דוד סימן-טוב נפטר היום בגיל 58. בשבילכם הוא היה עוד אדם בסטטיסטיקה. אפילו שמו נשמע מומצא. הוא לא סתם בסטטיסטיקה. הוא בסטטיסטיקה שאנחנו מתעלמים ממנה לגמריי. הסטטיסטיקה של הנכים ממחלות מולדות. דוד סימן-טוב חלה כל חייו במחלה שנקראה "פרידריך אטקסיה". זו מחלה שבסה"כ פוגמת קצת באיזון של שווי המשקל ובמערכת העצבים של המוח הקטן והלא חשוב. זה הכי פרימיטיבי שלנו, שיושב למטה קרוב לצוואר. אנשים שחולים במחלה הזו לא יודעים שהם חולים עד שהם מגיעים לגיל 13 ואז הם מתחילים קצת להרגיש חוסר שווי משקל. באמצע שנות העשרים הם בסה"כ מרותקים לכיסא גלגלים אבל פלג גופם העליון עדין תקין. בגיל חמישים כבר הראייה, חוש השמיעה וכמובן היכולת לאחוז דברים נפגעת לחלוטין. וככה לאט לאט אדם דואך אל תוך עצמו.
הנה דברים שקראתי בהספד לפני קבורתו היום:
"דוד אתה האדם האמיץ והגיבור ביותר שפגשתי בימי חיי. זכיתי להכיר אותך במשך 17 שנה אבל אני יודע שעוד משחר נעוריך הית אמיץ, ובעל עוז רוח ונפש. בהיותך צעיר התאמנת במכון כושר למרות מחלתך, והתעקשת ללכת על רגליך גם בעזרת קביים כל עוד יכולת. ובערוב ימיך כשכבר כלו הכוחות היית מוכן לעזוב את העולם הזה ללא מורא.
כל אחד שהכיר אותך יכול היה לדמיין לאילו הישגים יכולת להגיע אילולא המחלה הארורה שליוותה אותך לכל אורך חייך. היית אדם חכם, אינטליגנט, בעל כושר ביטוי ואופקים רחבים. הספר שכתבת בנושא מחלתך נלמד עד היום כספר חובה באונביסטאות (ספר אוטוביוגרפי שכתב בגלאי ה-30 לחייו). הייתה לך נפש טובה ועדינה מעין כמוה. גם בכורח הנסיבות שנכפו עליך, הצלחת להיות עוגן ואבן שואבת לכל משפחתך. היית לבן אהוב, לאח טוב, ולדוד לנו לבנינו ולבנותינו שיזכרו אותך לעולמים.
לא אשכח לעולם את התעמלות הבוקר שהתחלת לעשות כדי לחזק את גופך ולחזק את כליותך לכבוד ההתרמה המתוכננת של כלייתך למען אחותך רותי ז"ל (שנרצחה בפיגוע לפני כחמש שנים ולכן לא התקיימה בסופו של דבר תרומת הכיליה) . בשמחה רבה מעין כמוה התכוננת למצווה זו. לא אשכח את הימים והלילות שעשית בשיחות נפש עם אחיינך עמית אשר חיזקו את נפשו. לא פעם אני חושב שאילו היה לצדך בשנים האחרונות, הייתם מחזקים זה את זה באהבה.
אנשים מדברים רבות על גדולתם של גדולי האומה. נזכיר את מנחם בגין שהוקרת ושאף הוקיר את פועלך למען הנכים בישראל. דוד, בשבילי אתה וסבתא רחל (אימו) זכרונה לברכה, אתם גדולי האומה. איך שחייתם את חייכם לעומת כל הקשיים הגדולים ביותר שגורל יכל לזמן לבני אדם. וגם לעומת הקשיים הקטנים והקטנונים שמערכות גופך ומערכות החיים זימנו לכם.
עם כל הגורל הקשה, אנחנו יודעים כי היו לך גם הרבה רגעי נחת, בטיול לפיליפנים שהיה חלום חייך, וברגעי אושר עם אחיינך ועם ילידהם. אנחנו גם מתנחמים בכך שהיו לצדך לאורך כל ימי חייך שתי מלאכיות אשר עזרו לך לעבור את הימים. סבתא רחל ז"ל ולורי (המטפלת הפיליפינית שלו ב-15 השנים האחרונות) שהיית לה כאח, ואשר אהבה אותך בכל ליבך.
תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים"
הוא הדוד של אישתי אבל היא היתה לו כמו בת.
הצער הגדול היה השנים האחרונות. הוא עדין שמע, אבל לא יכל להבין, וגם ראה אור, אבל לא יכל לראות דמויות או טלויזיה. בשנים שלפני כן הוא תיקשר נפלא, וגם ראה טלויזיה, שמע רדיו, קרא עיתונים. אז היה קושי, בעיקר נפשי- הוא רצה לחיות וזה נמנע ממנו. בסוף חייו הוא רצה למות וזה נמנע ממנו. אז כשמוות כבר בא, הוא אפילו חייך, כך אישתי אמרה, כשראתה אותו הבוקר במיטתו בבית החולים לאחר מותו.
שכחתי לציין בהספד את חוש ההומור הבריא שהיה לו, אבל מישהו עשה זאת במקומי.
וזה השיר המשגע שהקשבתי לו בדרך וחזרה מהלוויה
The Irrepressibles - forget the past
הנה דברים שקראתי בהספד לפני קבורתו היום:
"דוד אתה האדם האמיץ והגיבור ביותר שפגשתי בימי חיי. זכיתי להכיר אותך במשך 17 שנה אבל אני יודע שעוד משחר נעוריך הית אמיץ, ובעל עוז רוח ונפש. בהיותך צעיר התאמנת במכון כושר למרות מחלתך, והתעקשת ללכת על רגליך גם בעזרת קביים כל עוד יכולת. ובערוב ימיך כשכבר כלו הכוחות היית מוכן לעזוב את העולם הזה ללא מורא.
כל אחד שהכיר אותך יכול היה לדמיין לאילו הישגים יכולת להגיע אילולא המחלה הארורה שליוותה אותך לכל אורך חייך. היית אדם חכם, אינטליגנט, בעל כושר ביטוי ואופקים רחבים. הספר שכתבת בנושא מחלתך נלמד עד היום כספר חובה באונביסטאות (ספר אוטוביוגרפי שכתב בגלאי ה-30 לחייו). הייתה לך נפש טובה ועדינה מעין כמוה. גם בכורח הנסיבות שנכפו עליך, הצלחת להיות עוגן ואבן שואבת לכל משפחתך. היית לבן אהוב, לאח טוב, ולדוד לנו לבנינו ולבנותינו שיזכרו אותך לעולמים.
לא אשכח לעולם את התעמלות הבוקר שהתחלת לעשות כדי לחזק את גופך ולחזק את כליותך לכבוד ההתרמה המתוכננת של כלייתך למען אחותך רותי ז"ל (שנרצחה בפיגוע לפני כחמש שנים ולכן לא התקיימה בסופו של דבר תרומת הכיליה) . בשמחה רבה מעין כמוה התכוננת למצווה זו. לא אשכח את הימים והלילות שעשית בשיחות נפש עם אחיינך עמית אשר חיזקו את נפשו. לא פעם אני חושב שאילו היה לצדך בשנים האחרונות, הייתם מחזקים זה את זה באהבה.
אנשים מדברים רבות על גדולתם של גדולי האומה. נזכיר את מנחם בגין שהוקרת ושאף הוקיר את פועלך למען הנכים בישראל. דוד, בשבילי אתה וסבתא רחל (אימו) זכרונה לברכה, אתם גדולי האומה. איך שחייתם את חייכם לעומת כל הקשיים הגדולים ביותר שגורל יכל לזמן לבני אדם. וגם לעומת הקשיים הקטנים והקטנונים שמערכות גופך ומערכות החיים זימנו לכם.
עם כל הגורל הקשה, אנחנו יודעים כי היו לך גם הרבה רגעי נחת, בטיול לפיליפנים שהיה חלום חייך, וברגעי אושר עם אחיינך ועם ילידהם. אנחנו גם מתנחמים בכך שהיו לצדך לאורך כל ימי חייך שתי מלאכיות אשר עזרו לך לעבור את הימים. סבתא רחל ז"ל ולורי (המטפלת הפיליפינית שלו ב-15 השנים האחרונות) שהיית לה כאח, ואשר אהבה אותך בכל ליבך.
תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים"
הוא הדוד של אישתי אבל היא היתה לו כמו בת.
הצער הגדול היה השנים האחרונות. הוא עדין שמע, אבל לא יכל להבין, וגם ראה אור, אבל לא יכל לראות דמויות או טלויזיה. בשנים שלפני כן הוא תיקשר נפלא, וגם ראה טלויזיה, שמע רדיו, קרא עיתונים. אז היה קושי, בעיקר נפשי- הוא רצה לחיות וזה נמנע ממנו. בסוף חייו הוא רצה למות וזה נמנע ממנו. אז כשמוות כבר בא, הוא אפילו חייך, כך אישתי אמרה, כשראתה אותו הבוקר במיטתו בבית החולים לאחר מותו.
שכחתי לציין בהספד את חוש ההומור הבריא שהיה לו, אבל מישהו עשה זאת במקומי.
וזה השיר המשגע שהקשבתי לו בדרך וחזרה מהלוויה
The Irrepressibles - forget the past
תגובה 1:
מרגש
הוסף רשומת תגובה