקדם לו. מחקה אותו.
ג. אני אוהב את התמונה הזו של פרינס. שמרמזת משהו על נקודת המוצא שלו נער שחור עם אף רחב ושיער מקורזל ממש כמו מייקל ג'קסון אבל בלי יותר מידי תסביכים עם דימוי גוף. הוא לא הלבין את עורו, מצד שני אף פעם לא הבנתי את מצעד התסרוקות שהוא עשה לאורך השנים האם זה נובע מכך שהוא לא מסתדר עם השיער או שבדיוק להיפך הוא מתענג על האפשרויות הקיימות בסידור השיער. פרינס כידוע היה גם נמוך קומה אבל זה אף פעם לא הפריע לו להיות גדול. אולי להיפך זה מה שעזר לו.
יש גם את עניין העיסוק במיניות מצד אחד סליזי. כמו בניקי ומצד שני בריא כמו ברספרי בראט בניגוד גמור למייקל . שכידוע שניהם נחשפו לנושא בגיל צעיר מידי.
ד. בתחילת דרכו הוא נמנע מאד מראיונות וגם בהמשך הוא מיעט להתראיין. שנה שעברה או שלפניה הוא הופיע באיזו תוכנית אירוח ועזר לזוג להיפרד בטלפון ואפילו את זה הוא עשה בכל כך הרבה חן. והומור. אבל יכול להיות שבשביל להיות יצירתי אתה צריך לשמור את עצמך נקי כמה שאפשר מהפרעות חיצוניות. אף פעם לא הבנתי איך הוא הבין שהוא כזה יוצא דופן או שהוא פשוט לא ראה אפשרות קיום אחרת.
ג.אני אוהב את התמונה הזו של פרינס. שמרמזת משהו על נקודת המוצא שלו נער שחור עם אף רחב ושיער מקורזל ממש כמו מייקל ג'קסון אבל בלי יותר מידי תסביכים עם דימוי גוף. הוא לא הלבין את עורו, מצד שני אף פעם לא הבנתי את מצעד התסרוקות שהוא עשה לאורך השנים האם זה נובע מכך שהוא לא מסתדר עם השיער או שבדיוק להיפך הוא מתענג על האפשרויות הקיימות בסידור השיער. פרינס כידוע היה גם נמוך קומה אבל זה אף פעם לא הפריע לו להיות גדול. אולי להיפך זה מה שעזר לו.יש גם את עניין העיסוק במיניות מצד אחד סליזי. כמו בניקי ומצד שני בריא כמו ברספרי בראט בניגוד גמור למייקל . שכידוע שניהם נחשפו לנושא בגיל צעיר מידי.
 ה. בתחילת דרכו הוא נמנע מאד מראיונות וגם בהמשך הוא מיעט להתראיין. שנה שעברה או שלפניה הוא הופיע באיזו תוכנית אירוח ועזר לזוג להיפרד בטלפון ואפילו את זה הוא עשה בכל כך הרבה חן. והומור. אבל יכול להיות שבשביל להיות יצירתי אתה צריך לשמור את עצמך נקי כמה שאפשר מהפרעות חיצוניות. אף פעם לא הבנתי איך הוא הבין שהוא כזה יוצא דופן או שהוא פשוט לא ראה אפשרות קיום אחרת.


*האלבומים של פרינס שלי*
זהו אוסף האלבומים של פרינס שלי. אם לא הקשבתם לשום דבר שלו, אז כדאי באמת להתחיל עם פרפל ריין. אבל אין לי אותו וגם לא את מותחן של ג'קסון. אולי על קלטות. וגם אם היה לי לא הייתי מקשיב להם. כי כמה אפשר עוד להאזין למשהו שכבר אין בו פינה אחת שלא נגלתה לאוזנייך לפחות אלף פעמים. מה שכן הייתי שמח לקנות את 1999 שהתנגן אצלי בבית על הפטיפון עוד לפני שהיה פרפל ריין. אבל מעולם לא היה שלי.
אם הייתי מאזין מתחיל של פרינס ,והייתי רוצה להכיר את האלבומים שלו, הייתי ממשיך באופן כרונולוגי מפרפל ריין לפייזלי פארק (האלבום נקרא אראונד דה וורלד אין אדיי) - לגלות את הצד הרוחניקי שלו, ומשם לפרייד - שמערבב ג'אז ואוירה צרפתית של תחילת המאה הקודמת, ומשם לסימני הזמן המופתי ולאבסקסי - שלדעתי הוא היצירה המושלמת ביותר שלו וכן הלאה. כולל הפסקול החביב של באטמן. מבחינתי גראפיטי ברידג' הוא האלבום האחרון של פרינס שריגש אותי. ודיאמונדס אנד פרלס - המושלם מבחינה טכנית - מסמל את המעבר של פרינס מתקופת הגאוניות המתפרצת של האייטיז לתקופה יותר מקצועית יצרנית טכנוקרטית שלו במוזיקה.
אם תשאלו אותי מה האלבום הכי טוב של פרינס לדעתי. אז כמה שזה קשה אני אדרג זאת כך (לאחר הרבה מאד לבטים):
1. Lovesexy
2. Parade
3. Around the world in a Day
4.Signs "O" Times
5. Purple Rain
6.Diamonds and Pearls
7. 1999
8. Gradity Bridge
כל השאר מה שלפני ומה שאחרי פחות מעניין ופחות יחודי ומבריק בגאוניותו לדעתי.

הרגעים שבו הרגשתי שהוא משתווה לביטלס - הארד דייז נייט. סטרוברי פילדס פוראוור ריוולוור מחרוזת הזו:


פרינס באישה - מכל השירים שהוא כתב אי פעם לאחרים זה האהוב עלי ביותר




פוסטים אחרונים וממש שווים !