Shearwater , Magnetic Fields, Clem Snide

מה שקורה עכשיו ממש לא הוגן. אני לא יודע מי אחראי לזה: התחילה השנה עם בליץ בלתי פוסק של אלבומים שאי-אפשר להפסיק ולהספיק להקשיב להם. עומדים אצלי בתור להאזנה: Spoon, Eels, Shout Out Loud, Ok Go, Four Tet, Efterklang, Titus andronicus ועוד כמה.
אני יכול כבר להמליץ לכם ובגדול על שלושה אלבומים שאני מקשיב להם כבר שבועיים. כל אחד מהם ראוי לפוסט נפרד, אבל יש איזה קו מוזיקלי של שלושתם יחד... נתחיל ממה שאני יותר מתלהב ממנו למה שפחות:

The Shearwater- The Golden Archipelago
פעם התווכחתי עם מישהו שטען שרוב השירים בעולם נכתבים על אהבה. טעיתי, ןבכל זאת יש כמה שירים שהם לאו דווקא על אהבה. שירווטר, למשל, עשו אלבום שלם שמתאר את החיים על איים שונים, השיר Castaway היה כאן שיר השבוע בשנה שעברה, וכל האלבום כולו מושלם. מזכיר את אוירת הטבע של האלבומים של Talk Talk ואפילו פטריק ווטסון משנה שעברה

Shearwater - Castaways

Clem Snide- The Meat of Life (מייספייס)
להקתו של בן ישראלים לשעבר אף ברזילאי. פרט טריוויה כל-כך לא חשוב מקרה הזה, שאני לא יודע למה אני מרגיש צורך לציין אותו. זה אלבום יפהפה, יותר יפה מהקודם שלהם. יותר נוגע לליבי מהקודם שלהם, יותר הורס אותי לחתיכות, יותר שורט לי את העור, ממש אכזריות. והפעם רק שירי אהבה, הנה שתי דוגמאות: מייספייס
ועוד אחד סוער שלא מפסיק להתנגן לי בראש

Clem Snide - BFF

The Magnetic Fields -Realism (מייספייס)

גם כאן מדובר בלהקה המבוססת על סינגר-סונגרייטר, הפעם בשם סטיפן מריט שבן השאר אחראי לאחד מאלבומי העשור של רבים 69 love songs. האלבום כולו מנוגן אקוסטית לחלוטין וגם ללא תופים אלקטרונים, חוץ מגיטרה חשמלית בשיר אחד. זאת בניגוד לאלבום הקודם שלהם משנת 2008 שהיה כולו מלא דיסטורשנים. אלבום מעולה, עם שירים נפלאים. יש משהו בשירה שלהם ובנגינה הנוקשה על הבנג'ו שלא ממש מתגלץ' לי, אבל זה רק אני.