לעקוב אחר הפרימיום

יום שני, 7 בדצמבר 2009

נבדק ונמצא פרימיום - פסטיבל סיכום העשור:: 2002



העשור הזה מזכיר לי בדיחה ישנה על ילד שניגן על תו אחד של הפסנתר הרבה פעמים, ואביו התעצבן עליו ואמר:" אנחנו משלמים כל-כך הרבה כסף על שיעורי נגינה, וזה מה שבסוף אתה מנגן? תקשיב לבן של השכנים שלנו, איך שהוא מנגן מנגינות עם כל הקלידים !!!" אז הילד ענה בלי להתבלבל:" אבא אתה לא מבין...הוא מחפש... אני כבר מצאתי !"
אז כנראה ששום דבר חדש לא הומצא בעשור הזה, כי האנושות כבר מצאה מהי מוזיקה טובה, ועכשיו היא רק חוזרת עליה שוב ושוב. ובכל זאת בשנת 2002, לדוגמא, ישנם כמה יצירות מופת מוזיקליות, אלבומים לכל החיים, שאני לא בטוח שהיו יכולים להיווצר בעשור אחר.
פסטיבל סיכום העשור ממשיך במלוא העוצמה. וגם הפעם בפסטיבל סיכום העשור הפתעה !!!
גיסנו מרציאנו הצטרף לסיכום העשור, ונותן את הזוית המיוחדת שלו (וכולם ביחד: "אוהבים אותך מרציאנו!") :



2002 – RJd2 – Deadringer
Deadringer היה אחד מאותם רגעים קסומים, בהם נופל לידיך אלבום ואתה אומר לעצמך: “אז ככה מוזיקה צריכה להישמע! (למה לא כולם עושים ככה?)”. הטכניקה מוכרת: העלאתם מן האוב של שירי סול נשכחים והלבשתם בביטים וסאונדים עכשוויים. כמה מרגש זה יכול להיות? Rjd2 מוכיח , במגע של קוסם, שזה יכול להיות מרגש מאוד.
אלבום נוטף מלנכוליה ואירוניה עצמית, סימפולי שירה יבבנית וסינת'יסייזרים מייללים וגם כמה שיתופי פעולה מצויינים עם Mc's מוכשרים (copyright, blue print) כשכל ביט וכל ברייק נמצא בדיוק איפה שהוא צריך להיות. מאסטרפיס אמיתי - אינסטרומנטל היפ-הופ במיטבו. אחר-כך באו "בזק", לקחו את Ghostwriter וגזלו מאיתנו גם את רגע החסד הקטן הזה.

ולהמלצות שלי (ואני יודע לנגן על תו אחד בפסנתר):


Beck -Sea Change
אני לא חושב שיש רשימה אחת שמסכמת את העשור הזה, ושבה נעדרים האלבומים האלה של Beck ושל Wilco (חוץ ממצעד העשור של המוזיקה העברית). זהו "תור הזהב" של האלטרנטיב קאנטרי. האלטרנטיב קאנטרי לא הומצא בעשור הזה, להיפך האלבומים האלה הרגו סופית את המושג הזה, כיוון שבק וג'ף טווידי יצאו למסע אחר. אני כל-כך אוהב את האלבום Sea Change, השלמות שבו נובעת מכך שהוא פועל על הראש ועל הרגש בעת ובעונה אחת, כמו לשכב עם מי שאתה אוהב באמת. ובאמת זה אלבום שנכתב בעקבות פרידה של בק מאהובתו, וכנראה שבשל כך יש בו כל-כך הרבה רגש. אם יש לי איזה טופ 50 של כל הזמנים אז זה אחד האלבומים. קחו למשל את Lonesome Tears, שהיה יכול בקלות להפוך לשיר אהבה סוג ב' עם מילים כמו: "דמעות של בדידות, אני לא צריך אותן יותר", בפועל זה ממריא להיות שיר בסגנון מוריסי עם גיטרות סטייל ג'וני מר. הסוד הוא כנראה בכנות והבעה המוזיקלית שבאה מהקרביים - כי אין דרך אחרת להסביר מדוע Guess I'm Doing Fine לא נשמע פתטי. נראה אם יש מישהו שיכול לעמוד בפני הבס של Paper Tiger המייבב, ובשיר הזה הוא נשמע דואב באופן הכי מורכב שבו אפשר לתאר כאב. אני לא יודע איך קוראים לחמודה שנפרדה ממנו, אבל אני רוצה למסור לה: "תודה..ויש עוד אלף כמוך !!"


Wilco -Yankee Hotel Foxtrot
עוד אחד רגיש ומוכשר עד כאב - הוא ג'ף טווידי, מוילקו. כמו באלבום של בק, גם כאן הבסיס הוא מוזיקת פולק שלובשת ופושטת צורה והופכת למשהו אחר בכלל, וגם כאן כמו במקרה של Sea Change, ישנה הצלחה מסחרית גדולה, למרות (?) התעוזה. כבר בתחילת האלבום ג'ף טוויד מצהיר: "אני מנסה לשבור לכם את הלב", למרות כל הדיסוננסים המכוונים בשיר הזה הוא מצליח, ועוד איך! משפטים כמו: "אני רוצה להתקשר למשפחתי להודיע שאני אבוד על המדרכה", או "distance has no way of making love understandable". או: Our love is all of God's money - שזה כל-כך אמריקאי לחבר בין כסף לאהבה, אבל בצורה כל-כך פואטית שבה לספור שטרות ולבכות תוך כדי, ועם נאיביות כמו בשיר War on War. ובשיר "האפר של הדגל האמריקאי", הוא אומר All my lies are always wishes, ומביא סולו גיטרה שאתה לא יודע מה הוא יותר משורר המאה (שרק התחילה) או היורש של אריק קלפטון. ויש גם אופטימיות ושמחה לא ברורה כמו בשיר: Pot Kettle Black.



The Flaming Lips -Yoshimi Battles the Pink Robots
יש כאלה שטוענים שזה לא אלבום קונספט, כי לא כל השירים ממש מתחברים לסיפור, אבל זה ממש לא משנה, מהעטיפה ושם האלבום, ומהרצועה הראשונה שהיא Fight Test, ולהמשךOne More Robot/Sympathy 3000-21 ולשירי הקרבות של יושימי ברובוט הורוד, אי-אפשר להתבלבל. הם מצליחים להיות רוקיים ועם זאת עתידנים . הילדים שלי אוהבים את האלבום הזה כאילו מדובר באיזה משחק מחשב, והקצה בחרו בהם כאלבום הטוב יותר של 2002, שיהיה להם לבריאות. אני מאד אוהב אותו בכל מקרה.


David Bowie - Heathen
זה כנראה האלבום האבוד של דיויד בואי. זה היה אמור להיות אלבום קאמבק, ולא שדיויד בואי התקמבק ממנו, אבל האלבום הזה ממש טוב, ולא מוכר באופן מפתיע, אפילו שהוא מכר 2 מליון עותקים בכל העולם. מה יש להוסיף: שהוא נשמע יותר כמו אלבום קאברים מאשר אלבום של דיויד בואי (ובצדק יש שם קאברים לפיקסז, לניל יאנג ועוד). שכדאי לכם להקשיב לדיויד בואי שאינו יומרני ועושה "סתם" מוזיקה טובה. ושהשיר "כולם אומרים היי " - מוכיח שעם הגיל מתרככים (זה שיר שדיויד בואי כתב- קשה להאמין).



The Polyphonic Spree-The Beginning Stages of
הפוליפוניק ספרי נשמעים כמו התפרצות פוליפונית של כלי מיתר וכלי נשיפה, על איזו נגזרת של החיפושיות. להקת רוחניקים שעושים רוק סימפוני. להקה של 10 זמרים וזמריות ועוד איזה 10 נגנים או יותר. אתם מבינים לבד שעצב ומלנכוליה לא יכול לצאת מזה, רק מוזיקה שמחה ומלאת בריאות נפש באופן מדאיג. אני מאד אוהב את זה.

Raphael Saadiq - Instant Vintage
יש לו סיפור מאד מעניין, לרפאל סאדיק, והוא משמיע אותו ישר בשיר הפתיחה של אלבום הבכורה אינסטנט וינטאג', מספיק שנספר שחמישה אחים שלו נהרגו בתאונת דרכים. הוא ניסה לייצר סגנון שהוא קרא לו: גוספודליק סול. בתכלס הוא עושה נאו-סול וגם רטרו סול נהדר. האלבום הזה הוא מעט בוסרי אבל זה היופי שלו, בסה"כ יש בו המון שירים נפלאים.



Norah Jones
אח"כ היא הפכה למלכת הבורגנים ולנורא ג'ונס (ציטוט של גון בן-ארי), אבל בהתחלה היא נתנה שיעור באיך עושים עירבוב של מוזיקה שחורה וקאנטרי בלי שיקראו לזה רוקנרול, וזה היה נפלא. והיא חמודה בעייני בכל מקרה.

וגם ההמלצה של שוגייזר האלופה, שבדיוק עברה דירה עם הבלוג שלה:
Interpol - Turn on the bright lights

אני בוחרת את Yankee Hotel Foxtrot של וילקו כאלבום השנה של 2002. זו לא בחירה מובנת מאליה. היא אולי קצת מחאתית . היא בחירה שכל תפקידה למנוע בחירה של אלבום השנה המתבקש מאליו של אינטרפול. לאלבום של אינטרפול יש כמה יתרונות מאד בולטים לעומת זה של וילקו; הוא סוחף, הוא כריזמטי , הוא חי מאד. אפשר אפילו לומר שההשוואה בין האלבומים היא לא כוחות ובכל זאת, לוילקו יש משהו שלאינטפרול אין- וזו כנות . וילקו עסוקים באיך לעשות מוזיקה ואילו אינטרפול במה NME יביא אותם הכי מהר לכותרות של פיצ'פורק, ובכל זאת Turn on The Lights הוא אלבום מופתי . הוא שייך לפנתאון הוא קולע מחדש עם כל ההאזנה.
http://www.youtube.com/watch?v=ckPSAy4CwvY

אלבום נוסף המומלץ ע"י שוגייזר:
Hot Hot Heat-Make up the breakdown
האהוב עליי מאד - הקיור פוגשים את ריק אוקייזיק(וכשחושבים על זה, גם לא מעט את סטרוקס) באלבום שהותיר מעט מאד רושם על הזכרון הקולקטיבי , אבל הנה בכל זאת שיר מצויין משם
http://www.youtube.com/watch?v=6E7Tz_U-O8Y

ועוד ערימה של אלבומים מומלצים ע"י ידידתנו אורית@ אנינת הטעם (אפשר לכתוב עוד פוסט שלם רק מזה):
Faultline - Your love means everything
Low - Trust
Cinematic Orchestra - Every Day
Peter Murphy - Dust
Spoon- Kill The Moonlight
Experimental Aircraft - Love For The Last Time
Hooverphonic-Jackie Cane
Kurt Wagner & Josh Rouse - Chester
Lambchop- Is A Woman
Air - Everybody Hertz
Azure Ray - November
Baxter Dury- Len Parrot's Memorial Lift 2002
Archive – Me You All Look The Same To
Boards Of Canada - Geogaddi


בזה נגמרו ההמלצות החמות, אבל יש עוד כמה אלבומים שחייבים להזכיר, אז נקרא לזה ה-B-SIDE של הסיכום:



Regina Spector -Songs
איזה כיף שאוהבים אותך. יש משהו כייפי ביהודיה הזאת שאוהבת אותנו ואנחנו אותה. זה דבר מיוחד, אין לנו את זה עם וודי אלן, פעם היה לנו את זה עם הרבה גדולים כמו דני קיי, לאונרד כהן ולאונרד ברנשטיין, אבל עכשיו יש רק אותה ואולי סטיבן שפילברג ועדין לאונרד כהן. והיא גם עושה מוזיקה טובה, כאילו שהיא מישהי מהמשפחה שמנגנת שירים. למען האמת אני לא מכיר את כל האלבומים שלה, וגם לא את זה ממש לעומק, אבל השיר סמסון ששמעתי איזה אלף פעמים, עושה לי את זה, ויש עוד כמה שירים כאלה.


Coldplay A - Rush of Blood to the Head
חדי האוזן הרגישו כבר באלבום הזה שקולדפליי אינה רדיוהאד, ושהיא אינה להקת מוזיקה אלטרנטיבית כלל, אלא להקה לכל המשפחה, שבעצם עושה מוזיקת פופ דביקה. זה לא רע, קצת פחות חזק מסופרגלו, אבל עובד (שוב רישעות).

Sigur Rós- ()
האלבום הזה של סיגור רוס זכה לכל-כך הרבה תשבוחות שאני לא יכול ממש להתעלם ממנו, אבל אותי הוא משעמם. בניגוד לאלבומים אחרים שלהם. זה אלבום מונוטוני באופן יותר מידי מאתגר.

Santna - Shaman
סנטנה מתבגר יפה, שלא לומר מזדקן יפה, בראש הפוסט שיר יפה שמן הסתם אתם מכירים. לעשות את אותו הדבר כל הזמן ובכל זאת להישאר רלוונטי. בחיי שצריך כישרון גדול בשביל זה, ויש לו.



Robbie Williams - Escapology
יש לי המון הערכה למיינסטרים טוב ולפופ טוב. עזבו הערכה - אני אוהב את זה כשזה טוב. רובי וויליאמס הוא שארית הפליטה של להקות הבנים משנות התישעים, והוא עושה מוזיקה טובה. אני אוהב את זה, שהוא ציני כלפי כל הכוכבות שלו. זה לא בדיוק אלבום מומלץ. רק שיר אחד יפה.



עוד הוציאו אלבומים: קיילי מינו, ברוס ספרינגסטין , פט שופ בוייז, אואזיס, גרין דיי, ויטני יוסטון , שירל קראו, קאונטינג קראו, וג'וני קש שהוידאו למעלה זכה לוידאו השנה של MTV.

5 תגובות:

shoegazer אמר/ה...

אני חייבת לומר לך אייל שעכשיו שקראתי את הסיכום המעניין והממצה שלך, אני יודעת שהתחושה שלי לגבי השנה הזו היתה נכונה -היא החלשה בשנות ה2000 (טוב, חכה, נראה עוד את 2000 ו2001- צריכה להיזכר).

זה מעניין כי נעשו בה שלושה אלבומים בולטים (של בק, אינטרפול ווילקו) שמתעלים הרבה מעבר לשנה הספציפית שבה נעשו וייזכרו לאורך זמן ,אבל מצד שני היו הרבה מאד דברים חיוורים. כשביקשת ממני לבחור בסיכומים הקודמים בחרתי אחרי קונפליקט פנימי, ופה זה פשוט היה קל מדי.

אגב שכחת להכיר - Murray Street של סוניק יות- גם יצא בשנה הזו -אלבום מצויין.

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

שוגייזר- הפעם אני לא מסכים איתך, אולי יש פחות היצע אבל יש כמה דברים ממש מעולים.
אורית- תודה, ואני שמח שאת נהנית
הדר - תבואי כל יום

shoegazer אמר/ה...

אני דווקא מאד מסכימה עם עצמי
:)
עברתי עכשיו על 2000-2001 (בדרך אליך) והן היו עסיסיות ביותר

יש למה לצפות

צחי אמר/ה...

אייל
בטח היית מעדיף לשמוע את זה ממישהוא אחר (רצוי מישהיא אחרת) - אבל אני ממש אוהב אותך. פוסט נהדר, מוזיקה מצוינת, עשית לי את היום.
השנים הראשונות של העשור הזה נעלמו לי, אז לא אוכל להעשיר את הקוראים בדעותיי לגבי הדילמה המועלה בתגובות - איזו שנה היתה טובה יותר - (ולא רק בגלל שאני עדין מנגן בראשי עשור אחר, מלפני 30 שנה בערך..) אז עכשיו אני משלים. .
תודה!

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

צחי, גם אתה עשית לי את היום.
כנראה שהפוסט הזה היה מיועד אליך.

פוסטים אחרונים וממש שווים !