לעקוב אחר הפרימיום

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

האלבומים של 2010 - חלק ב'


לא יודע מה איתכם, אבל אני חושב שזו היתה Best Year Ever. בטח היו עוד שנים טובות..ויהיו עוד, אבל היתה שנה טובה מאד. כשהייתי בכיתה ה', בשנת 1980, לקראת סוף השנה, שאלה אותנו המורה המחנכת:" מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים", כשהגיע תורי, עניתי שאני רוצה להיון מדען, וכשהיא שאלה אותי איזה מדען? מהרתי להגיב, ללא היסוס: "מדען בדיוני". ואני אומר לכם בתור מדען בדיוני ששנת 2010 היא העתיד. באותה שנה גם השתתפנו בתערוכה של ציורי ילדים המציירים ציורים המתארים כיצד יראה העתיד בשנת 2000, כולם ציירו חלליות, וחליפות חלל, רק ילדה אחת אמרה שהיא חושבת שבעתיד כולם ילבשו בגדים רגילים. יצאה שהיא צדקה, חליפות חלל זה כל-כך אייטיז.

שנת 2010 היא שנה ששיכללה את כל מה שנעשה עד היום במוסיקה. נולד בה סגנון חדש שנקרא צ'ילווייב ולו בן קטן בשם Witch House. היתה בה המון מוסיקה שחורה מצויינת: קנייה ווסט, דרייק, ביג בוי, הרוטס, ג'ון לג'נד וסי-לו-גרין סיפקו לנו כיף שחור ומעולה. היו בה הרבה נשים שעשו מוסיקה טובה, כמו: ג'ואנה ניוסום, לאורה מרלינג, וגם זמרות ותיקות כמו טרייסי ת'ורן, שירלי בייסי, כריסי היינד. לותיקות הצטרפו גם ותיקים שהוציאו אלבומים מצויינים כמו: בראיין וילסון, גיל סקוט הורן. ג'וני קאש הוציא עוד אלבום מהקבר, וברוס ספרינגסטין שלף אלבום גנוז שלו משנות השיבעים. חוץ מזה היה גם אינדי ויצאו אלבומים מעולים לגורילז, לארקייד פייר לפואלס ולפוריטנים הצעירים.



ה-DNA של השנה
האלבומים שעשו את השנהכמו בכל העשור הקודם, גם השנה נשמעו טענות שלמרות כל המגוון העצום הקיים, אין בנמצא מוסיקה משמעותית. אז קודם כל אין שום דבר רע בכך שמוסיקה גורמת לסתם הנאה צרופה, אפילו ליום אחד בלבד, אפילו לרגע, אבל הכי כיף זה כשמוסיקה נכנסת מתחת לעור שלך והופכת לחלק מה-DNA. מוסיקה שאחרי ששמעת אותה, הרגשת שתמיד היתה חלק מהיקום, רק שמישהו היה צריך לנגן אותה. אולי יותר מהמצעד שמבטא גם את הסגנון הספציפי של רדיו פרימום להמונים, הרשימה הזו אמורה לייצג את האלבומים הכי בולטים והכי חשובים השנה. אלבומים שעשו אותה שונה מכל שנה שלא תבוא. הרשימה הזו בעצם מבטאת את מה שהייתי מצפה למצוא ברשימות של כל האתרים הגדולים כמו פיצ'פורק אבל אני לא מקבל. אז קבלו אתם את 20 האלבומים שעשו את השנה , שילוב של הייפ ואיכות פרימיום ללא פשרות (וללא דירוג).

Arcade Fire - The Suburbs
Gil Scott-Heron- I'm New Here
These New Puritan - Hidden
Brian Wilson - Reimagines Gershwin
LCD Soundsystem - This is Happening
The Black Keys - Brothers
Mark Ronson & The Business Intl. - Record Collection
The National - Hight Violet
Kanye West - My Beautiful Dark Twisted Fantasy
Neil Young - Le Noise
Small Black - New Chain
Foals -Total Life Forever
Beach House - Teen Dream
Morning Benders - Big Echo
Joanna Newsom - Have one on Me
Gorillaz - Plastic Beach
Owen Pallett - Heartland
Sufjan Stevens - The Age of Ads9
Big Boi - Sir Lucious Left Foot: The Son of Chico Dusty
jónsi – Go Do

יש כאן אלבום אחד שהתלבטתי לגביו, בגלל שחשבתי שיש עוד כמה שראויים לא פחות ממנו, ולכן אוסיף גם אותם:
Hot Chip - One Life Stand - התלבטות כי כבר ב -2008 הם עשו אותו דבר
Deerhunter - Halcyon Digest- התלבטות כי כולם התלהבו חוץ ממני
Best Coast - Crazy for You - התלבטות כי זה בעיקר הייפ
The Roots - How I Get Over - התלבטות כי זו השנה שלהם, אבל שוב אני לא בדיוק איתם
MGMT- Congratulations - כי כולם הקשיבו לו רק בגלל שאלה MGMT
וגם
Caribou - Swim - התלבטות כי כמה שזה טוב, זה נשמע לי חולף
Vampire Weekend - Contra - כי הם הוכיחו את עצמם כבר קודם
ולבסוף
Janelle Monae – Tight rope- כי כמה אפשר להתעלם מתופעות טבע
ויש גם את סי-לו גרין ורובין

המצעדהמצעד של רדיו פרימיום להמוניםובצבע ירוק האלבומים עם הכי הרבה הייפ

37. Johnny Cash - American VI [דוגמיות]:
זה אלבום רגיש, אבל אני עשיתי ממנו קצת צחוק:
קבלו את אלבום המוות של ג'וני קאש שהועלה מן האוב . שירים מהקבר שהוא הקליט לפני מותו בשנת 2003. שירים על החיים ועל המוות . יש כל-כך הרבה קלישאות שהושאלו מהשאול באלבום הזה, עגמומיות לצד פיכחון, חשבון נפש לצד השלמה, ובסופו של דבר הכנות מנצחת. אתה מקבל אמת פשוטה וקשה לפרצוף, אמת שאומרת את הקלישאה הגדולה מכל, שלמות זה גם חלק מהמוות. איך אומרים? לגסוס בכיף.




36. The Black Keys - Brothers [דוגמית]:
כיף-שעשוע-פאן. המוסיקה של The Black Keys היא באמת מוסיקה שחורה של סול מעורבב עם רית'ם אנד בלוז. זה יכול לצאת כבד כמו טום וייטס, אבל "המפתחות השחורים" מרעננים את הכל עם רוח סיקסטיז כזאת, כולל קריצות של באז'ים אלקטרונים, ויחד עם הקליפים ההומוריסטים שהם הוציאו, הכל עושה יותר מידי חשק לעוד. יש אנשים שאוהבים אותם אפילו יותר.

35. OK GO- Of The Blue Colour of the Sky [דוגמית]:
OK GO עושים סיבוב על מוזיקה שחורה. השיר הפותח את האלבום, WTF, וגם השיר White Knuckles היו יכולים להיות שירים שפרינס היה יכול להוציא השנה. שילוב של R&B עם נגינת גיטרות מסוגננת, ומהירה. אבל האלבום הזה מזכיר גם את אלבום היושימי של Flaming Lips. הם זכו על וידאו ההיליכונים שלהם בפרס הגראמי בשנת 2007, ומאז הם עושים קליפים משעשעים שהפכו אותם לקוריוז משעשע בעיקר, וחבל.

34. Neil Young - Le Noise[דוגמית]:
דניאל לנואה המפיק ניסה להוציא מניל יאנג " גיטרה שהיא אקוסטיקה, אלקטרוניקה, בס - וליצור סאונד חדש, גם אחרי 50 שנים של רוקנרול", ויש בזה משהו. לנואה הצליח להוציא מניל יאנג עוד כמה טיפות של ארומה שלא היינו מודעים להן. אני חושב שטעיתי כשכתבתי שהאלבום הזה לא יפוך לקלאסיקה.

33. Kele -The Boxer [דוגמית]:
, Kele, הוציא אלבום בהפקה של הדי.ג'יי xxxchange, כי באמת בשביל מה לעשות רמיקסים שלא עובדים אף-פעם על האלבומים של בלוק פארטי, אם אפשר ישר לגשת לרמיקס. הקול של Kele הוא אחד החזקים והטובים של תקופתנו. הוא משכנע, נוקב, שחור-לבן-אנגלי.

32. Tracey Thorn - Love and Opposite [דוגמית]
בגיל מסויים הופכים צד לתקליט. קנו ויניל אם עוד לא הרגשתם אף-פעם את הפעולה הזו. בגיל מסויים האהבה והיפוכה הם דבר מדאיג, הנה קחו את דנה ספקטור השנה. על דברים כאלה שרה טרייסי ת'ורן עם הקול המופלא שלה על: גירושים, נישואים, הורמונים, אהבות, פיק-אפ בר. הבעל בן וואט עדין בסביבה שלה, למי שדואג.

31. LCD Soundsystem - This is Happening [דוגמית]:
הם הבטיחו/החליטו שלא להביא להיטים והם לא. האזנה לכל האלבום במלואו מתגמלת הרבה יותר מהאזנה לכל שיר בנפרד. הקונטרסט בין שיר השבוע Dance Yrself Clean לבין Drunk Girls בוידאו למעלה, יוצר את התחושה המלאה הזו שמרגישים אחרי שאוכלים פרגיות בחלב קוקוס עם תפוחי אדמה ובטטות צלויות. כלומר מושלמות, אבל אחרי זה האלבום עובר שלבים שלא ממש מביאים משהו מרגש או חדש, יותר מידי דברים שמזכירים דברים. ההופעה שלהם בתל-אביב היתה נהדרת, והם יודעים לעשות את השילוב הנהדר של דאנס ומה שזה לא יהיה..מוסיקה..



30. Small Black - New Chain [דוגמיות]:
מגיע לו מקום יותר גבוה, בגלל שהוא באמת אלבום טוב וגם בגלל שהוא המייצג היחידי ברשימה הזו של הסגנון המוסיקלי החדש שנולד השנה "צ'ילוייב", אבל יש תור, ומה לעשות, שזה המקום שלו בתור.

29. Hot Chip - One Life Stand [דוגמיות]:
One Life Stand מרגיש כמו המשך ישיר של הקודם, אם כי יש כאן התפתחות מסוימת: השירים ב- יותר פשוטים ועדין יש בהם את הגאונות שאפיינה אותם. אם נודה על האמת: מי שלא מתעלף מהקול הגבוה של הסולן טיילור, ומהמוזיקה האלקטרונית סטייל שנות השמונים, אין לו מה להקשיב לאלבום הזה, או שכמוני הוא צריך קצת להתאמץ. זה כביכול אלבום מספיק רך ונעים בשביל להעביר בו את הזמן ואת קשיי העולם, אבל מצד שני זה אלבום מספיק מורכב בשביל לא להניח לך לנדוד במחשבות. מה שנקרא פופ-אינטלקטואלי.

28. Gorillaz - Plastic Beach [דוגמיות]:
לא ברור עדין אם הקונספט הוא תירוץ למוסיקה או שלהיפך. הגורילז עושים מוסיקה כמו שאחרים עושים צורות מבלונים. כל העולם מתארח באלבום הזה: פתאום לו ריד מתחיל לשיר, מוס דף, סנופי דוג, מיק ג'ונס בובי וורמק, פול סייימון ועוד ועוד - מה שעושה את האלבום לבונבונירה שלא נגמרת לעולם. ואיכשהו הם מאחדים את הכל לדבר מוצק ויציב.



27. Gil Scott-Heron- I'm New Here [דוגמיות]:
הקול של הורן נשאר עמוק וחודר כמו שצריך להיות, אבל היה צריך למשוך אותו ממעמקים כדי לעשות את האלבום הזה, וכך הוא גם נשמע. בשיר Me & The Devil הוא מספר שהוא צועד יחד איתו, בשיר Where Did The Night Go הוא אומר שאם צריך לשלם מחיר על מה שאתה עושה, אז יש לו חשבון גדול לפרוע. בשיר הנושא I'm New Here שכתב לו בילי קלאהן, הוא אומר: "לא הפכתי למישהו שלא רציתי להיות, אבל אני חדש פה - הראו לי את המקום". אני חושב שהבנתם את הפרנציפ, אני רק אוסיף ואומר שאל תצפו לבלוז, זה יותר טריפ-הופ. נזכיר גם שסימפלו אותו השנה גם קניה ווסט וגם הגורילז.



26. jónsi – Go Do [דוגמית]
מציאות אחרת זה מה שאנחנו מחפשים באומנות. זה מה שתרבות נותנת לנו: התעלות מעל השיגרה הפונקציונלית של חיינו, לפעמים זה קצת כמו אלכוהול, משהו שמחזק את הרגש, לפעמים זה כמו ריצה שמריצה את האנדרנלין, לפעמים זה כמו מים שמרווים את הצימאון, ולפעמים זה כמו כרית שאפשר להניח עליה את הראש. כל החבר'ה של סיגור רוס יצאו להפסקת התרבות במטרה להוליד ילדים, ורק יונסי החליט להוליד אלבום של שירים שנשמעים כמו מסיבת האפטר פארטי של הלידות. יונסי עשה אלבום שמח, קיצבי אבל שנשמע המשך ישיר של להקת האמאות והאבות. הקול של יונסי מזכיר לי עם הקול שלו את זמרת האופרה החייזרית שבסרט "האלמנט החמישי". השירים נאספו לאורך פעילותו בסיגור רוס, והוא התכוון לעשות אלבום אקוסטי פשוט, אבל החלילים, כלי מיתר, כלי הנשיפה וההקשה התפוצצו לו במופע זיקוקי דינור של מוסיקת פרפרים, שבצירוף עם השפה האיסלנדית נשמעים כמו מוזיקת עולם, אבל מעולם אחר.

25. Mark Ronson & The Business Intl. - Record Collection[דוגמית]:
הוא לא החליט אם הוא היפ-הופ סול או סינטי-אייטיז, אבל חוץ מזה יש כאן אלבום עם שירים טובים, אורחים נכבדים קליפים כייפים ובכלל סבבה של אלבום. ובוי ג'ורג יחד איתם בהופעה זה אדיר !



24. Delphic - Acolyteלהקה אנגלית שהיתה להקת החימום של בלוק פארטי, והם נשמעים כמו הגירסה האלקטרונית שלהם. האלבום שלהם Acolyte לא פחות מפנטסטי, למרות שהוא יותר מידי אלקטרוני לטעמי. הלהקה מצידה מנסה לעשות הכל כדי שתשכחו מזה, ולפעמים אפשר לשמוע אצלם גם גיטרות למרות שזה ממש לא העיקר.



23. Laura Marling - I Speak Because I Can [דוגמיות]:
כל-כך השתדלתי לאהוב את האלבום הבכורה שלה, ולא הצלחתי. בגיל 18 היא כבר הספיקה לפרוש מנוח והלויתן שלו ולרגש את כולם באלבום שכולו שירי פולק אישים. היא אפילו היתה מועמדת בגינו לפרס מרקורי. אבל אותי לא קונים בפרסים. עכשיו היא כבר בת 20 ויש לה אלבום חדש ,אז מה בכל זאת השתנה? אני שונא את המילה הזו, אבל כנראה שבכל זאת יש כאן יותר בגרות, יותר בשלות. יכול להיות שפשוט ההפקה של Ethan Johns שעבד גם עם לראיין אדמס, קינגז אוף לאון, ורופוס ויינרייט עושה את כל ההבדל.

22. Cee lo Green - The Lady Killer [דוגמית]
דיסקו סול מעורב במוסיקה לסרטי ג'יימס בונד

21. Blonde Redhead - Penny Sparkle[דוגמית]:
ל-Blonde Redhead יש מיצוב של להקה מתוחכמת שקורצת לחובבי האינדי: זמרת ממוצא יפני עם קול שפוגע באזור החלציים, דילוגים בין ניו-יורק לשבדיה שיר שנקרא "אוסלו" וסגנון מוסיקלי שנשמע במודע חלומי. על האלבום החדש שלהם אומר חבר הלהקה, Kazu Mazino : "אני לא יודע על מה האלבום...היה לי חזיון שנדדתי רחוק כדי להשלים אותו..ונחתתי בשלג של סטוקהולם החלומית ... הרגשתי כמו רועה שמנסה להכניס לחצר 5 סוסים פראים ואצילים, ושאינו מצליח בכך.." אם נמנע מלהיות ציניים לרגע, אז למה לא? אם כך הם ממצבים את עצמם... העיקר איך שהדברים יוצאים, והם יוצאים חלומים. הבעיה היחידה של האלבום הזה הוא המיקס הדאנסי המאולץ של השירים בהשפעת These New Puritans, זה מכשול שצריך לדלג מעליו בהאזנה.



20. Lightspeed Champion - Life is Sweet ! Nice To Meet You
אלבומו השני של Devonté Hynes הוא הדבר האחר שאותו אתם צריכים בחיים. הוא נולד ביוסטון טקסס שנת 85, אבל מגיל שנתיים הוא גדל באסקס אשר באנגליה. כיום הוא גר בניו-יורק. הוא שחור-בריטי היה חבר בלהקת פוסט-פאנק-דאנס. האלבום הופק ע"י Ben Allen שהפיק גם לגנרלס בארקלי ואנימל קולקטיב, והוא מלא בשירי אהבה עצבניים-קומים. הסגנון נורא מגוון: פולק, פופ מושפע ממוזיקה קלאסית, פרוג-רוק, ועל הכל מרחף איזה חיוך של חתול מעליזה בארץ הפלאות.

19. Tokyo Police Club - Champיכול להיות שהם איחרו את הרכבת בכמה שנים. הלהקה הקנדית הזו עושה רוק אינדי שהשתלב טוב עם ארקטיק מאנקיז המכביז וכדומה, רק עם פחות Edge. שירים טובים והמון שמח בנשמה, מה צריך יותר מזה?




18. Avi Buffalo - Avi Buggalo [דוגמיות]:
Sub Pop הלייבל של נירוונה, עשו את הקאמבק הכי גדול שאפשר היה לעשות ללהקה בלי להחתים אותה על אלבום. הפליט פוקסס התחילו עם זה, ואז באו הגריזלי ברז והשנה גם המורנינג בנדרס. הקלף החדש שלהם השנה היתה להקת אבי באפולו המונהגת ע"י , אביגדור זכנר-אייזנברג, בנו של רב קונסרבטיבי, ששר שהשפתיים שלך כמו בייקון. הרבה יותר מלודי בוסרי ומלא בחרמנות נעורים משובבת. לא אלבום אחיד ברמתו, אבל שכיף לשמוע.

17. These New Puritan - Hidden [דוגמית]:
עשו אלבום שנקרא Hidden שכל מטרתו לגרום לנו לשמיטת לסתות ופעירת פיות - והם מצליחים ! האלבום הקודם שלהם היה כנראה אלבום הניו-רייב השני (אחרי הקלקסונס ) הכי חשוב שיצא אי-פעם (אפשר כבר לסכם, כי הניו-רייב כבר מת). הם מצליחים לשכלל את הצליל הניו-רייבי לדרגה הבאה, עם תופים אלקטרונים בומבסטים וכלי נשיפה, הם נשמעים כאילו הם למדו משהו מה-Foals וניסו לעשות דבר דומה, אבל בפועל יצא אלבום עם אוירה דרמטית (We Want War) לעיתים גוטית לעיתים בייתית (Hologram) . זה היה יכול להיות אלבום אולטימטיבי של שנות השמונים . ואני מתכוון לדארק-אייטיז ולא אלה שאתם מכירים. שנות השמונים של באוהאוס, טוקיסידומון, הפינגיווין והליקוויד. שנות השמונים שבהם כולם בתל-אביב לבשו שחורים (אם עוד לא הבנתם באיזה סיגנון לבוש יאיר לפיד נתקע). אחד מהאלבומים שהשפיעו על איך שמוסיקה נשמעה השנה.

16. Unkle - Where did The Night Fall [דוגמית]:
פסיכודליה אלקטרונית עובדת הכי טוב במצב תאורה קרוב לאפס, וגם שם האלבום רומז על כך. Unkle לקחו את החומר האלקטרוני האפור, המטאלי הזה, ובעזרתו הם עושים ערבוב של פסיכדליה, גוטיקה, פופ אינדי, וטריפ-הופ. זה אלבום כמעט מושלם, השירים טובים, יש בו קרירות מתכתית נעימה, מסתוריות והשירים הם בסה"כ קליטים וטובים מאד. הבעיה היחידה שלי שזה כל-כך מדוד ומאופק, שקשה מאד לצאת בקפיצות. הסאונד המושלם די מפצה על זה, ולכן מומלץ להאזין במערכת שמע סבירה פלוס.

15. Vampire Weekend - Contra [דוגמית]
אלבום שני לנעריי הקולג' החמודים שעושים מוסיקה יותר מידי שמחה ונאיבית בשביל נערי קולג', אבל אם זה הפופ שלנו אז אנחנו במצב בכלל לא רע.



14. Broken Social Scene - Forgiveness Rock Record
סושיאל סין עושים רוק-ברוק, סגנון מוזיקלי שמוזכר פה ושם בהקשר ללהקות קנדיות אחרות - בהתחשב בכך שהלהקה הזו היא בעצם סופרגרופ של כמה להקות ומונה בין 6 ל-19!!! חברים, אז זה לא פלא. הם מעדיפים שתקראו להם קולקטיב מוזיקלי. יאללה, שיהיה. אחד האלבומים היותר מגוונים והמנוגנים השנה. יש בו 14 קטעים שלא תשבעו מהם



13. Irrepressibles - Mirror Mirrorחגיגה קברטית, גוטית ותיאטרלית. אלבום שחיבק אותי הרבה. מוקש לזכרו של דוד סימן-טוב האדם האמיץ ביותר שפגשתי בימי חיי.



12. Beach House - Teen Dreamזה מה שכתבתי עליהם בתחילת השנה:
אני לא לגמריי מבין את ההיסטריה סביב Beach House. הצמד האמריקאי מבולטימור, עם הסולנית Legrand Victoria , שנולדה בצרפת, לא מצליחים להעיף אותי. לא יודע למה קוראים לזה Dream-Pop, איפה הפופ בדיוק?? אני צריך להיות קצת חולה בשביל להיות מסוגל להקשיב להם. אולי זו נגינת האורגן המוגזמת, אולי אלו העיבודים הפרימיטיביים - יש סיכוי לא רע שאני פשוט צריך את הכיף עכשיו ומהר. יכול להיות שבלייב זה היה הרבה יותר מרגש. אבל בסוף, בסוף זה נוגע בך. צריך סבלנות+סבלנות+זמן+חורף+להיות קצת מצונן, ואז אתה מבין את זה. ובסוף בסוף גם הבנתי .תפס אותי לגמריי

11. Bruce Springsteen - The Promise :[דוגמית]
מהם חיים טובים, כי אם להגשים בבגרותנו את הרהורי הנעורים" (Alfred De Vighny -Cinq Maes ). בילדותו העריץ ברוס פרידריך יוסף ספרינגסטין את אלביס פרסלי, כשחתם חוזה בשנת 1972 ב"אולמפיה רקורד" השוו אותו לבוב דילן, ופטי סמית' (מלכת הניו-וייב האמריקאי) שרה את השיר שלו Because The Night בשנת 1978, אני חושב שבאלבום The Promise שומעים את ההתהוות של כל זה. Fire וגם The Broken hearted שנכתבו ע"י הבוס נשמעים כמו קאבר של אלביס פרסלי (שנפטר באוגוסט 1977 ומוזכר גם באלבום), אבל בסופו של דבר גם כשאתה מאד רוצה להישמע כמו אלביס פרסלי (ומי מאיתנו לא היה רוצה? (גם אני לא)), האישיות שאתה מביא מהבית והסביבה שבה אתה חי מנצחים. הפער בין הרוק של ברוס ספרינגסטין, לבין הרוקנרול של אלביס פרסלי, הוא הפער הכי גדול שיכול להיות בין בידור קליל נוצץ בסגנון לאס-וגאס, לבין אומנות החוצבת מהשיגרה ומהחולין של החיים האפורים בעיירות מרכז ארה"ב. ב-The Promise המתח הזה בין הרצון להיות אלביס, לבין הרצון לתאר את החיים חוגג.

10. Clem Snide- The Meat of Life [דוגמית]:
להקתו של בן ישראלים לשעבר אף ברזילאי. פרט טריוויה כל-כך לא חשוב מקרה הזה, שאני לא יודע למה אני מרגיש כל פעם מחדש צורך לציין אותו. זה אלבום יפהפה, יותר יפה מהקודם שלהם. יותר נוגע לליבי מהקודם שלהם, יותר הורס אותי לחתיכות, יותר שורט לי את העור, ממש אכזריות. והפעם רק שירי אהבה.

9. Brian Wilson - Reimagines Gershwin [דוגמיות]:
אני חושב שהניסיון כשלעצמו לעשות איזו פרשנות לגרשווין הוא אמיץ, ונכון לאגדה כמו בראיין וילסון, בשלב שבו נמצאת הקריירה שלו. הוא גם לוקח שני שירים חצי עשויים של גרשווין ומשלים אותם, אין הרבה אנשים שיכולים לעשות דבר כזה, ושהדבר יתקבל לגמריי בטבעיות. ההפקה של האלבום נוצצת, זה קצת סינטרה ולא תמיד בעל ערך מוסף, אבל בפינות שזה מצליח זה פנטסטי. יש כמה שירים שהוא הופך להם את הצורה לביץ' בוייז לגמריי, והמינון בין זה להיצמדות למקור הוגנת בהחלט.

8. JP, Chrissie & the Fairground Boys - Fidelity [דוגמיות]
זה בכלל לא אלבום כזה טוב, זו כריסי היינד שנהדרת ומופלאה. שלושה שירים מעולים ועוד כמה נחמדים זה מספיק. דוגמיות.

7. Band of Horses - Infinite Arms [דוגמית]
זה פשוט אלבום מאד נעים. אין כאן משהו מתוחכם חוץ משירי אהבה. אמריקאנה בשילוב עם לב שבור.



6. Groove Armada - Black Light [דוגמיות]:
גרובבב ארמדה, למרות שמם, הם דווקא צמד אלקטרוני מאנגליה ולא איזו להקת קצב עם חצוצרות. זה אלבומם השישי וכולו ניו-וייב עם זמרים אורחים כמו Nick Littlemore מלהקת Pnau האוסטרלית, ו.... בראיין פרי (יפייייי). אלבום שמחזיר אותנו לחגיגות הדאנס של 2008

5. Big Boi - Sir Lucious Left Foot: The Son of Chico Dusty [דוגמיות]:
ביג בוי, הראפר והחצי של Outkast, הוא כבר ילד גדול שמוציא אלבום סולו חדש ומעולה, מלא אורחים ! OutKast עשו להיפ-הופ מה שפרינס עשה ל-Fאנק, הם הפכו אותו לאקלקטי, דינמי, מפתיע ועתידני, וביג בוי ממשיך בזה .


4. The National - Hight Violet [דוגמית]:
להיות גבר זה לא קל. לפני כמה שבועות הייתי בהופעה של דנה ברגר בתרבותא, ולפני שהיא שרה את "מחכה לו" היא סיפרה שפימניסטית אחת שאלה אותה 'איך היא יכולה לכתוב שיר כזה?', אז היא אמרה שזה שיר אירוני, ואף אחת לא צריכה יותר גבר חזק, רק שנהיה בסדר. ואני רציתי לומר לה "...ושיוריד את הזבל, וילך עם הילד לשחק, וישטוף כלים ושיתקע את המסמרים בקיר ויחליף מנורות ו...", מה אנחנו צריכים את כל זה? אנחנו רוצים לחזור ולהיות חזקים. רק שאלבום כמו Hight Violet ממחיש כמה שזה לא קל להיות גבר חזק, בכלל לא קל. ונשאלת השאלה: למה להיות גבר חזק כשאפשר ברבע מאמץ להיות גבר קשה?



3. Foals -Total Life Forever [דוגמית]:
במהלך השנה, כשהיינו בעיצומה של האזנה בלתי פוסקת למוסיקה, לא חשבתי שהאלבום הזה יגיע עד למקום הזה. וכתבתי את הפוסט " אהבה היא כמו אמבטיה" על הלהקה החביבה על הבלוג. הצליל שלהם מכיל את כל מה שאני צריך בשביל להרגיש את כל מנעדי המוזיקה של העולם מתופפים על עור תופי. יש בו פוסט-פאנק ודאנס, פופ, Fאנק וגוונים של ג'אז (אל תשאלו איך אני מרגיש את זה, במוזיקה של הפיקסז אני שומע כינורות), הוא מכה בי ברגליים, הוא משפץ לי את הראש ועובד על כל רגש שיש לי בחיים (קצת הגזמתי, אבל למה לא? ובכלל כמה רגש כבר נותר בלב הקהה שלי). כמה שמחתי לגלות שאני כבר לא היחיד שמרגיש כך. הלהקה הזו מובילה בכל רשימות האלבומים הקיימות לשנה הזאת.

2. Kanye West - My Beautiful Dark Twisted Fantasy [דוגמיות]:
לא ממש הפתעה. או שדווקא כן?

1. Arcade Fire - The Suburbs [דוגמיות]:
כשהייתי עם הילדים בבריכה, זה היכה בי שוב, התחושה הזו של הבורגנות. רק אתמול הייתי צעיר חסר כל, אבל עם חיות (ויטאליות) בלתי נדליית, אפילו הייתי אומר עולה על גדותיה (ולא אכחיש ואומר, שלמרות זאת לא תמיד הייתי מאושר), והנה עכשיו אני מלא לוגיסטיקה ודאגות. אלה כבר לא החיים שלי, אלא של הילד החמוד הזה (במקרה הוא העורך הראשי של הבלוג) שאני מעיף למעלה בבריכה, ותופס אותו חזרה: הוא צוחק, הוא כועס, הוא בוכה, הוא נרטב, הוא מתלהב מכדור, הוא מצפה לאמא שתחזור, ואני כאן בשביל לעזור לו שלא יטבע. האלבום של The Suburbs של ארקייד פייר מנגן בדיוק על התחושה הזו שאני חווה אותה יום-יום ושעה-שעה: בשיר "אדם מודרני" הם שרים: "אומרים שאנחנו הנבחרים, אבל אנחנו מבוזבזים", בשיר Wasted Hours הם שרים על כל שעות הבהייה המבוזבזות בילדות.
מבחינה מוסיקלית The Suburbs הוא האלבום הכי מוסיקלי שלהם, למרות שהוא אלבום קונספט. שיר הנושא נשמע כל-כך מוריסי, רק שיש בו משפטים: "עכשיו אתה מבין למה אני רוצה ילדה כשאני עדין צעיר, לפני שהנזק נעשה. אבל אם זה יותר מידי, אם זה יותר מידי לבקש, אז שיהיה בן". האלבום מדבר על אנשי עסקים ששותים את הדם, ילדות אבודה בפרברים ממש ברוס ספרינגסטין.



ולהשלמת התמונה, חיזרו לחלק א' (ויש שם כמה אלבומים שהתווספו אחרי הרגע האחרון וכמה שינויים)

6 תגובות:

ארז ס. אמר/ה...

גם הרשימה הזו, שבאמת חיכיתי לה, היא יופי של רשימה.
הפתעת אותי לגמרי עם האמירה שזו השנה הכי טובה אבר (לא זיהיתי צניות, טעות שלי?). זה לא דבר טריוויאלי לשמוע ממישהו *אהמ* בגילך... ;-) זה משהו שאני מאוד מכבד מפני שאתה בא עם פרספקטיבה מכובדת כמי שחווה בזמן אמת את אותן שנים "אגדיות" בשנות השמונים והתשעים ועדיין אין לך בעיה לומר כמה טובה הייתה השנה האחרונה, גם בהשוואה לאותן שנים עברו. אותן שנים שיותר מדי אנשים תקועים בהתרפקות אינסופית ומסרבים לשמוע כמה מוזיקה מעולה נוצרת כיום.
הייתה באמת שנה מעולה לדעתי. בלי סוף של ריליסים מעולים אחד אחד ותמיד היו דברים חדשים לשמוע, לא היה מצב שרציתי לשמוע משהו חדש והתבאסתי על שאין מה.
קצת משעמם אותי לעשות השוואות כמו "השנה הזו מוזיקלית חלשה מהשנה שעברה, שהייתה דווקא יותר חזקה מהשנה לפניה" וכו' וכו'. לדעתי יש כמות בלתי נדלית של מוזיקה שיוצאת בכל שנה ושנה, ואם זה נדמה שלא יצאו בשנה מסויימת אלבומים טובים זה כי אנשים לא יודעים איפה לחפש.
השנה דווקא, אחרי כמה שנים טובות ששמעתי בעיקר מוזיקה מהשנים האחרונות, חזרתי סוף סוף לחקור שנים עברו, הגעתי לדארק אייטיז לראשונה, פסיכידליה מהסיקסטיז וכו', כך שלצערי (אבל אין בזה הרבה צער, באמת, מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה) התפלקו לי השנה כמה מהאלבומים הבולטים (נשיונל, למשל) אבל - נו, מילא. בגלל זה אני כל כך אוהב רשימות סוף שנה, כי הן בין היתר מכוונות אותי לדברים ממש טובים שכנראה פספסתי.
אז תודה אייל, על הרשימה ועל הסיקור המתמיד של מוזיקה טובה (גם אם היא לא תמיד תואמת את טעמי האישי) שאתה עושה בבלוג.

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

ארז,
תודה רבה על התגובה המפורטת.
יש בלוג שנקרא Best Week Ever, ובעצם בכל שבוע הוא טוען שזה השבוע הכי טוב שהיה.
פעם היתה סדרת טלוויזיה בשם "תל-אביב בת-ים" ושם אחד השחקנים היה אומר לאמא שלו כל שבוע:
"אמא, השבוע הקובה יצאה לך הכי טובה".
אז זו היתה הכוונה.
ניסיתי לעשות סיקור שמכיל גם אלמנטים אובייקטיבים וגם סובייקטיבים, וקצת להפריד בין הטעם הכללי לטעם האישי. אני בטוח שכל אחד מדרג דברים אחרת.
לשמוע דברים משנים קודמות זה אחלה, וגם לשמוע חדשים זה אחלה- אני אוהב אנשים עם ראש פתוח.

עידו אמר/ה...

בגלל העיסוק בסיקור מוסיקה ישראלית הזנחתי את כל מה שהיה בגלות.
חיכיתי לסיכומי סוף שנה באתרים שונים - ופרימיום כמובן...
תודה על המילים והדוגמיות. הייתי צריך את זה.

אינה אמר/ה...

אני אנחש שהאלבום שאתה מתלבט לגביו הוא הוא congratulations?

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

עידו,
שימחת אותי מאד. תבוא כל שנה, או בעצם עדיף כל יום

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

אינה,
congratulations לדעתי אלבום לא כזה טוב וציינתי זאת בחלק א' של הסיכום.
הכוונה היתה לאלבום שהתלבטתי לגביו מתוך ה-20 שבחרתי, והתשובה היא מורנינג בנדרז, ולא בגלל שהוא לא ראוי אלא בגלל שהיו עוד חמישה אלבומים בחשבתי שאפשר להכניס במקום ה-20. בסוף קיבלתי החלטה, ובדיעבד אני מרוצה מהרשימה

פוסטים אחרונים וממש שווים !