האלבומים של 2010, אפשר היה גם לתת כותרת: "הפרוייקט: האלבומים של 2010". 2010 היא כנראה השנה הכי קשה אי-פעם לסיכום, פשוט מפני שהיא היתה שנה של אוברדוז, הרבה אלבומים נדחו ליציאה מסוף העשור הקודם לעשור הזה והתוצאה היא בליץ של מוסיקה מהרגע הראשון של השנה ועד לסופה. כדי לפשט את הסיכום וגם כדי לתת לו קצת עומק, הסיכום יחולק לשני חלקים. בחלק א' של הסיכום יהיו אלבומי הרגע ואלבומים מוערכים השנה "שאחרים אוהבים". חלק א' הוא אולי ה-B Side של הסיכום אבל אני מניח שלחלקכם יהיה זה החלק הפחות צפוי והיותר מעניין של הסיכום. אם כי אני מבטיח שגם בחלק ב' - יהיו הרבה הפתעות ושכדאי לכם לחכות. האלבומים הירוקים הם האלבומים שחובה להקשיב להם בשביל להיות בעיניינים, אבל זה לא ממש חובה.
אלבומי הרגע
Antony & The Johnsons - Swanlights [דוגמית]
אין ספק שעובר משהו טוב על הבחור, אלבום אופטימי המלווה גם באלבום תמונות שהוא צייר בן 144 עמודים. מבחינה מוסיקלית זה כנראה האלבום הכי חלש שלו. בכל זאת יש בו שני שירים יפים
John Legend and the Roots- Wake Up [דוגמית]
שני אלבומים לשורשים השנה. הם פעילים ביותר וג'ון לג'נד שהוא קול הנשמה הלוהט עכשיו, עושה איתם אלבום חידושים
Sade - Soldier Of Love [דוגמיות]:
קצת כמו ריטה, SADE לא מצליחה להכניס אלבום חדש לפנתאון. אין באלבום אף שיר שהאנושות צריכה לחקוק בדברי הימים - הוא נחמד, אפשר גם להשמיע אותו בתור מוזיקת טפטים, מיד אחרי נורה ג'ונס, סטינג ו-ZERO 7. מצד שני מאז 1992 SADE מוציאה אלבום אולפן אחד לעשור. מה? אין כבר מלחינים בעולם? אין מחברי פזמונים? אי-אפשר להקליט את כל האלבומים של בילי הולידיי ו/או אללה פיצ'רלד מחדש? בינתיים נאלץ להסתפק במה שהיא בכל זאת עושה, ולהגיד תודה. יש גם כמה שירים נחמדים.
Owen Pallett - Heartland [דוגמית]:
מדובר במעבד מייתרים מהגדולים והחשובים בעולם הרוק. בכל אלבום הרי יש ברקע כינורות, צ'לו וכל מיני - אז יש מישהו שעובד בזה. הוא עבד עם מיקה, גריזלי בר ובעיקר עם ארקייד פייר (הקנדים, גם כן). ועכשיו יש לו אלבום חדש שמעניין את כולם. אלבום יפהפה ששווה את תשומת ליבכם. משהו קאמרי. זה גם פחות פשוט ממה שזה נשמע - לעשות אלבום כזה טוב ומעניין.
The Walkman - Lisbon [דוגמית]:
משהו בצליל המתכתי של הגיטרה החשמלית, משהו בתופים שלהם שנשמע כמו מצעד, משהו בהתעקשות שלהם לעשות את הכל חשוף. הם משתמשים בכלים ישנים כדי לעשות את המוסיקה שלהם, וזה מורגש.
Efterklang - Magic Chairs [דוגמיות]:
משמעות שם הלהקה הוא: reverberation, ובתרגום חופשי עד רשלני לעברית: וברציה-חוזרת. ובאמת יש משהו ויברציוני, קיצבי ומהדהד במוזיקה שלהם. מוזיקה שלעיתים קרובות מזכירה מוזיקה קלאסית
Crystal Castles - Crystal Castles II [דוגמית]:
הגדולה העיקרית של Crystal Castles היא שהם עושים מוזיקה אלקטרונית מלוכלכת, ואלקטרוניקה נטולת רטרו לאייטיז. שירים שאליס גלאס הסולנית יכולה לשיר בהופעות הפקסימיליה והמודם עברו מהעולם, ואנחנו זקוקים למישהו שיעשה לנו את הקולות המעצבנים האלה. יש משהו ב"ארמונות קריסטל", בניגוד ל"ארמונות חול", שמתאים מאד לשם הלהקה. הבניה הזו של שירים יש מאין, כארמונות של קריסטלים של סאונד: מנצנצים, חדים, קרים מהדהדים ועם רפלקטים לכל הכיווונים- זה זה.
The Dead Weather -Sea of Cowards [דוגמית]:
רצף של 'להיטים', שנשמעים כאילו החליקו באגביות מהמפרט של ג'ק וואייט, אבל כשבודקים את הקרידטים לכתיבת השירים מתגלה שעל רוב השירים חתומים כל חברי הסופרגרופ: Fertita/Lawrence/Mosshart/White. זה נשמע כמו סשן, זה נשמע כמו סטוץ לוהט ולא מחייב. מי שמחפש כאן אסמכתא נוספת לגאוניות של וואייט, עלול להסתבך עם עצמו. הפשטות הישירה של השירים משאירה אותך עם סימן שאלה לא ברור: איך זה נשמע כל-כך טוב אם זה כל-כך פשוט?
Drake - Thank Me Later [דוגמית]:אחד מאלבומי ההיפ-הופ הטובים ביותר השנה. זה גם אלבום סול נפלא, פשוט אני לא משתגע על ראפ.
Beck Record Club -Skip Spence: Oar [דוגמיות]:
כל אלבום בפרוייקט החידושים של בק הוא אלבום אינסטנט. הוא מקליט ביום, ואנחנו נהנים ליומיים. האלבום הזה הוא האהוב עליי מכל אלה שהוא הקליט מחדש גם בגלל שהוא עשה זאת יחד עם פייסט ווילקו.
Charlotte Gainsbourg - IRM [דוגמית]:
שרלוט גינסבורג, הבת של סרג' גינסבורג השחקן-זמר הצרפתי, ושל ג'יון בירקין האנגליה - בחרה בבק כמפיק וככותב של האלבום החדש שלה. זהו מפגש פיסגה מעניין שמוציא מבק את הצד הנשי צרפתי שבו. שרלוט גינזבורג היא שחקנית צרפתיה מוערכת שאך שנה שעברה זכתה בתואר שחקנית השנה בפסטיבל קאן, לפני כמה שנים היא עברה איזו אירוע מוחי שבעקבותיו נזקקה לניתוח מוח ולמכשיר ה-MRI. שם האלבום הוא סיכול אותיות של המכשיר הזה.
Morning Benders - Big Echo [דוגמיות]:
Sub Pop הלייבל של נירוונה, עשו את הקאמבק הכי גדול שאפשר היה לעשות ללהקה בלי להחתים אותה על אלבום. הפליט פוקסס התחילו עם זה, ואז באו הגריזלי ברז והשנה גם המורנינג בנדרס. מה שמוכיח (גם) ששנות השישים עדין לא מוצו עד תום, ושאנחנו עדין חיים על שאריות של טריפ LSD שמישהו אחר לקח פעם. למי שהתחיל לשמוע מוסיקה רק בשנת 2008, אז מותר לגלות שבארץ אף פעם לא ממש החזיקו מהביץ' בוייז. אולי החזיקו, אבל עמוק בבטן, בפנים, שאף אחד לא ירגיש בכלל שהם אי-פעם היו קיימים. בארה"ב הם היו תמיד נכסי צאן ברזל, אבל אנחנו העדפנו את החיפושיות, ו...החיפושיות ופול אנקה ובסוף גם נזכרנו בדלתות.
Spoon - Transference [דוגמית]
Josh Rouse - El Turista [דוגמית]:
לכוכב לכת דו-מימדי היתה ארץ שטוחה, אנשים שטוחים, בתים שטוחים, שטיחים שטוחים ובחורות שטוחות. היו להם כבשים דו-מימדיות ושוחטים דו-מימדים ששחטו אותם שחיטה שטוחה. לכוכב לכת דו-מימדי הגיע כדור תלת-מימדי, הוא הגיע מרחוק והתקרב לאט לאט אל הכוכב. כיוון שלכל יצורי הכוכב הדו-מימדי אין מימד גובה, הם לא יכלו לראות אותו עד שהגיע. וכשהגיע הוא נגע רק בנקודה אחת בכוכב הלכת הדו-מימדי, וכך חשבו כל יצורי הכוכב שהוא בעצם נקודה קטנה, בעוד שהוא כדור גדול. כל ההקדמה הזאת נועדה כדי לספר על האלבום החדש והנפלא של ג'וש ראוס. אלבום שכולו מחווה למוסיקה ספרדית, פורטגזית, קובנית, ברזילאית, ונצואלית והאזור . ג'וש ראוס שגדל בנברסקה והוציא אלבומים שנחשבים לשיא האמריקנה, התחתן עם ספרדית וכיום הוא חי בחבל קטלוניה עם בנו בן השנה. באלבום שירים מקורים וקאברים. הוא שר באנגלית ובספרדית, והוא יותר נגוע באוירה ספרדית מאשר במוזיקה ספרדית, בקיצור אין כאן כדור גדול אלא יותר נקודה. אלבום מרגיע וכייפי, שאני כמעט מתבייש לאהוב אותו, כי הוא נורא מפוייס ולא בועט בכלום (ומה אני זקנה בת שישים שמקשיבה לחוליו אגליסייאס?).
Cloud Cult - Light Chasers [דוגמיות]:
הם ממניאפוליס, מיניסוטה ארה"ב, והם עושים מוסיקה בסגנון שנקרא: בארוק-פופ או בארוק רוק. הם מוציאים אלבום, בערך כל שנה - וזה העשירי שלהם. Light Chasers מלא בכלי מיתר (צ'לו וכינור), ביטים אלקטרונים, ורוק מתקדם. הם מנסים לעשות את זה אקספרימנטלי ויוצא להם קליט, הם מנסים לעשות את זה אומנותי ויוצא להם בידורי, הם מנסים לעשות את זה בומבסטי ויוצא להם בייתי. הקול של קיירג מינואה נשמע תיאטרלי, אופראי וגם גבוה ודקיק כמו כל זמרי האינדי הצעירים. האלבום כולו מהווה משהו כמו יצירה שלמה שאפשר להקשיב לה במלואה.
Bran Van 3000 -The Garden [דוגמית]:
ויקיפדיה מגדירה אותם כהרכב אלקטרוני וזה באמת הבסיס, אך האלבום החדש שלהם The Garden מכיל: פולק, סול, Fאנק, רוק גיטרות, פופ, היפ-הופ, קאנטרי, רגאיי, מוסיקה ערבית, ספרדית ואפילו טאבלות הודיות. זה נשמע כמו מסיבת גן כייפית מלאה בהמון אורחים, שאני לא ממש מכיר אבל שבא לי להכיר.בדיעבד, אלבום די חלול.
Balkkan Beat Box - Blue Eyed Black Boy [דוגמית]:
כן הם ישראלים והם עושים מוזיקה בלקנית והיפ-הופ ומוזמנים לכל פסטיבלי הרוק שיש בעולם. יצוא תימני יהודי נוסף מישראל.
מחוץ לרשימה
אלבומים שאחרים אוהבים
כמי שעוקב מידי יום אחרי מה שקורה במוזיקה האזור "המיינסטרים של השוליים", תמיד יש לי את התחושה שאני מביא לכאן בדיוק את האמצע של הטעם הטוב של מה שכדאי לשמוע. ואז כשמגיעה סוף השנה אני בטוח שכל רשימות הסיכומים תהיינה זהות, ובדיוק ע"פ הסדר שיש לי בראש. השנה יותר מכל שנה אחרת אפשר לראות שאין רשימה אחת שמייצגת את מה שכולם אוהבים: הרשימה של Spinner, אינה דומה לרשימה של NME, ואינה דומה לרשימה של ה- Rolling Stones, אני חושב שהרשימה של רדיו פרימיום להמונים, היא באמת הכי טובה בעולם, אבל אני לא רוצה ולא יכול להתעלם מאלבומים שעל הנייר היו יכולים להיות מאד שווים, היה להם המון פוטנציאל ואני פשוט לא התחברתי כי...
Joanna Newsom - Have one on Me [דוגמיות]:
לפני פחות מעשור הייתי בסופשבוע ארוך, במלון הצמוד לחוף הכינרת. בסוף החופשה, ביום ראשון בבוקר, החלטתי לצאת לשחייה אחרונה בכנרת. בחוף המלון לא היה אף אדם. לא הודעתי לאף אחד שאני יוצא לשחות. מיותר לציין שלא היה מציל. כיוון שאני שחיין לא רע (בסגנון חזה) החלטתי להתרחק עד למצוף שהיה די רחוק (כמה מאות מטרים). חשבתי לעצמי שלא תהיה לי ברירה - אני אהיה חייב לחזור. הדרך למצוף היתה די פשוטה. בדרך חזרה החלטתי לעשות את זה במהירות בסגנון חתירה, ואז... התעייפתי פתאום, ורציתי לעצור לנוח, אבל לא היה לי על מה להישען. רק אני והכנרת (שהיא בכל זאת עמוקה), בלי אף קנה רצוץ - נשמתי נעתקה. אני לבד בים, בלי אף אדם במרחק עין, בלי שאף אחד יודע שאני בכלל כאן! אזרתי כוחות, שכבתי עם הפנים למים והתחלתי לחתור חזרה לחוף, שוב בסגנון חזה. חשבתי רק על המטר הבא, וניצלתי ! מאז אני מפחד ממים עמוקים, ומשירים יותר מידי ארוכים. האלבום של ג'ואנה ניוסום הוא ים כזה.
Sufjan Stevens - The Age of Ads [דוגמית]:
שם האלבום הוא על שם יצירה של רויאל רוברטסון, אמן עם סכיזופרניה-פרנואודית (אמיתית, ולא כמו שלכם יש מהמורה למתמתיקה/בוס/חמה). הוא יוצר פוסטרים בדוגמת העטיפה של האלבום. כיאה לסכיזופרן ביצירות שלו יש חייזרים, מפלצות וסצינות מיום הדין. Age of Odds מתעסק באהבה ובפירדות ובאישה: ומה לעזאזל את רוצה אישה
The Drums - The Drums :
להקת ההייפ העונתית.
Grinderman - Grinderman 2 [דוגמית]
ניק קייב ולהקתו בקטע מחוספס. הם נראים יותר נהנים מאיתנו - חדוות יצירה...
Hurts - Happiness [דוגמית]
ניסיון נחמד לעשות נאו-רומנטיקה בשילוב ניו-וייב אלקטרוני בסגנון שנות השמונים
Yeasayer - Odd Bloodעוד להקה מוצלחת מברוקלין, שעושה רוק אקספמנטלי. הסינגל הראשון, שמופיע למעלה בוידאו היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה. יש כאן מקצבים מורכבים כמו של TV on The Radio, וצליל אלקטרוני שמזכיר את הוט צ'יפ. בשיר אחד זה מעניין מורכב, יפה, אבל אלבום שלם מעייף אותי לגמריי. הראש מסתחרר.
The Shearwater - The Golden Archipelago [דוגמית] :
פעם התווכחתי עם מישהו שטען שרוב השירים בעולם נכתבים על אהבה. טעיתי, ןבכל זאת יש כמה שירים שהם לאו דווקא על אהבה. שירווטר, למשל, עשו אלבום שלם שמתאר את החיים על איים שונים, השיר Castaway היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה, וכל האלבום כולו מושלם. מזכיר את אוירת הטבע של האלבומים של Talk Talk ואפילו פטריק ווטסון משנה שעברה
Seabear - We Built a Fire [דוגמיות]:
דווקא בצפון הקר, במדינות כמו איסלנד, שבדיה, נורבגיה וקנדה יש הרבה מוזיקה פופית חמה. האלבום של Seabear משובץ בהרמוניות, נגינת כינור שמחה, ובסה"כ יש אוירה של בקתת שלג סטודנטיאלית. השירה מלטפת בדיגדוג בלתי נסבל.
Best Coast - Crazy for You
Röyksopp - Senior [דוגמית]:
שנה שעברה הם הוציאו אלבום בשם ג'וניור, שהיה חביב מאד, והשנה הם הוציאו כביכול את החלק השני שלו שנקרא סניור (Senior), שהוא קצת מעליב, או שככה זה בחיים: הצעיר הוא שובב והמבוגר הוא אחראי, או שהצעיר הוא מבולבל והמבוגר הוא למוד נסיון. הקטעים נושאים שמות כמו: האלכוהליסט, התרופה, הפחד, הגעה לבית
The Chemical Brothers - Further [דוגמית]:
החדש של הכמיקל ברדרס, צפוי ומפתיע גם יחד. צפוי כי , ככה זה- הם מוציאים אלבומים כמו שכריסטנה אגילרה משנה תדמיות. מפתיע - כי הוא מפתיע לטובה, וצפוי כי למרות שזה חדש, אין בו שום דבר חדש שלא שמענו עד כה
Caribou - Swim [האלבום]יש רגעים שאני מתחבר לאלבום הזה לגמריי, ורוצה לרקוד אותו עד אין-סוף, אבל קצת קשה לעמוד כשנוהגים
Klaxons – Surfing The Voidהיו כאן כמה שירים יפים, לעשות אלבום בסדר זה קצת פחות מידי בשביל להקה אגדית כמו קלאקסונס.
The Roots - How I Get Over [דוגמית]
לא יודע למה לא נקלטו לי, אומרים שמעולה
Midlake - The Courage of Others [דוגמית]:
בשמיעה של השירים הראשונים מידלייק מרתיעים עם ניגנת הגיטרות הארכאית שלהם. מה זה פה? שנות השבעים? כל הפריטות המורכבות האלו עם החליל בשיר כמו The Horn יכולים לגרום לי לאטום את אוזניי, ויותר חשוב מזה את ליבי. קצת כבד עליי, ובכל זאת הרבה אנשים אהבו אותם השנה, יכול להיות שהם זוכרים להם חסד נעורים.:
Deerhunter - Halcyon Digest [האלבום]האלבום שהכי לא ברור לי למה אוהבים אותו, אולי בסוף אני אבין אותו
וגם אינטרפול, רובין ולוקאל נייטיבס ראויים לציון.
מחוץ לגדר
האלבומים המפוספסים של השנה
ואנחנו לא נתעכב על אלבומים של נורה ג'ונס או של פרינס.
MGMT- Congratulations[דוגמית]:
כבר בהופעה שנה שעברה בגני התערוכה היה ברור שמדובר בלהקה מבטיחה שעתידה מאחוריה. אי-אפשר לקחת מ-MGMT את היותם סמל של התקופה שבה אנחנו חיים. הם עושים מוזיקה שנשמעת בעיקר יצירתית. היא מערבבת יחד כל-כך הרבה סגנונות. יש בה את רוח שנות השישים הפסיכודלית, יש בה את רוחו של דיויד בואי, Time to Pretend הוא בעצם Walk on The Wild Side של זמננו, ובשבילי הוא גם שיר העשור. הקול של בן גולדווסר מהלך עלינו קסם, אבל Congratulations נשמע כמו החצי השני של האלבום הראשון שלהם. כלומר, החלק נטול הלהיטים, זה שאני וכל העולם פחות מתלהב ממנו. אף שיר באלבום החדש לא שבר אותי לחתיכות כמו ש- Weekend Wars, עשה. אומרים שהם עשו את האלבום הזה דווקא כזה, ואני חושב שהם נתקפו בחרדת יצירה.
Belle ans Sebastian-Write About Love[דוגמית] :
פשוט לא רלוונטים יותר.
Brian Eno - Small Craft On A Milk Sea [דוגמית]:
אלבום שנשמע כאילו תוזמר ע"י רובוטים - המלך לא ערום הוא רק לבוש נורא דק.
Of Montreal - False Priest [דוגמית] :
לכולם היו ציפיות מקווין ברנס, והוא די איכזב עם האלבום הזיבול בשכל הקודם: Skeletal Lamping . יש גבול דק בין סמל סקס לבין פרוצה, ויש גבול דק בין גאוניות לבין פסיכיות. מה שהיה אמור להיות הגירסה האינדית למיקה, הפך בעצמו לגירסה המטורללת של מיקה, ואתם מבינים לבד איפה זה שם אותו. קשה לומר שהאלבום False Priest מפתיע לטובה, יש בו כמה שירים ששווים משהו, אבל מי בכלל נשאר להקשיב להם, כשיש כל-כך הרבה דברים טובים לשמוע
Goldfrapp - Head First [דוגמית]:
כנציג הקהילה (של הבלוגרים) התנדבתי לשים את נפשי בכפי ולהקשיב לאלבום החדש של גולדפראפ. בסתר ליבי קיוויתי שרוקט (פוקט) הסינגל הראשון של גולדפראפ לא ממש מייצג את האלבום החדש שלה/שלהם (הם צמד לונדוני שנקרא על שמה). אופטימיזם, אופוריה, פנטזיה ורומנטיקה אף פעם לא מבטיחים טובות במוזיקה. אני מניח שאילו הייתי נציג קהילת ההומואים הייתי מתלהב.
Jamiroquai - Rock Dust Light Star[דוגמית]:
ההרכב והאיש שהחזירו את המוזיקה השחורה לעניינים בשנות התישעים, מנסים עכשיו לעשות משהו חדש ועדכני עם סגנון הספייס-סול שלהם. אני מאד אוהב את הקיצביות, את הדיסקו-שיק את הסטיבי וונדר סטייל, אבל השירים החדשים לא אומרים שום דבר חדש, וגם לא שום דבר ישן. אתה אמור לזרום עם אלבום כזה, אבל אין בו כלום, גם לא בהאזנה שלישית.
Janelle Monae - The ArchAndroid [דוגמית]:
אני מניח שזו יכול להיות הסנסציה של הרשימה המצומצמת של האלבומים המפוספסים, ובכן יש כאן הרבה מאד כישרון אבל מעט מאד שירים טובים. חבל על המאמץ, ובמיוחד בשנה שמלאה בכל-כך הרבה מוסיקה שחורה טובה.
M.I.A - /\/\/\/\ [דוגמית]
The Hold Steady - Heaven is Whenever [דוגמית]:
כל השנה הזאת נשמעת כמו הדהוד לשנת 2008. כל-כך הרבה להקות שלהם אלבומים משנת 2008, הוציאו השנה אלבום גם כן. יש את MGMT וגם HOT CHIP, Foals וגם These New Puritans לכולם זה הצליח פחות או יותר, חוץ מל- Hold Steady שהוציאו אלבום משעמם ביותר השנה (בניגוד לאלבום הקודם), השיר שהבאתי לפה, הוא בסדר גמור, וזהו.
אלבומים שהקשבנו להם בהנאה לפרק זמן קצר
התשוקה הגדולה שלי למוסיקה, היא גם ביטוי לאיזה צורך לריגושים ולכיבושים. כל פעם שיוצא אלבום חדש אני מביט בו כמו אל בחורה נאה. הוא יכול להיות חושפני ופרובוקטיבי, ללבוש מיני או דווקא ג'ינס עם חולצה לבנה. יש אלבומים עם שמלת מקסי ויש עם קעקועים ובגדי עור. על הכל אני מסתער ובהתלהבות . לא תמיד הם נענים לי האלבומים. יש כאלה שנשארים אלבומים שרק אחרים אוהבים. וגם אני לא תמיד כזה מסור ונאמן, ולפעמים אחרי שבוע או חודש של חיים משותפים אני נפרד מאלבום אהוב ואומר לו להתראות. אלה אלבומי הרגע שלי:
בשמיעה ראשונה Pilgrims Progress נשמע נעים מידי, דווקא באופן חיובי. אח"כ הוא הופך קצת צפוי מידי, שירים בשמות כמו: אופיליה, Only Love...לא היינו כבר בשיעור הזה? אז זה לא ממש משנה, אהבתי יותר מידי שירים באלבום הזה בכדי לא להמליץ עליו, ובמיוחד את שיר הפתיחה, פיטר-פן וגם שיר הסיום המלא בגיטרות מהוללות שנקרא: Winter's Call
Slash - Slash [דוגמיות]:
זו כמעט מילה גסה.. רוקנרול. בשביל מה צריך להגיד אותה כשבעצם צריך לומר אינדי. אז עוד מעט גם אינדי תהיה מילה גסה, אבל היום, בכל זאת רוקנרול.
Heavy Metal הוא הפרונוגרפיה של מוזיקת הרוק. כמו בפורנוגרפיה שבה יש לכל אחד העדפות שונות, כך ברוק הכבד יש מליוני תתי-ז'אנרים שכל אחד מהם מנסה לתת מענה לרמה הולכת וגוברת של סטייה: טראש מאטל, דאת' מאטל, בלאק מאטל, גות'יק מאטל ולבסוף גלאם מאטל שזו הסטייה הפאתטית ביותר. ועכשיו Slash הגיטריסט של Guns מוציא אלבום בכורה, שמנסה גם הוא להיחשב מספיק רוק כבד בשביל המעריצים הכבדים. על העטיפה מופיע גולגולת כמו שצריך, אוזי אוסבורן מתארח, M. Shadow המקועקע, Izzy Stradlin הגיטריסט הנוסף של גאנז, אבל כל שאר האורחים האחרים "מקלקלים" את העניין: כריס קורנל, פרגי (מבלאק אייד פי), איגי פופ, אדם לוין (מ-Maroon 5?) , ואפילו דייב גרוהל מפו פייטרס מצליחים להוציא ממנו רק מוזיקה טובה. לצערי אין כאן אף שיר שממש מפיל אותי על הרצפה, אבל לפעמים המכלול יותר גדול מחלקיו. במילים אחרות: התלהבתי מהסגנון, מהוירטואזיות, משיתופי הפעולה, והשירים בסדר גמור.
Massive Attack - Heligoland [דוגמית]:
אלבום בוגר של להקה ותיקה. קצת נעלם בכל השטף העצום שהיה השנה
Antony & The Johnsons - Swanlights [דוגמית]
אין ספק שעובר משהו טוב על הבחור, אלבום אופטימי המלווה גם באלבום תמונות שהוא צייר בן 144 עמודים. מבחינה מוסיקלית זה כנראה האלבום הכי חלש שלו. בכל זאת יש בו שני שירים יפים
John Legend and the Roots- Wake Up [דוגמית]
שני אלבומים לשורשים השנה. הם פעילים ביותר וג'ון לג'נד שהוא קול הנשמה הלוהט עכשיו, עושה איתם אלבום חידושים
Sade - Soldier Of Love [דוגמיות]:
קצת כמו ריטה, SADE לא מצליחה להכניס אלבום חדש לפנתאון. אין באלבום אף שיר שהאנושות צריכה לחקוק בדברי הימים - הוא נחמד, אפשר גם להשמיע אותו בתור מוזיקת טפטים, מיד אחרי נורה ג'ונס, סטינג ו-ZERO 7. מצד שני מאז 1992 SADE מוציאה אלבום אולפן אחד לעשור. מה? אין כבר מלחינים בעולם? אין מחברי פזמונים? אי-אפשר להקליט את כל האלבומים של בילי הולידיי ו/או אללה פיצ'רלד מחדש? בינתיים נאלץ להסתפק במה שהיא בכל זאת עושה, ולהגיד תודה. יש גם כמה שירים נחמדים.
Owen Pallett - Heartland [דוגמית]:
מדובר במעבד מייתרים מהגדולים והחשובים בעולם הרוק. בכל אלבום הרי יש ברקע כינורות, צ'לו וכל מיני - אז יש מישהו שעובד בזה. הוא עבד עם מיקה, גריזלי בר ובעיקר עם ארקייד פייר (הקנדים, גם כן). ועכשיו יש לו אלבום חדש שמעניין את כולם. אלבום יפהפה ששווה את תשומת ליבכם. משהו קאמרי. זה גם פחות פשוט ממה שזה נשמע - לעשות אלבום כזה טוב ומעניין.
The Walkman - Lisbon [דוגמית]:
משהו בצליל המתכתי של הגיטרה החשמלית, משהו בתופים שלהם שנשמע כמו מצעד, משהו בהתעקשות שלהם לעשות את הכל חשוף. הם משתמשים בכלים ישנים כדי לעשות את המוסיקה שלהם, וזה מורגש.
Efterklang - Magic Chairs [דוגמיות]:
משמעות שם הלהקה הוא: reverberation, ובתרגום חופשי עד רשלני לעברית: וברציה-חוזרת. ובאמת יש משהו ויברציוני, קיצבי ומהדהד במוזיקה שלהם. מוזיקה שלעיתים קרובות מזכירה מוזיקה קלאסית
Crystal Castles - Crystal Castles II [דוגמית]:
הגדולה העיקרית של Crystal Castles היא שהם עושים מוזיקה אלקטרונית מלוכלכת, ואלקטרוניקה נטולת רטרו לאייטיז. שירים שאליס גלאס הסולנית יכולה לשיר בהופעות הפקסימיליה והמודם עברו מהעולם, ואנחנו זקוקים למישהו שיעשה לנו את הקולות המעצבנים האלה. יש משהו ב"ארמונות קריסטל", בניגוד ל"ארמונות חול", שמתאים מאד לשם הלהקה. הבניה הזו של שירים יש מאין, כארמונות של קריסטלים של סאונד: מנצנצים, חדים, קרים מהדהדים ועם רפלקטים לכל הכיווונים- זה זה.
The Dead Weather -Sea of Cowards [דוגמית]:
רצף של 'להיטים', שנשמעים כאילו החליקו באגביות מהמפרט של ג'ק וואייט, אבל כשבודקים את הקרידטים לכתיבת השירים מתגלה שעל רוב השירים חתומים כל חברי הסופרגרופ: Fertita/Lawrence/Mosshart/White. זה נשמע כמו סשן, זה נשמע כמו סטוץ לוהט ולא מחייב. מי שמחפש כאן אסמכתא נוספת לגאוניות של וואייט, עלול להסתבך עם עצמו. הפשטות הישירה של השירים משאירה אותך עם סימן שאלה לא ברור: איך זה נשמע כל-כך טוב אם זה כל-כך פשוט?
Drake - Thank Me Later [דוגמית]:אחד מאלבומי ההיפ-הופ הטובים ביותר השנה. זה גם אלבום סול נפלא, פשוט אני לא משתגע על ראפ.
Beck Record Club -Skip Spence: Oar [דוגמיות]:
כל אלבום בפרוייקט החידושים של בק הוא אלבום אינסטנט. הוא מקליט ביום, ואנחנו נהנים ליומיים. האלבום הזה הוא האהוב עליי מכל אלה שהוא הקליט מחדש גם בגלל שהוא עשה זאת יחד עם פייסט ווילקו.
Charlotte Gainsbourg - IRM [דוגמית]:
שרלוט גינסבורג, הבת של סרג' גינסבורג השחקן-זמר הצרפתי, ושל ג'יון בירקין האנגליה - בחרה בבק כמפיק וככותב של האלבום החדש שלה. זהו מפגש פיסגה מעניין שמוציא מבק את הצד הנשי צרפתי שבו. שרלוט גינזבורג היא שחקנית צרפתיה מוערכת שאך שנה שעברה זכתה בתואר שחקנית השנה בפסטיבל קאן, לפני כמה שנים היא עברה איזו אירוע מוחי שבעקבותיו נזקקה לניתוח מוח ולמכשיר ה-MRI. שם האלבום הוא סיכול אותיות של המכשיר הזה.
Morning Benders - Big Echo [דוגמיות]:
Sub Pop הלייבל של נירוונה, עשו את הקאמבק הכי גדול שאפשר היה לעשות ללהקה בלי להחתים אותה על אלבום. הפליט פוקסס התחילו עם זה, ואז באו הגריזלי ברז והשנה גם המורנינג בנדרס. מה שמוכיח (גם) ששנות השישים עדין לא מוצו עד תום, ושאנחנו עדין חיים על שאריות של טריפ LSD שמישהו אחר לקח פעם. למי שהתחיל לשמוע מוסיקה רק בשנת 2008, אז מותר לגלות שבארץ אף פעם לא ממש החזיקו מהביץ' בוייז. אולי החזיקו, אבל עמוק בבטן, בפנים, שאף אחד לא ירגיש בכלל שהם אי-פעם היו קיימים. בארה"ב הם היו תמיד נכסי צאן ברזל, אבל אנחנו העדפנו את החיפושיות, ו...החיפושיות ופול אנקה ובסוף גם נזכרנו בדלתות.
Spoon - Transference [דוגמית]
Josh Rouse - El Turista [דוגמית]:
לכוכב לכת דו-מימדי היתה ארץ שטוחה, אנשים שטוחים, בתים שטוחים, שטיחים שטוחים ובחורות שטוחות. היו להם כבשים דו-מימדיות ושוחטים דו-מימדים ששחטו אותם שחיטה שטוחה. לכוכב לכת דו-מימדי הגיע כדור תלת-מימדי, הוא הגיע מרחוק והתקרב לאט לאט אל הכוכב. כיוון שלכל יצורי הכוכב הדו-מימדי אין מימד גובה, הם לא יכלו לראות אותו עד שהגיע. וכשהגיע הוא נגע רק בנקודה אחת בכוכב הלכת הדו-מימדי, וכך חשבו כל יצורי הכוכב שהוא בעצם נקודה קטנה, בעוד שהוא כדור גדול. כל ההקדמה הזאת נועדה כדי לספר על האלבום החדש והנפלא של ג'וש ראוס. אלבום שכולו מחווה למוסיקה ספרדית, פורטגזית, קובנית, ברזילאית, ונצואלית והאזור . ג'וש ראוס שגדל בנברסקה והוציא אלבומים שנחשבים לשיא האמריקנה, התחתן עם ספרדית וכיום הוא חי בחבל קטלוניה עם בנו בן השנה. באלבום שירים מקורים וקאברים. הוא שר באנגלית ובספרדית, והוא יותר נגוע באוירה ספרדית מאשר במוזיקה ספרדית, בקיצור אין כאן כדור גדול אלא יותר נקודה. אלבום מרגיע וכייפי, שאני כמעט מתבייש לאהוב אותו, כי הוא נורא מפוייס ולא בועט בכלום (ומה אני זקנה בת שישים שמקשיבה לחוליו אגליסייאס?).
Cloud Cult - Light Chasers [דוגמיות]:
הם ממניאפוליס, מיניסוטה ארה"ב, והם עושים מוסיקה בסגנון שנקרא: בארוק-פופ או בארוק רוק. הם מוציאים אלבום, בערך כל שנה - וזה העשירי שלהם. Light Chasers מלא בכלי מיתר (צ'לו וכינור), ביטים אלקטרונים, ורוק מתקדם. הם מנסים לעשות את זה אקספרימנטלי ויוצא להם קליט, הם מנסים לעשות את זה אומנותי ויוצא להם בידורי, הם מנסים לעשות את זה בומבסטי ויוצא להם בייתי. הקול של קיירג מינואה נשמע תיאטרלי, אופראי וגם גבוה ודקיק כמו כל זמרי האינדי הצעירים. האלבום כולו מהווה משהו כמו יצירה שלמה שאפשר להקשיב לה במלואה.
Bran Van 3000 -The Garden [דוגמית]:
ויקיפדיה מגדירה אותם כהרכב אלקטרוני וזה באמת הבסיס, אך האלבום החדש שלהם The Garden מכיל: פולק, סול, Fאנק, רוק גיטרות, פופ, היפ-הופ, קאנטרי, רגאיי, מוסיקה ערבית, ספרדית ואפילו טאבלות הודיות. זה נשמע כמו מסיבת גן כייפית מלאה בהמון אורחים, שאני לא ממש מכיר אבל שבא לי להכיר.בדיעבד, אלבום די חלול.
Balkkan Beat Box - Blue Eyed Black Boy [דוגמית]:
כן הם ישראלים והם עושים מוזיקה בלקנית והיפ-הופ ומוזמנים לכל פסטיבלי הרוק שיש בעולם. יצוא תימני יהודי נוסף מישראל.
מחוץ לרשימה
אלבומים שאחרים אוהבים
כמי שעוקב מידי יום אחרי מה שקורה במוזיקה האזור "המיינסטרים של השוליים", תמיד יש לי את התחושה שאני מביא לכאן בדיוק את האמצע של הטעם הטוב של מה שכדאי לשמוע. ואז כשמגיעה סוף השנה אני בטוח שכל רשימות הסיכומים תהיינה זהות, ובדיוק ע"פ הסדר שיש לי בראש. השנה יותר מכל שנה אחרת אפשר לראות שאין רשימה אחת שמייצגת את מה שכולם אוהבים: הרשימה של Spinner, אינה דומה לרשימה של NME, ואינה דומה לרשימה של ה- Rolling Stones, אני חושב שהרשימה של רדיו פרימיום להמונים, היא באמת הכי טובה בעולם, אבל אני לא רוצה ולא יכול להתעלם מאלבומים שעל הנייר היו יכולים להיות מאד שווים, היה להם המון פוטנציאל ואני פשוט לא התחברתי כי...
Joanna Newsom - Have one on Me [דוגמיות]:
לפני פחות מעשור הייתי בסופשבוע ארוך, במלון הצמוד לחוף הכינרת. בסוף החופשה, ביום ראשון בבוקר, החלטתי לצאת לשחייה אחרונה בכנרת. בחוף המלון לא היה אף אדם. לא הודעתי לאף אחד שאני יוצא לשחות. מיותר לציין שלא היה מציל. כיוון שאני שחיין לא רע (בסגנון חזה) החלטתי להתרחק עד למצוף שהיה די רחוק (כמה מאות מטרים). חשבתי לעצמי שלא תהיה לי ברירה - אני אהיה חייב לחזור. הדרך למצוף היתה די פשוטה. בדרך חזרה החלטתי לעשות את זה במהירות בסגנון חתירה, ואז... התעייפתי פתאום, ורציתי לעצור לנוח, אבל לא היה לי על מה להישען. רק אני והכנרת (שהיא בכל זאת עמוקה), בלי אף קנה רצוץ - נשמתי נעתקה. אני לבד בים, בלי אף אדם במרחק עין, בלי שאף אחד יודע שאני בכלל כאן! אזרתי כוחות, שכבתי עם הפנים למים והתחלתי לחתור חזרה לחוף, שוב בסגנון חזה. חשבתי רק על המטר הבא, וניצלתי ! מאז אני מפחד ממים עמוקים, ומשירים יותר מידי ארוכים. האלבום של ג'ואנה ניוסום הוא ים כזה.
Sufjan Stevens - The Age of Ads [דוגמית]:
שם האלבום הוא על שם יצירה של רויאל רוברטסון, אמן עם סכיזופרניה-פרנואודית (אמיתית, ולא כמו שלכם יש מהמורה למתמתיקה/בוס/חמה). הוא יוצר פוסטרים בדוגמת העטיפה של האלבום. כיאה לסכיזופרן ביצירות שלו יש חייזרים, מפלצות וסצינות מיום הדין. Age of Odds מתעסק באהבה ובפירדות ובאישה: ומה לעזאזל את רוצה אישה
The Drums - The Drums :
להקת ההייפ העונתית.
Grinderman - Grinderman 2 [דוגמית]
ניק קייב ולהקתו בקטע מחוספס. הם נראים יותר נהנים מאיתנו - חדוות יצירה...
Hurts - Happiness [דוגמית]
ניסיון נחמד לעשות נאו-רומנטיקה בשילוב ניו-וייב אלקטרוני בסגנון שנות השמונים
Yeasayer - Odd Bloodעוד להקה מוצלחת מברוקלין, שעושה רוק אקספמנטלי. הסינגל הראשון, שמופיע למעלה בוידאו היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה. יש כאן מקצבים מורכבים כמו של TV on The Radio, וצליל אלקטרוני שמזכיר את הוט צ'יפ. בשיר אחד זה מעניין מורכב, יפה, אבל אלבום שלם מעייף אותי לגמריי. הראש מסתחרר.
The Shearwater - The Golden Archipelago [דוגמית] :
פעם התווכחתי עם מישהו שטען שרוב השירים בעולם נכתבים על אהבה. טעיתי, ןבכל זאת יש כמה שירים שהם לאו דווקא על אהבה. שירווטר, למשל, עשו אלבום שלם שמתאר את החיים על איים שונים, השיר Castaway היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה, וכל האלבום כולו מושלם. מזכיר את אוירת הטבע של האלבומים של Talk Talk ואפילו פטריק ווטסון משנה שעברה
Seabear - We Built a Fire [דוגמיות]:
דווקא בצפון הקר, במדינות כמו איסלנד, שבדיה, נורבגיה וקנדה יש הרבה מוזיקה פופית חמה. האלבום של Seabear משובץ בהרמוניות, נגינת כינור שמחה, ובסה"כ יש אוירה של בקתת שלג סטודנטיאלית. השירה מלטפת בדיגדוג בלתי נסבל.
Best Coast - Crazy for You
Röyksopp - Senior [דוגמית]:
שנה שעברה הם הוציאו אלבום בשם ג'וניור, שהיה חביב מאד, והשנה הם הוציאו כביכול את החלק השני שלו שנקרא סניור (Senior), שהוא קצת מעליב, או שככה זה בחיים: הצעיר הוא שובב והמבוגר הוא אחראי, או שהצעיר הוא מבולבל והמבוגר הוא למוד נסיון. הקטעים נושאים שמות כמו: האלכוהליסט, התרופה, הפחד, הגעה לבית
The Chemical Brothers - Further [דוגמית]:
החדש של הכמיקל ברדרס, צפוי ומפתיע גם יחד. צפוי כי , ככה זה- הם מוציאים אלבומים כמו שכריסטנה אגילרה משנה תדמיות. מפתיע - כי הוא מפתיע לטובה, וצפוי כי למרות שזה חדש, אין בו שום דבר חדש שלא שמענו עד כה
Caribou - Swim [האלבום]יש רגעים שאני מתחבר לאלבום הזה לגמריי, ורוצה לרקוד אותו עד אין-סוף, אבל קצת קשה לעמוד כשנוהגים
Klaxons – Surfing The Voidהיו כאן כמה שירים יפים, לעשות אלבום בסדר זה קצת פחות מידי בשביל להקה אגדית כמו קלאקסונס.
The Roots - How I Get Over [דוגמית]
לא יודע למה לא נקלטו לי, אומרים שמעולה
Midlake - The Courage of Others [דוגמית]:
בשמיעה של השירים הראשונים מידלייק מרתיעים עם ניגנת הגיטרות הארכאית שלהם. מה זה פה? שנות השבעים? כל הפריטות המורכבות האלו עם החליל בשיר כמו The Horn יכולים לגרום לי לאטום את אוזניי, ויותר חשוב מזה את ליבי. קצת כבד עליי, ובכל זאת הרבה אנשים אהבו אותם השנה, יכול להיות שהם זוכרים להם חסד נעורים.:
Deerhunter - Halcyon Digest [האלבום]האלבום שהכי לא ברור לי למה אוהבים אותו, אולי בסוף אני אבין אותו
וגם אינטרפול, רובין ולוקאל נייטיבס ראויים לציון.
מחוץ לגדר
האלבומים המפוספסים של השנה
ואנחנו לא נתעכב על אלבומים של נורה ג'ונס או של פרינס.
MGMT- Congratulations[דוגמית]:
כבר בהופעה שנה שעברה בגני התערוכה היה ברור שמדובר בלהקה מבטיחה שעתידה מאחוריה. אי-אפשר לקחת מ-MGMT את היותם סמל של התקופה שבה אנחנו חיים. הם עושים מוזיקה שנשמעת בעיקר יצירתית. היא מערבבת יחד כל-כך הרבה סגנונות. יש בה את רוח שנות השישים הפסיכודלית, יש בה את רוחו של דיויד בואי, Time to Pretend הוא בעצם Walk on The Wild Side של זמננו, ובשבילי הוא גם שיר העשור. הקול של בן גולדווסר מהלך עלינו קסם, אבל Congratulations נשמע כמו החצי השני של האלבום הראשון שלהם. כלומר, החלק נטול הלהיטים, זה שאני וכל העולם פחות מתלהב ממנו. אף שיר באלבום החדש לא שבר אותי לחתיכות כמו ש- Weekend Wars, עשה. אומרים שהם עשו את האלבום הזה דווקא כזה, ואני חושב שהם נתקפו בחרדת יצירה.
Belle ans Sebastian-Write About Love[דוגמית] :
פשוט לא רלוונטים יותר.
Brian Eno - Small Craft On A Milk Sea [דוגמית]:
אלבום שנשמע כאילו תוזמר ע"י רובוטים - המלך לא ערום הוא רק לבוש נורא דק.
Of Montreal - False Priest [דוגמית] :
לכולם היו ציפיות מקווין ברנס, והוא די איכזב עם האלבום הזיבול בשכל הקודם: Skeletal Lamping . יש גבול דק בין סמל סקס לבין פרוצה, ויש גבול דק בין גאוניות לבין פסיכיות. מה שהיה אמור להיות הגירסה האינדית למיקה, הפך בעצמו לגירסה המטורללת של מיקה, ואתם מבינים לבד איפה זה שם אותו. קשה לומר שהאלבום False Priest מפתיע לטובה, יש בו כמה שירים ששווים משהו, אבל מי בכלל נשאר להקשיב להם, כשיש כל-כך הרבה דברים טובים לשמוע
Goldfrapp - Head First [דוגמית]:
כנציג הקהילה (של הבלוגרים) התנדבתי לשים את נפשי בכפי ולהקשיב לאלבום החדש של גולדפראפ. בסתר ליבי קיוויתי שרוקט (פוקט) הסינגל הראשון של גולדפראפ לא ממש מייצג את האלבום החדש שלה/שלהם (הם צמד לונדוני שנקרא על שמה). אופטימיזם, אופוריה, פנטזיה ורומנטיקה אף פעם לא מבטיחים טובות במוזיקה. אני מניח שאילו הייתי נציג קהילת ההומואים הייתי מתלהב.
Jamiroquai - Rock Dust Light Star[דוגמית]:
ההרכב והאיש שהחזירו את המוזיקה השחורה לעניינים בשנות התישעים, מנסים עכשיו לעשות משהו חדש ועדכני עם סגנון הספייס-סול שלהם. אני מאד אוהב את הקיצביות, את הדיסקו-שיק את הסטיבי וונדר סטייל, אבל השירים החדשים לא אומרים שום דבר חדש, וגם לא שום דבר ישן. אתה אמור לזרום עם אלבום כזה, אבל אין בו כלום, גם לא בהאזנה שלישית.
Janelle Monae - The ArchAndroid [דוגמית]:
אני מניח שזו יכול להיות הסנסציה של הרשימה המצומצמת של האלבומים המפוספסים, ובכן יש כאן הרבה מאד כישרון אבל מעט מאד שירים טובים. חבל על המאמץ, ובמיוחד בשנה שמלאה בכל-כך הרבה מוסיקה שחורה טובה.
M.I.A - /\/\/\/\ [דוגמית]
The Hold Steady - Heaven is Whenever [דוגמית]:
כל השנה הזאת נשמעת כמו הדהוד לשנת 2008. כל-כך הרבה להקות שלהם אלבומים משנת 2008, הוציאו השנה אלבום גם כן. יש את MGMT וגם HOT CHIP, Foals וגם These New Puritans לכולם זה הצליח פחות או יותר, חוץ מל- Hold Steady שהוציאו אלבום משעמם ביותר השנה (בניגוד לאלבום הקודם), השיר שהבאתי לפה, הוא בסדר גמור, וזהו.
חלק ב' בקרוב..
16 תגובות:
חתיכת השקעה. התחלתי לקרוא. הספקתי חלקץ המשך יבוא. תודה.
הפעם זו היתה ממש קריעה, היתה שנה כל-כך ברוכת מוסיקה.
והפעם אפילו לא הכנתי את זה בשבילי. רק בשביל מי שקורא.
אז תודה רבה על התגובה :-)
היי,
רק רציתי להגיד תודה על כל השקעה והמוזיקה הנפלאה שאתה מביא לנו.
אני מבקר באתר בקביעות, זכיתי להכיר בזכותך הרבה מוזיקה טובה!
תודה.
נ.ב
אולי כדאי שתתחיל להכניס פרסומות לבלוג.
Google ads אתה בטח מכיר :-)
היי אנונימי,
תודה רבה מאד. שמח שנהניית, תבוא שוב.
דרך-אגב, הנ.ב. לא נראה לי כלכלי למדינה בגודל שלנו.
היה נחמד אם הייתי כותב איך קוראים לך, אפשר לכתוב שם גם אם לא נרשמים למערכת :-)
תודה על ההשקעה
באמת לא הכרתי חלק מהאלבומים ואנסה את המומלצים
אני חושב ש Magic Chairs הוא דוקא אלבום קסום שיחזיק ליותר מרגע ולי הוא גרם לכמה ויברציות נעימות
מחכה בקוצר רוח לחלק ב' ובונה על הסייחים ( אותם הכרתי בזכותך )
השמח בחלקו >
תודה על התגובה, אני חושב שכמעט כל אלבומי הרגע שווים הרבה יותר מחודש של האזנה, זה עניין של טעם, קונטקסט ותקופה.
חלק ב' הולך להיות בהחלט מעניין
יופי של רשימה. מעניינת מאוד ומעורר סקרנות איך זה ימשיך.
אהבתי מאוד את ההקבלה של החוויה בכנרת לאלבום של ג'ואנה, למרות שהוא אהוב עליי מאוד.
לא הבנתי רק איך זה מסתדר ששמת את האלבום של שירווטר ב"אלבומים שאחרי אוהבים" אבל כתבת עליו שהוא מושלם.
יאללה פואלס ;-)
ארז,
חיכיתי לתגובה שלך ותודה רבה.
לגבי שירווטר אז יש את השכל ויש את הרגש, אז זה אלבום מושלם, אבל צריך 'אינטלגנציה' בשביל להתקשר אליו, ואני יודע שיש אנשים שאוהבים אותו בכל ליבם הרבה יותר ממה שאני נותן לו שעות האזנה.
ובמילים אחרות: יש את המבקר שבי ויש את החובב מוזיקה שבי, המבקר מודה שזה אלבום מעולה, חובב המוזיקה פחות מתחבר לנשמה של זה.
היי אייל
חשבתי קצת על האמירה שלך שבל אנד סבסטיאן פשוט לא רלוונטים עוד, ואני לא מסכימה איתה. אני חושבת שהם מעולם לא היו רלוונטים. כלומר, ההצלחה של ההרכב הזה מעולם לא נבעה מהיותו רלוונטי ( או לא). הם פשוט עושים את שלהם כבר שנים.
אני מבינה שנשבר לך מה"שלהם" הזה, אבל הרלוונטיות מהם והלאה.
וואו אם זה רק חלק א'... שאפו על ההשקעה ואני בהחלט מצטרפת להמלצה החמה על האלבום של אוון פאלט.
גלי >
אני מסכים איתך בל אנד סבסטיאן "עושים את שלהם" כבר שנים, ותמיד זה היה מוצלח ומקסים.
השנה זה לא היה מספיק (לדעתי), גם כי השירים היו "כמעט" טובים.
אורית>
תודה :-)
אחלה של מוזיקה, איזה השקעה :)
אחל של מוזיקה, איזו השקעה :)
אחל של מוזיקה, איזו השקעה :)
דניאל ?> שמח שאהבת * 3
הוסף רשומת תגובה