ברמלאי - להקת האנטי-אינדי הישראלית הראשונה !

בסוף דצמבר, בעיצומו של פסטיבל סיכום העשור, בין הכנת מצעד העשור, להכנת המצעד (שלא צעד) של הלהיטים פרימיום 2009, הייתי באחת ההופעות הכי אנרגטיות, מסעירות, מפעימות ומרעננות שהייתי בהן אי-פעם. ועוד של להקה ישראלית.

עד ליום ההופעה לא פגשתי את גון בן-ארי, אבל אחרי ההופעה התחבקנו. אם הייתי הומו (וגם לא נשוי), הייתי עושה אותו. למי שלא מכיר, אז גון בן-ארי: סופר, עיתונאי, מבקר מוזיקה ורוקיסט בלהקת "ברמלאי". בשבילי בסדר ההפוך. את ביקורות המוזיקה שלו ב-7 לילות אני קורא לפני שאני קורא את הכותרת של עיתון שישי של ידיעות אחרונות.אם לא שמתם לב אליו עד עכשיו אז כדאי שתשימו, לפני שהוא יהפוך לאיזה יאיר לפיד (שאין לי שום דבר רע להגיד עליו), או לאיזה ירון לונדון או מאיר שלו. גון בן-ארי הוא כנראה אחד הכותבים הצעירים הכי מוכשרים שיש היום בארץ. לדעתי הכי מוכשר, אבל אני לא רוצה לקלקל אותו במחמאות, אז אני מוחק את השורה הזאת (וגם מה אני מבין בכלל).

מתוך אתר הפייסבוק של להקת "ברמלאי":

אנחנו לא אינדי.
אנחנו, רשמית, הלהקה היחידה בארץ עכשיו שאינה אינדי. פעם היינו קצת אינדי, אנחנו מודים. נקראנו בזמנו "ועדת וינוגרד", ואז נמאס לנו, ושינינו את השם, ושינינו את ההרכב, ועשינו חזרות כמעט שנתיים, ובשנתיים האלה הפכנו, בעל כורחינו, להיות המעוז האחרון שאיננו אינדי, כאשר האינדי השתלט על כל חלקה טובה, וגרועה, בארץ.

לפני חודש, הוכרזה אחרונת הלהקות הישראליות כאינדי, כלומר, אנחנו - נכון להיום - הלהקה האחרונה שעדיין לא נפלה לאינדי. להיפך, אנחנו אנטי-אינדי. לא, אנחנו לא משתמשים במילה הזו. לא, אנחנו לא לובשים את המשקפיים האלה. וכן, אנחנו כן מנצלים את מפלצת הטרנד המטורפת הזו כדי למתג את עצמינו כההיפך.

עקרונות האנטי-אינדי הראשוניים:

1. אנחנו לא עושים דברים לבד, עצמאית \ אינדי-אית. עוזרים לנו.

2. אין לנו בעיה עם להרוויח כסף. כסף זה סבבה ואפשר לקנות עם זה בירה וספרים.

ביקורת ההופעה:

ההופעה התקיימה במרתף של לבונטין 7, אחרי שנתיים של חזרות. לפני ההופעה שתיתי על הבר בירה עם דורון ( אם אני זוכר את השם נכון), חובב מוזיקה וסטודנט להנדסה, שמרום גילי נתתי לו קצת "חכמת-בדיעבד", וגם פרגנתי לו על שיש לו זמן לשמוע מוזיקה בזמן הלימודים.

הלהקה עלתה על הבמה בשעה 11:00, מול קהל בייתי וחם. מילות הפתיח היו משהו כמו "אנחנו ניצחנו את הפייסבוק" (כי ככה הם השיגו את כל הקהל). אני לא זוכר את סדר השירים, אני רק זוכר את העוצמה. זה היה רוקי, אקסטטי, ומהוקצע. אני חייב לפרגן ללהקה קצת יותר: למרות שגון גם כותב את המילים וגם בקדמת הבמה, חייבים לומר שאין מוזיקה בלי להקה, ובלי מי שמנגנים אותה, והם נשמעו מגובשים, מעולים, עוצמתים, לא מחפשים את התוים, ולא מתברברים ולא מגמגמים ולא זורמים ולא מורחים תו על איזה כל איזה חצי דקה עלאק תחכום פרוגרסיבי.

הקטע עם גון בן-ארי שהוא גם רוצה ללכת עד הסוף, וגם מודע כל הזמן למה שהוא עושה. וככה הוא מתחיל את ההופעה עם איזו עווית קלה ביד (אני חייב לעמוד פה ברמה מסויימת של ביטוי), ואחרי כמה זמן הוא נכנס עמוק לתוך האקסטזה של השירה שלו. אבל המילים לא מפסיקות להזכיר כל הזמן כמה הוא מודע לעצמו כל הזמן. אני זוכר מילים כמו: " קורבנות אינדי..לדוגמא: אסף אבידן ..אסף אבידן..אסף אבידן..." וגם "לעשות את אמא" ומילות הקישור שהצחיקו אותי: "יש מישהו שכיף לו", ואז מישהו עונה: כן!, והתשובה של גון: " תתבייש לך.. תצא החוצה" וגם.." תזכור את רבין" (בלי צחוק, היה מצחיק).

הראיון:

מכיוון שמראש זה נדון לכישלון, לתאר את הדברים טוב כמו שהוא היה עושה, אז מצאתי פטנט ! ראיון לגון בן-ארי ! ככה גם הרווחנו ראיון, וגם שיחה מרתקת וגם תזכו לרמה קצת יותר גבוהה של כתיבה. אני כתבתי את השאלות וגון ענה לי בכתב. בין כל ההתחכמויות שלו, סטייל החיפושיות (זו האסוציציה..למה, יותר טוב משינה?), יש גם עומק, אז להנהתכם:

מה זה השם הזה ברמלאי?

ברמלאי (לעיתים "ברמלי") הוא ספר ילדים מאת צ'וקובסקי קורנאי. תירגם יפה נתן אלתרמן.

מי חברי הלהקה, איך הכרתם? איך הוקמה הלהקה?

רועי כפרי – אקורדיון, שירה, גיטרה שנייה. ניתאי בארי – גיטרה ראשונה. ניב מג'ר – תופים. איתי ניב – באס. אני – שירה, גיטרה, כתיבה. הכרנו בסופרלנד כשהיינו בני 6, כל אחד בא עם דוד שלו וכלי נגינה, בפוקס.

השאלה שהכי מעניינת אותי:

אז מה בדיוק אתם מנסים לעשות? מה מקורות ההשפעה המוזיקלית: פיקסז ? נירוונה? סטרוקס? לד זפלין? לילי אלן? (בטח יש לך תשובה יותר אינטליגנטית מהשאלה שלי)למען האמת התשובה שלי תהייה לא אינטיליגנטית ואף נדושה: אין לנו מקורות השפעה שאפשר לשים עליהם את האצבע משום שכל אחד אוהב דברים אחרים. ניתאי הוא בכלל די ג'יי טכנו, ניב מנגן בהרכבי פרוגרסיב-הבי-מטאל קומדיים משונים (קרמל אפל פופ), איתי בכלל מגיע מרמת השרון ורועי שומע רק את המגה-מיקס של כל שירי דניאל סלומון. אני, האמנים האהובים עלי נעים בין Venetian Snares ל McLusky, אז קשה לומר. אני אוהב לשמוע הרבה דברים, אבל נראה לי שהגישה של הלהקה המסוימת הזו היא מעין הכלאה מפגרת בין כתיבה אלתרמנית לפרקים לבין כתיבה של להקות כמו, כאמור, מקלסקי, או הקוגרס – יותר פאנק – לבין רוק בריטי פאסה שמצאנו במחסן לבין אמנים כמו Why? או קונור אוברסט (המוקדם). מלבד זאת אנחנו מושפעים מאוד מהלהקה הקלאסית והעתיקה 'קרוסלה', שמופיעים, אגב, ב-16 לינואר בקומפורט, הופעה שאנחנו מתכוונים להגיע אליה כדי לחלק כסף חינם לכל מי שבא, אולי. ההשוואה שקיבלנו הכי הרבה הייתה לארקטיק מאנקיז, שזו בטוח מחמאה, אבל לא ברור עדיין אם לנו או להם.

אתם מקשיבים למוזיקה ביחד? איזה מוזיקה אתה שומע בזמן האחרון? איזה מוזיקה שומע רועי או חברים אחרים בלהקה? יש לכם אותו הטעם?

מעולם לא הקשבנו למוזיקה ביחד. יש היאמרו אפילו "איכס!"

מי משפיע עליך מבחינת השירה? או שזה יוצא לך ככה טבעי ולא מתוכנן לשאוג חצי ממה שאתה שר (אני אהבתי את זה, ואני חושב שזה יצא טוב)

אף אחד. אני לא חושב שאפשר לקרוא למה שאני עושה "שר".

מי משפיע עליך בכתיבה. לי זה הזכיר קצת את מאיר אריאל, ושוב את הפיקסז (תסלח לי, אבל אני תקוע בשלב האדיפלי – וגם אין לי מושג מה זה אומר)

אני מאוד אוהב את הפיקסיז, אבל די מתעצבן בכל פעם שאני מקשיב למילים הנונסנסיות שלהם. ככה שממש לא הפיקסיז. אני אוהב גם את מאיר אריאל, אבל גם "הכנופה שטופה ברופה גרופה טרופה" שלו מעצבן אותי, ויותר מכך, מעצבן אותי שבכל פעם שתמלילן ישראלי כותב טיפה שונה, או במשלב מעט גבוה יותר, ישר צועקים מאיר אריאל. אני לא מושפע ממנו בשום צורה. אני באמת לא חושב שמישהו משפיע עלי בטקסטים. כשאני כותב או שר שורות כמו "ויש שקיעה דומדמנית סמוקת נערות \ ויש קיצים שנוצצים לנו באישון מרוב שכרות \ ובאייפוד צף הדיסק הראשון של ביירות" ששנייה אחריהן מגיעות שורות כמו "עם מי צריך לשכב בעיר הזאת \ כדי לקבל זיון?", אני באמת לא מרגיש שמשהו מסוים משפיע עלי, חוץ מבירה. אולי ספרים, יותר מכל דבר אחר. אבל אין שום כותב במוזיקה הישראלית שאני באמת אוהב. אולי ימי ויסלר. וכמובן, השירים המולחנים של אלתרמן ('ערב עירוני' בביצוע של יוסי בנאי הוא ככל הנראה השיר הישראלי האהוב עלי, אם כי אין לו שום נגיעה למה שאנחנו עושים בהרכב הזה).

אז איך אתם כותבים שיר: אתה כותב את כל טקסט ואז מנגנים יחד, או שמישהו בא עם מנגינה ואז אתה מחבר על זה טקסט. או שאתם מנגנים ביחד?

בדרך כלל אני בא עם מילים ומנגינה ומביא את זה ללהקה, והם משנים את זה לגמרי ונותנים עיבוד שהופך לזה את האמא. לעיתים רחוקות סתם מג'מג'מים ואני כותב על זה, ולעיתים רחוקות יותר מישהו מביא קטע ואני כותב עליו. אבל הכי חשוב: אנחנו לעולם לא כותבים כשאנחנו עצובים.

לא הצלחתי לקלוט את כל מה שרצית לומר בשירים שלך, אבל זה נשמע כאילו יש לך אג'נדה שאומרת: "המוזיקה שאתם שומעים לא לעניין" + "אני מת מפחד רוב הזמן" + "כוסיות זה אחלה", ומה תגובתך, ולמה אין שיר אהבה פשוט אחד (איזו מגבלה נפשית להיחשף), או שבעצם היה?

איך "אני מת מפחד רוב הזמן" זה אג'נדה? מה אני, ישראלי? בכל אופן, אף אחד מהרעיונות שמנית כאן לא הובע בהופעה. אני לי שום אג'נדה מלבד האג'נדה של לא לכתוב חרא, שזה, משום מה, מה שרוב האנשים עושים.

מתי חיברת את הטקסטים, הכל מהשנים האחרונות, או שיש משהו שכתבת בתור נער?

השיר 'זלזל"צ' שיעלה בקרוב נכתב כשהייתי צעיר יותר וכעסתי קצת על הצבא כי הוא הרג אנשים שאני מכיר, ואז, כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, ניגן ברדיו שלו את בריטני ספירס.

כמה אתה חושב משפיע עליך העובדה שאתה מבקר מוזיקה כשאתה כותב, או כשאתם מנגנים או מלחינים שיר,( זה נשמע שבכל רגע נתון אתה יותר מידי מודע לעצמך, כאילו אתה כותב ותוך כדי זה אתה מבקר את מה שאתה כותב, ולכן למרות שזה נשמע מצויין ואפילו מרגש, עדין תקוע משהו בראש שלא יורד אל הלב) ?

הבעיה של ברים שנתקעים בראש ולא יורדים אל הלב היא בעיה נפרדת מהיותי מבקר מוזיקה, לדעתי. העובדה הזו לא משפיעה בכלל, מלבד בשיר אחד שדווקא מתעסק בזה. השיר נקרא (בצחוק, בין חברי הלהקה, אין לי מושג מה השם האמיתי שלו) "תלת ממ"ד", והוא היה, לדעתי, האחרון לפני ההדרן בהופעה שראית. הפזמון של השיר הוא בעצם ביקורת על השיר עצמו ("זה היה שיר על ההבדל בין המרחב הציבורי והפרטי \ אם היה מרחב פרטי").

השאלה המחייבת במקרה שלך: מה קראת בזמן האחרון, ואם יש ספרים שקראת שמשפיעים עליך בכתיבה.

הו! בעיקר בולאניו. רוברטו בולאניו. קראתי את כל ספריו לאחרונה, ולעיתים נראה לי שאמשיך ואקרא רק את ספריו שוב ושוב עד שאמות, כי אין ממש טעם לקרוא שום דבר אחר.

איזה הופעות עוד מתוכננות ואיפה?

בינתיים כלום.

מה תעשה עם כל הבחורות והבחורים בקהל שמבקשים שתעשה להם ילד?

ילד.