לעקוב אחר הפרימיום

יום שלישי, 15 ביוני 2010

Exile on Main Street - הוצאה מחודשת


לפעמים אתה צריך לחיות בתקופה מסויימת בכדי להבין על מה כל המהומה. למשל, העולם המוסיקלי שאנחנו חיים בו כיום, מורכב מלהקות צעירות וחדשניות (?) מברוקלין, גל חדש שעוד לא קראו לו בשמו - יכול להיות שיקראו לזה המוסיקה שניגנו החברים של השכנים של להקת MGMT - ובלי שום קשר, ובאופן שקצת מפתיע לגלות באלף השלישי, ו/או תחילת המאה ה-21 (יו ניים איט), עדין יש מוסיקאים צעירים שמנגנים מוסיקת פולק: קונור אוברסט, בק, ג'ף טווידי מוילקו, הם הבולטים שבהם.

Exile on Main Street, האלבום העשירי (!) של הרולינג סטונס לא יכול להיות מובן כראוי, מחוץ להקשר של התקופה שבו הוא הוקלט. יש אלבומים שהסיפור שלהם יותר גדול מהמוסיקה שמנוגנת בהם. Exile on Main Street הוא אלבום שהוא סיפור כזה. אלבום כפול נטול כמעט כל להיטים, ושנחשב עד היום כיצירת מופת. אני מרשה לעצמי לומר שגם בשנת 1972 לנגן רית'ם אנד בלוז, לא היה הדבר הכי חדשני בעולם - דיויד בואי, פינק פלוייד, הוולווט אנדרגראונד כולם כבר היו מעבר לעמדת הזינוק עם פסיכדליה, רוק כבד, וארט רוק. כש Exile on Main Street יצא חלק מהמבקרים היללו אותו, אחרים קטלו, אבל לאחר מכן חזרו בהם (אלה שקטלו). יכול להיות שתצטרכו יותר מכמה האזנות בשביל לקלוט אותו. יכול להיות שקצת יותר ממה שאתם רגילים לתת בימים אלה של קבצי מוסיקה קצרים וזמינים יותר מחיי מין עם ליידי גאגא.

איך אני אוהב להסתכל על מיק ג'אגר כשהיה צעיר. הוא המכוער הכי יפה בעולם. בשנת 1971 הרולינגסטונס היו על סף פשיטת רגל , וזאת למרות שרק שנה קודם לכן הם הוציאו את האלבום, Sticky Fingers, שכלל את להיטי הענק Brown Sugar ו-Wild Horses. בכדי להתחמק מתשלום המיסים לממשלת אנגליה, הם גלו לפריז, ושם הם הקליטו במה שנשמע כמו מסיבת סמים בלתי מרוסנת (מכל המיסים שהם לא שילמו), במרתף של וילה בשם Nellcôte את Exile On Main Street. מיק ג'אגר בדיוק התחתן, ונעדר הרבה מההקלטות בפריז, קית' ריצ'ארדס היה חזק בהרואין. אנחנו נוטים לשכוח את זה, שהרולינג סטונס הם אנגלים במקור, ולא אמריקאים, לכן זה לא לגמריי מובן מאליו שהחלק השני של ההקלטות של Exile on Main Street נעשה בלוס אנג'לס. שם כנראה נעשתה רוב עבודת ההפקה, ומה שנשמע כאלבום מוקלט היטב בסופו של דבר.
עוד עלילת משנה מעניינת של סיפור האלבום: רוב השירים של Exile on Main Street נכתבו בשנת 1969-1970, אבל הרולינג סטונס לא רצו להקליט אותם לפני שהם מחליפים את האמרגן שלהם, Allen Klein, שהיה, גם האמרגן של לא פחות מהחיפושיות, זאת לאחר התאבדותו של בראיין אפשטיין. מהלך שהוביל ג'ון לנון, ושפול מקרטני אף פעם לא השלים איתו. מהלך שלא פחות מיוקו אונו גרם לפירוק החיפושיות. פירוק החיפושיות מהדהד לי ברקע של כל הסיפור הזה. גם בגלל התחרות שהיתה תמיד בין הביטלס והחיפושיות, ושבפעם הראשונה בשנת 1972 לא היתה רלוונטית עוד, הרונלינג סטונס לבד בלי אף אלטר –אגו להאשים אותו. Exile on Main Street מזכיר לי בסגנון, באופן ההקלטה, שנעשתה בחלקה הגדול כסשן שבו מנגנים כל מיני נגנים, וברוחב היריעה - את אלבום הבכורה המשולש של ג'ורג' האריסון. עוד אלבום שהוא מסיבת אפטר פארטי של שנות השישים.
היום כשתחנות המוסיקה ברדיו משתדלות ככל האפשר שלא להפריע את מנוחתנו, קצת קשה לזכור שהכל התחיל מסקס-דראגז אנד רוקנרול.
למטה מיק ג'אגר ברחובות לוס אנג'לס על רקע לקט שירים מהאלבום, וכאן Happy בהופעה חיה.

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !