איך זה שכוכב אחד מעז - הספד שכזה לדיוויד בואי

רק רציתי להגיד שאני לא כזה עצוב. אנשים מתים. גם מוזיקאים. חייזרים לא. וברצינות, אני אף פעם לא חשבתי שבן-אדם שהרעיל את הגוף שלו עם כל-כך הרבה חומרים, אמור בכלל להגיע לגיל המופלג הזה של 69. יותר הגיוני 27. ואולי מה שעוצר אצלי את הדמעות הוא דיוויד בואי בעצמו שתמיד הגיש את עצמו כדמות ולא כאדם. כאמצעי להעביר אומנות ולאו דווקא חוויה אנושית סנטימנטלית. כפנטזיה בלתי מושגיית. אולי כחוויה אנושית רוחנית גבוהה מעבר לרגש, מעבר לצורה, מעבר לגבולות הטעם, או הגבולות בכלל. 

אולי הדבר הכי מיוחד אצל בואי הוא הניסיון המוצלח לעשות דברים ניסיוניים לגלות מחוזות מוזיקלים חדשים. תמיד אפשר היה לטעון עליו שהוא זיהה לפני כולם מגמות ורכב עליהם, הגלאם-רוק, הארט-רוק, הקראוט לא היו המצאות שלו, אבל תמיד המגע שלו יצר דבר חדש. כל כולו יקום מוזיקלי נפרד שלוקח ונותן חזרה ליקום המוזיקלי הכללי.

כבר כמה שנים שאני שם לב שלא עובר שבוע בלי אירוע מוזיקלי של בואי, בלי אזכור בלי משהו ממנו. אני לא חושב שזה יעלם אחרי מותו. לפחות זו ההרגשה. בשבילי בואי יחד עם הביטלס + פול סיימון+ הפיקסיז+ פרינס +ספרינגסטין+ קייט בוש +ומוריסי = מהווים את היסודות המוזיקלים של העולם (שלי). אבל הוא יותר מכולם נותן לי חופש להיות מה שאני. בלי הטפות מוסר נוסח הסיקסטיז.

אהבתי לראות אותו מופיע בכמה סרטים, המבוך, חג שמח מיסטר לורנס, וגם אבסולוט ביגינרז. אני תמיד שמח שאני יכול לחזור לאלבומים שלו ולגלות שרובם עומדים במבחן הזמן (למשל זיגי סטארדאסט) ובפעמים רבות הם עדין מפתיעים אותו בחדשנות שלהם, או ביצירתיות שבהם, גם אחרי הרבה מאד שנים. אבל יותר מכל אני זוכר את בואי בשירים שפשוט העיפו אותו. שירים שהלהיבו אותי שחשבתי שהם הכי יפים בעולם.

הרשימה ארוכה ודי בנאלית מייג'ור טום היה אולי הראשון. הרבה מאד שנים החשבתי את Five Years כשיר הכי יפה בעולם. היום אני חושב שאני הכי אוהב את Wild is the wind וגם את Heroes. מאד אהבתי בזמנו את הקאבר שלו לז'אק ברל Port of Amsterdam ומה שמפליא אותי שבאותה תקופה בערך השתגעתי מהאלבום Let's Dance ובמיוחד מהשיר Modern Love.

עוד שירים שאני חייבם לציין אפילו שכולם אוהבים אותם הם Under pressure, Sound and Vision, Rebel Rebel, Life on Mars, Ziggi Stardust, Fashion, Ashes to Ashes, Absolute Beginners  רגאיי וגם Don't Look Down שאף אחד בעצם לא מכיר - זהו קאבר רגאיי של בואי לשיר של איגי פופ שהכרתי בזכות קוטנר אחד השירים האהובים עלי של בואי. אולי כי הוא נשאר קצת פרטי. אף אחד לא ממש מתפעל ממנו. הוא לא שיר כוחני. אין בו סאונד יוצא דופן. משהו מאד פשוט ונקי. וכמובן שהמילים עושות גם את העבודה.
עוד שיר ששווה אזכור מיוחד הוא Everyone says "Hi" תמיד חשבתי שזה קאבר אבל היום גיליתי שבואי כתב אותו על אביו שנפטר כאשר בואי היה צעיר והוא לא הספיק להיפרד ממנו.
וזה האלבום של בואי שאני הכי אוהב, ולאו דווקא בגלל העטיפה האייקונית. וזה גם אחד ה-שירים: Aladdin Sane

ביקורת קצרה על Blackstar 

הדברים האלה נכתבו ופורסמו על-ידי בפייסבוק כשהאלבום יצא וכמה ימים לפני מותו בדיעבד, אחרי מותו, ההקשר הרבה יותר ברור וגם המסר:

אני מאד אהבתי את השיר והקליפ של שיר הנושא Blackstar. האלבום של דיוויד בואי שיצא ביום הולדתו ה-69. זה יותר מייצג משיר. והאלבום ממשיך באותו כיוון. אם המאמץ הוא יותר במישור ההפקה ולא במישור האומנותי (מה שזה לא יהיה).. אם המסר לא מספיק ברור וקצת יותר מידי סוריליסטי, שלא לומר מחורטט..ממש לא איכפת לי. מצידי שהוא ישיר את ספר הטלפונים. אצל בואי אף פעם לא ברור מה אמת ומה המצאה. מה מהבטן ומה מניפולציה. אני רוצה להאמין שבשלב שבו הוא נמצא בקריירה ובחיים הוא עושה מה שהוא עושה לא מתוך תמריץ כספי אלא מתוך דחף ליצור. וזה מספיק לי בשביל לקבל את זה כדבר נקי. ואז השאלה אם אני מתחבר. אהבתי שהוא הלך לכיוון של אופל ולא לקח איזה גיטרה אקוסטית וניגן שירים של דילן. למרות שזה גם אופציה מבחינתי, כאמור.
ויצא אלבום ממש מעולה. שמתחבר גם לימי התהילה שלו בסבנטיז בעיקר עם הסקספון. אבל גם הגישה האומנותית הזו. פעם היה דבר כזה רוק-אומנותי ובואי היה אחד ממבשריו. 

שיפוט מהיר: קניה ווסט Yeezus

 

לא יודע עד כמה אתם נוחים להשפעה, אני גם לא יודע להגיד עד כמה אני נוח להשפעה. לפעמים נדמה לי שמאד. לפעמים נדמה לי שלא יעזור כלום..אם אני לא אוהב משהו, אז אני לא אוהב אותו. במקרה הזה של האלבום של קניה ווסט, הביקורות היו מאד פושרות. בנוסף לכך הקליפ הראשון שיצא לא הרשים אותי , וכבר חשבתי לוותר עליו. אבל אז הגיעה המלצה ממישהו שכן התלהב, והקשבתי. ממש הקשבתי, מההתחלה ועד הסוף, כמו שצריך. ואז שוב ושוב...אני לא יודע מה התחושה שלכם כשאתם "עפים" על משהו, אבל אני מצאתי שזה נותן לי המון כוח לרוץ על הליכון בחדר הכושר. ועל האלבום הזה אני עפתי גבוה.

ברשת אפשר למצוא קליפ שמתאר ראיון של לואיס ארמסטרונג שערכו לו שני  נערים בני 15 לפני 49 שנים. זה היה אחרי הופעה שלו, לואיס ארמסטרונג ישב מולם עם תחתונים בלבד, היה גם מאד חם, וגם בכל זאת היה חם. באותו הזמן הוא היה כבר כוכב גדול. כלומר כוכב גדול בעולם של הלבנים, והוא ענה לכל השאלות שלהם, ונתן לכל העיתונאים האחרים לחכות בחוץ עד שיסיימו. הרבה ביקורת נשמעה אז על ארמסטרונג שהוא מתנהג בהופעות כמו הכושי באוהל הדוד תום. מתחנף, מתרפס... מצד אחד הוא הכניס את הג'אז וגם את המוזיקה השחורה לכל בית באמריקה, ובעצם...לכל בית בעולם, ומצד שני הוא היה יותר מידי חביב. כל-כך שונה מאיך שראפרים מתנהגים כיום.

אני חושב שבמידה רבה ההיפ-הופ העביר בפעם הראשונה מסר מהשחורים באמריקה, שהם לא מוכנים להיות יותר הצוענים של אמריקה, אלא שהתרבות שלהם, היא תרבות לגיטימית. זו לא הפעם הראשונה שהם פתחו את הפה, בילי הולידיי שרה כבר בשנת 1939 את Strange Fruit, פואמה שכתב דווקא יהודי (אולי בעצם לא דווקא) על טבח שבוצע בשחורים שלושים שנה קודם לכן. סטראנג' פרוט בביצוע של נינה סימון גם מסומפל באלבום Yeezus. אז זו לא הפעם הראשונה שהשחורים פתחו את הפה שלהם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהם לא סתמו אותו.

השבוע גם הקשבתי לפודאסט שבו אייל פרידמן מרצה במסגרת בית הספר למוזיקה, "אקורד" על פאנקדליק ועל ג'ורג' קלינטון. הרכב ותופעה של שילוב רוק וחיספוס במוזיקה שחורה. ואני מצאתי שהקשר בין פאנקדליק ולבין האלבום החדש של קניה ווסט הוא בחיספוס וההתקרבות למוזיקת רוק.

אבל איזה הבדל ישנו בין הרוק-Fאנק הכייפי של Parliament-Funkadelic לבין התיאורים המילולים של Kanye West. שילוב של דקדנט, סיפורי אכזבות אהבה, זעם שחור מבעבע. תשוקות וייאוש. יש הרבה שיתופי פעולה באלבום הזה, מבון איבר ועד דאפט פאנק.  אבל הסאונד מלוכלך - גם אלקטרוני גם לאוו פיי, ויש הרבה מנוברות בהפקה. מעברים שמזכירים לי את ההפקות של פרינס ושל אאוטקאסט, רק בכיוון הרבה יותר בלתי מתחשב. קניה ווסט כאילו מנסה לעשות דווקא, ולהקשות עם המאזין, אבל בסופו של דבר האלבום הזה מצליח לעבוד עליי כי יש כאן שירים שבנויים טוב ואפילו במידה מסויימת פופים. קשה לי בעיקר השפה הבוטה של קניה. אני לא חושב שזה אפשרי לעשות גירסה נקיה לאלבום הזה, אי אפשר לכתוב "ד**קתי אותך על הכיור" נקי. הוא צריך לכתוב את כל המילים מחדש. אבל המילים חשובות, יש לו הרבה מה לומר - על עצמו כאלוהים, אל התקפי חרדה, על תרבות הסמים בעבדים החדשים. נראה כאילו שקניה מרגיש חובה בגלל ההצלחה שלו להשתמש בשפת רחוב הכי זולה שיש - גם אם הוא חוזר על המילים: חתולים וחופים יותר מידי פעמים.

קבלו את הקליפ הגנוז מתוך האלבום. מבחינתי יש שירים יותר טובים באלבום ובכלל מומלץ לשמוע את כל האלבום בהזרמה.

18 שנה ל-MAD MAN
בהזדמנות חגיגית זו שווה לציין את חגיגות הלייבל ההיפ-הופ הישראלי מד מן. בראשות האב המייסד של ההיפ הופ בארץ, האיש והאגדה צ'ולו,

יום חמישי ה1 באוגוסט בשעה 21:30

בארבי ת"א

מחיר 80- 60

מנחה: לירון תאני

על העמדה: אורי שוחט, דיג'יי ג'ובי

משתתפים: סאבלימינל, נמרוד רשף ומירו (שבק'ס),  אקסום, פלד ואורטגה, איזי, עמרי גליקמן(התקווה 6), סול ג'יי, נצ'י נצ, לוקץ, קוואמי, פישי הגדול, קאשי, צ'ולו, סילברדון, אקסום, זי קיי, טונהמאן, אלון דה לוקו, אוריג'ה, סילבדון, שורטי,הוריקן קטרינה, יאמנז,

פסטיבל מאד מן יארח  על במה אחת כל סצינת ההיפ הופ הישראלית לדורותיה. מעל שלושים אם סיז שמספרים את סיפור ההיפ הופ הישראלי, האמנים מופיעים יחד מזקן עד צעיר,  ללא פערי דורות. את הערב ינחה המנחה האגדי של "עסק שחור", לירון תאני שיג'נגל על כל גווני הכדורים בלוליינות המיקרופונית שתכתיב את הדיבור.

רקע על מאד- מן

בשנות התשעים, על רקע המונוטוניות המלודית שהגדירה את הווייב בארץ, החליט צ'ולו (אריה אביטן), זמר ומפיק ששב באותה התקופה משהות ממושכת בארצות הברית, להפריח בועה צבעונית לאוויר הציוני ולפתוח חנות שתשרת את המעט שנמשך לתרבות ההיפ הופ, סטריט, ביטים, שירה שבורה וחרוזים.

החנות "מאד מן" שמכרה בגדי היפ הופ ושבתה את לבבותיהם של מעטי מעטים שאהבו את הז'אנר,  הפכה מיד למקום מפגש של חבר'ה צעירים, אשר באו לשיר על רקע ביטים שהושמעו ברמקולים בחנות.

החבר'ה הצעירים היו אותם האנשים שלימים הפכו להיות עמודי התווך בראפ הישראלי.

צ'ולו קלט את הפוטנציאל שמולו ומיד הקים אולפן קטן בחדרון אחורי בחנות, שממנו יצאו כמה מכוכבי ההיפ הופ והרגאיי הגדולים ביותר בישראל וכמה פרויקטים שייזכרו לעד בפנתיאון ההיפ הופ הישראלי כמו האוספים ישראלים עצבניים 1:1 ומיקרופון למקסימום, שאיגדו את כל אלה שלא קיבלו הזדמנות או יחס אצל חברות התקליטים הגדולות. אוספים אלו היו מחולקים במחיר סמלי זעום או אפילו בחינם, והיום הם כבר נחשבים לנדירים ומבוקשים.

עם הזמן הסצינה התפתחה וכך גם אותו חדרון קטן, שהפך לאולפן הקלטות מקצועי בשם "יאגא". עשרות ראפרים והרכבים החלו לעלות לרגל לחנות, שהפכה כבר לרשת, בתקווה שצ'ולו יקליט ויוביל אותם לתהילת עולם. בעזרתם של נימי נים (נמרוד רשף) אקס בויאקה, ומג'יק (רן הרוש), אקס הרביעייה הפותחת, הוא החל לסנן קלטות וחומרים ובנה את דור הראפרים של העשור הראשון של ההיפ הופ הישראלי.

היו גם ערבי מיקרופון פתוח, שנתנו במה לכל ראפר שפעל באותה תקופה וביקש להוכיח יכולות ווקאליות. מהר מאוד הביצה התפלגה והאמנים החלו להתפרסם, ערבי המיקרופון ואוספי המחתרת למיניהם נעלמו. אך צ'ולו לא ויתר והמשיך כל השנים לקדם ולטפח אמנים.

בני טיפוחיו ממשיכים לעשות לו כבוד ולהגיע מדי שנה לפגישות המחזור הקלידוסקופיות, MAD MAN,  פעם בשנה

לפרטים נוספים: בלה מלכין, יחסי ציבור 052-6520719.

http://www.madman.co.il/online/FM

אלבום לחיים: Blur

 

כמעט סוף שנה, וכבר לא יוצאים יותר מידי אלבומים חדשים טובים. אני בטוח שפיספתי כמה לאורך השנה הזו, אבל בגדול הקשבתי לכל מה שרציתי להקשיב והיה יופי. אז יוצא שהתקופה הזו היא תקופה מצויינת להקשיב לאלבומים קלאסים, ובכל מקרה אני מקשיב כל הזמן לאלבומים מעולים מתקופות שונות והגיע הזמן לתת לזה מקום כאן בבלוג (ואל תדאגו המוטו של הבלוג הזה נשאר תמיד: המוסיקה הכי טובה והכי חדשה שיש היום בעולם).

יש אנשים שיש להם חשבונות עם אלוהים. איתי ברוך השם הוא יצא בסדר, עד עכשיו לא נעלמו מחיי אנשים יקרים ואהובים (טפו טפו טפו) שיחיו כולם עד 120. וגם בסך הכל הוא היה הוגן איתי בכל השאר... אבל יש לי חשבון גדול עם הזמן. זה לא רק מאז חוויתי את משבר גיל ה-40, זה מימים ימימה. אני כל הזמן מרגיש שהייתי יכול לעשות עוד דברים בחיי ופספסתי. ויש גם המון אלבומים שפספסתי. בעיקר משנות התישעים, אבל לא רק. אז עכשיו אני מקשיב להם בהנאה מרובה. היתרון בלא לשמוע אלבומים בזמן אמת הוא שבפרספקטיבה של זמן הרבה יותר ברור מה טוב ומה לא, ולמה כדאי מאד להקשיב, ומה לא חייבים. הסכנה היא כמובן בהתיישנות החומר, העולם מתקדם, הקונטסט משתנה ולא כל מה שהיה חדשני ומלהיב בזמנו, נשמע עדין מלהיב. אפשר אפילו להגיד שכל אלמנט של חדשנות שהיה נכון בעבר מאבד מערכו אם לא הקשבת לאלבום בתקופה הרלוונטית לחדשנות שהוא יצר. מה שנשאר זו המוסיקה בהקשר האל-זמני שלה. לטוב או לרע.

אז בזמן האחרון התחלתי להקשיב לבלר יותר ויותר מבלי לחקור יותר מידי מדוע זה קורה לי. ואז שמתי לב שבעצם יצאה להם קופסה לרגל 21 שנות פעילות. הקופסא מכילה בנוסף לכל האלבומים  שלהם גם 3.5 שעות של בונוסים וקטעים נדירים, וגם די.וי.די עם תמונות והופעות. בעיקר למעריצי הלהקה השרופים. אני ראיתי בכך הזדמנות להקשיב להם ביסודיות. בזמן אמת לא התלהבתי מהם יותר מידי, קניתי את אלבום הבכורה שלהם Leisure (והיום אני אוהב אותו אף יותר), אבל אהבתי יותר את אואזיס, המתחנפים לאוזן. 

אני חושב שמעריצי הלהקה מתחלקים בין אלה שאוהבים הכי הרבה את  Modern Life is Rubbish לבין אלה שמעדיפים את Parklife. באופן אישי אני נהנה מאד להקשיב האחרון שהם הוציאו Think Tank . זה היה בשנת 2003, כנראה שבכל זאת אני מתחבר יותר לסחורה הכי טריה שיש.

 

מסע הקסם המיסתורי - הוצאה מיוחדת !

 

אני חושב שרק השנה התחלתי להתייחס לביטלס כאל נוסטלגיה. בכל זאת עברה חצי מאה... כשאני התחלתי להקשיב להם ברדיו בתחילת שנות השבעים, בתור ילד, אז הפירוק שלהם היה די טרי. בתחילת שנות השמונים כשגיליתי את הפן היותר בוגר ואפל שלהם - כפי שגם באה לידי ביטוי בסידרה הרדיו של יואב קוטנר ברדיו, 'מסע קסם מסתורי' - עדין לא התחוללו המהפכות הגדולות של המוסיקה, עוד לא היה היפ-הופ, טכנו וכו'..  והחיפושיות עם כל הפסיכדליה שלהם נשמעו יצירתים והרפתקנים (איזו מין מילה זו הרפתקה ?). מה שנשאר מהם בתודעה הכללית כיום, הוא זיכרון מתוק, ואפילו מלוקק, בצורת מחזמר שנקרא LOVE. 

אבל, כל אוהד אמיתי של החיפושיות לא ישכח להם לעולם חסד נעורים. גם אם כיום אני מעדיף לשמוע משנות השישים יותר מוסיקת סול, קרידנס קלירווטר ריבייבל,  וקינקס,  אני עדין משמיע לילדים שלי קודם כל את החיפושיות. אף אחד לא יקח מהם את זה שהם היו הכי חשובים והכי מובילים, ואת זה שהם ידעו לשלב בצורה הכי מופלאה קסם של מלודיות עם מסתורין של אוונטגארד.

פול מקטרני הוא אדם מאד עסוק לבן גילו. וככל שהוא מתבגר הוא גם זוכה לחסד ועדנה. בין לבין הוא מצא זמן להוציא מחדש את מסע הקסם המיסתורי ההוא. שהוא במקור כמה תקליטונים שיצאו ביחד וגם סרט. הכל מגיע לאחר עריכה דיגיטלית או אנלוגית, או ווטאבר, חדשה, באיכות מעולה. במארז שכולל דיסקים DVD וגאדג'טים בצורת תקליטוני וניל במונו. יחי הוינטאג' !

   

 

 

 

אולימפייאדת הרוק

שתיתי בבקבוק כזה בארצות הברית... יופי של בקבוק, פיכסה של בירה

אני משתדל מאד לצפות באולימפיאדה. בתנאים בלתי אפשריים ממש (הפירוט בפוסט הקודם) כאלה רגעי התעלות יש שם. אנשים מתאמנים 4 שנים בשביל 10.37 שניות. זה מדהים בעייני. אהבתי מאד לראות את גמר מאתים מטרים לנשים, איך שאליסון פליקס שהגיעה גם לגמר המאה מטרים, ניצחה במרוץ המאתיים בהפרש מדהים.  גם בריצות היותר ארוכות, כמו הגמר 10,000 מטר, הייתי במתח שלא הייתי בו מזמן באף משחק כדורגל או משחק כדורגל בשנים האחרונות. המועמדים הטבעים לזכיה היו האצנים מאתיופיה (חומר למחשבה: למה בעצם אין לנו אצנים אתיופים משלנו באולמפיאדה ?) אבל בסופו של דבר ניצח בריטי ממוצא ניגרי, ובמקום השני  אצן אמריקאי, דווקא לבן. ואני אומר דווקא כי זה כביכול סותר את כל התיאוריות האבולציוניות בנושא ריצה. הוא גם שונה מאד במבנה שלו משאר האצנים, רובם נמוכים ורזים, והוא גבוה ומעט יותר חסון. מאד התפאלתי מזה, ובכלל זה לא דבר טבעי שהאמריקאים עדין ממשיכים להיות המובילים במקצועות האתלטיקה. מה שמוכיח שלמרות שהם העם הכי צרכני בעולם, הם נשארו עדין העם הכי חרוץ והכי עובד קשה בעולם. ולמרות כל התפנוקייה שהם נמצאים בה כל הזמן, יש להם כוחות ומוסר עבודה וזה מה שבאמת הופך אותם למעצמה.  

אבל כשזה מגיע למוסיקה האמריקאים ממשיכים לחיות בעבודה הקשה שלהם, ולפעמים מפספסים את כל היצירתיות. לא פלא שהם אימצו כל--כך הרבה להקות אנגליות, הרולינג סטונס, למשל, נחשבים כבר לגמריי אמריקאים. דרך-אגב, טקס הסיום אתמול באוליפיאדה היה מלא במוסיקה בריטית אבל הגרנדיוזיות היתה אמריקאית. בעצם לא בדיוק, הם הצליחו לעשות את זה גדול מהחיים אבל לא פומפוזי וגרנדיוזי יתר על מידה. לא יודע למה דיויד בואי הופיע בהולוגרמה ? צריך לדאוג לבריאותו ? אבל כשג'ון לנון הופיע פתאום במסך עם המשקפיים שלו, אז הבן שלי אמר: 'אבא תראה ! הביאו את הארי פוטר לאולימפיאדה !'
אי-אפשר לקחת מהאמריקאים את פיתוח שני היסודות העיקרים של המוסיקה המודרנית שהם הבלוז והג'אז, ובכלל כל המוסיק ה השחורה התפתחה שם, אבל באייטיז כשכולם היו עסוקים בניו-וייב, מוסיקה גוטית קודרת, אינדי, סמיתס, ודפש מוד, באמריקה המשיכו בהארד-רוק. בזמנו חשבתי שזה מאד פרימיטיבי מצידם, אבל לאחרונה התחלתי להקשיב למוסיקה הזו. אם היתה אלומפיאדה להארד-רוק, אז ללא ספק ששלושת הלהקות הבאות היו מגיעות לגמר..מי היתה מנצחת זה כבר תלוי בטעם אישי

AC/DC - High voltage
אייסי די סי הגיעו דווקא מאוסטרליה אבל כך התחיל המסע שלי וזה אלבום מצויין שלהם. זה אלבום הבינלאומי הראשון שלהם שיצא בשנת 1976. בשביל 1976 זה יצירת מופת


Motorhead-Ace Of Spades
ולסיום מוטראהד הבריטית, נחשבת ללהקת ניו-וייב של הרוק הכבד הבריטי, היא התחילה בשנות השבעים אבל רוב פעילותה היה באייטיז וזה אלבום משנת 1981


Motley Crue - Too Fast For Love
כבר מהעטיפה אפשר להבין את הכיוון הטראשי שמוטלי קרו האמריקאים מלוס אנג'לס לוקחים אותנו. אחרי שהייתי באמריקה הבנתי מה בעצם מהות ה-"חלום האמריקאי", והוא : אתה עובד כל-כך קשה ובשביל מה בעצם? בשביל קצת לחם שעשועים, בשביל חיים הוגנים, ואם כבר אתה הולך לראות הופעה, אז שזה יהיה מעבר ומעל לכל דימיון, שזאת תהיה פנטזיה, שיתנו עבודה ! כי עבדנו קשה כל השבוע ועכשיו אנחנו רוצים לבלות!
וזה האלבום הכי טוב שלהם (שיר אחד לא מייצג, צריך להקשיב לאבלום כולו)

Bill Fay - חדש !

ביל פיי הוא זמר-יוצר אנגלי שנחשב כאחד הסודות השמורים ביותר שישנם במוסיקה. בקלות הוא יכל להיכנס לפנטאון של אליוט סמית' וניק דרייק, רק שהוא, בניגוד אליהם, נשאר חי עד היום. בשנת 1970 הוא הוציא את האלבום הבכורה שלו. אלבום ברוק-פופ מופק היטב. השירים שבו כל-כך מקסימים ויפים שמאד לא ברור איך ? אבל איך לא שמעתי עליו ? ועכשיו אחרי 40 שנה שהוא לא יצר הוא מתכוון להוציא אלבום בשם Life is People (כמה נכון). הנה השיר הראשון מתוכו: 

Bill Fay - Be At Peace With Yourself



ושניים מופתיים שלו מהעבר
Bill Fay - Garden Song

Bill Fay - Cosmic Boxer

נבדק ונמצא פרימיום -מורשתי

לא יודע באיזה אתר שרון רז מצא את זה - מעריצי רוברט סמית' הדפוקים

פתיחה -
הבלוג הזה הוא יותר בעניין של גילויים של מוסיקה חדשה מאשר התרפקות על העבר. וגם כשאני מביא דברים מהעבר, אלה בדך-כלל גילויים עבורי. אבל לפעמים, אני חושב שחבל שמישהו שיש לו רקע מסויים לא יעביר אותו הלאה. אז הפעם נבדק ונמצא פרימיום קצת יותר ממורשתי.

קיור בפרימוורה
עד שלא קראתי מה שכתבה כוכבית על פסטיבל הפרימוורה שמתקיים בברצלונה, לא ממש קינאתי [קישור]. זה הופך להיות פסטיבל הרוק המוביל של אירופה. ההופעה של הקיור בפרימוורה היתה הופעה של חגיגות 30 השנה. וצריך להודות לאלים שגם אנחנו יכולים לצפות בה פה:
The Cure LIVE @ San Miguel PrimaveraSound Festival 2012


ניק קייב בישראל

כמעט 20 שנה עברו מאז שניק קייב הופיע בנמל חיפה בפסטיבל הבלוז בשנת 93, ורק השבוע מישהו העלה את ההופעה ליוטיוב. זה היה אחרי שהוא הוציא את The Good Son ואת Henry's Dream. אני לא אהבתי את התפנית הזו שהוא עשה, בסגנון. מבחינת התפתחות זה אולי אחלה, אבל פתאום זה היה פחות מידי מחוספס בשבילי. והאמת שזה היה די מעצבן לגלות שיש לו כל כך הרבה מעריצים בארץ. מה באתם פתאום והצטרפתם לחגיגה ועשיתם ממנו שלמה ארצי כשאנחנו מקשיבים לו משנת 81. זו היתה התחושה שלי אז. אני רציתי ואהבתי את האלבומים המוקדמים, ויש בהופעה הזו גם מזה. היום כשאני צופה בזה אני מתמוגג כמו כולם. מה גם שבהופעה הוא זועם ורושף את השיר The Good Son וזה כבר הרבה יותר טוב.

Nick Cave - נמל חיפה 1993 חלק 1/2


Nick Cave - נמל חיפה 1993 חלק 2/2





מעבירים לרטרו - שנות השמונים
בשנות השמונים גם לפופ היה טעם של עוד. בחיי ששכחתי את השיר הזה עד שאיזה חבר הזכיר לי. לפעמים שאני חושב על הג'ט לג של השנים שמקשה להקשיב לדברים מפעם, כי יש הקשר תקופתי מסויים, ומה שהיה פורץ דרך בזמנו כיום נשמע מיושן, אבל הרבה מאד פעמים דברים נשמעים גם היום עדין ממש ממש טובי. כמו זה:

Midge Ure - If I Was


בשנות השמונים אירופה עוד לא היתה שוק משותף, העולם היה פחות גלובלי, לא היתה מלחמה קרה, ובקמבודיה היה רעב. בגלל שהאייטיז זוכה יחסית ליחס טוב, שירים כאלה נעלמים בהמון. וקים ויילד מלכה:

Kim Wilde - Cambodia


בדיעבד זה נשמע לי שיר הרבה יותר חכם ממה שזכרתי. לא טראש בכלל:
Thompson Twins - We Are Detective

החיים שלי יותר מעניינים ממני כשהייתי ילד קטן. אז בקושי היו מכוניות, היינו משחקים "מדרכות"* ברחוב הכי סואן בפתח-תקווה . ובבלוק שלי גרה משפחה שהיו נשואי תערובת - היא היתה יהודיה ממוצא עירקי, והוא היה ערבי. היו להם שני ילדים משותפים..הוא היה נשוי גם לעוד אישה ערביה, שגרה איתו בכפר. היו להם מוסטאנג וקאדילק. אתם קולטים ??? בחניה של הבנין שלי, ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה, בבנין בן 4 קומות, ליד בנק לאומי והמשרדים של חברת חשמל, חונה קאדילק לבנה, ומוסטאנג צהובה עם מדבקה ענקית כזו של נשר על כל מכסה המנוע. והקאדילק לא היתה ישנה, אלא בערך כמו זה שבקליפ למטה. היתה להם גם טלוויזיה צבעונית בשנת 1975, וכל מה שאפשר היה לראות בא בצבע זה שידורים מירדן, כמובן שעוד לא היה וידאו. אני לא הבנתי אז שהוא היה סוחר סמים. הייתי משחק עם הילדים שלהם לפעמים... היינו הורסים בתים של נמלים, ואח"כ יושבים על המכסה המנוע ועושים פוזות (עוד לא היה אטארי אז שיחקנו קומבאט סולז'רס עם נמלים). בסוף רצחו אותו.בכל זאת נזכרתי בזכות השיר שאיתי כ. הביא

 "מדרכות" זה משחק שבו משחקים שני ילדים. כל אחד עומד במדרכה בצד השני של הרחוב. וכל אחד בתורו זורק את הכדור לכיוון השני במטרה שהכדור יפגע  בשפת המדרכה ויחזור אליו. אם הוא מצליח אז יש לו נקודה.

Darondo - Listen To My Song

מיקסטייפ השבוע II - דונובן

Donovan בן 64 !

החודש דנובן חגג יומהולדת 66 ! ואנחנו מאד בעד להזכיר ולהלל מוסיקאים חיים שעשו דברים נהדרים. הפוסט הזה מחכה הרבה זמן כמחווה למוסיקאי שהוא אנדרייטד בטירוף, ועכשיו אני מרגיש ממש חובה להביא אותו לפה. אני חושב שכל מי שאוהב את ניק דרייק אליוט סמית', בוב דילן המוקדם ואת לאונרד כהן יכול למצוא בו חבר. שירים יפים אחד אחד שכל אחד מהם ראוי לתואר פרימיום. ויש כאן גם המון גירסאות כיסוי לשירים של דונובן. בחלק מהם לא התאפקתי והבאתי את המקור בביצוע של דונובן. ותלחצו PLAY

Donovan - The Mandolin Man and His Secret
DANDY LIVINGSTONE - there is a mountain
sandie shaw - "oh gosh
Donovan - Oh Gosh
Butthole Surfers - The Hurdy Gurdy Man
Husker Du - Sunshine Superman
Sunshine Superman- Donovan
Richard Thompson - Season of the Witch
Julie Driscoll - Season Of The Witch
Deep Purple - Laléna
Donovan - Laleña
King Crimson - Get Thy Bearings

ותודה ליובל קאולי שהזכיר ולאיתי כ. שהמליץ על רוב השירים

נבדק ונמצא פרימיום - לשמוע ולהתמוגג

 

פתיחה
השבוע מוריסי חגג יומהולדת והקיץ הוא גם יופיע בישראל, בשנית. פעם שניה שאני הולך לפספס הופעה שלו. בעסה.  ביום שני השבוע גם יתקיים "יום השמיעה הארצי" לא יודע אם שמעתם על כך. אני לא.  במקרה זה יצא שבדיוק באותו היום סיפרתי לאנשים בעבודה, שראיתי מישהו בסופר שבודק את הביצים ע"י שמיעה. הוא פשוט מוציא את הביצים אחת אחת מהתבנית ומנער אותם בכל הכוח ליד האוזן שלו. וכך הוא מחליט אם לקחת אותם או לא. זה היה אחד המחזות הכי מצחיקים שראיתי בחיים שלי.

The Afghan Whigs - See And Don't See
בתאריך 15 ליולי יופיעו גרג דולי וחבריו בבארבי. ובלי שום קשר (או עם קשר) הם מוציאים אלבום חדש. ישנו חשש כבד בקרב האוהדים שהאלבום, הזה יקלקל את חגיגות הנוסטלגיה, ושבמקום שירי נייטניז אהובים ובדוקים ונצורים, הם יביאו אותה בשירים חדשים, שאולי מזרימים להם את הדם, אבל לא מעמידים לנו את ההופעה. אז הנה סנון ראשון מהאלבום החדש, לא כזה נורא..חידוש נחמד, לדעתי:
The Afghan Whigs- See And Don't See

וכך נשמע המקור הנפלא. הרבה פחות יללני והרבה פחות בכייני כששרה אותו אישה:
Marie Queenie Lyons - See And Don't See

Richard Hawley - Before
ריצ'רד האוולי עם אלבום חדש. שמעתי כבר כמה שירים יפים מתוכו, אבל לא נראה לי שאני אצלח אלבום שלם שלו. אז בינתיים זה הולך ככה, בבודדת:

כיצד המוסיקה משפיעה על המוח ?
ראיון מעניין של אורי זר אביב עם פרופ' דניאל לויטין וכתבה נהדרת על איך שהמוסיקה משפיעה לנו על המוח. לויטין, בן 54, הוא פרופסור לפסיכולוגיה, מוסיקה ומדעי המחשב במחלקת הפסיכולוגיה ומדעי המוח של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול. שם, במעבדה חדשנית שהקים, הוא חוקר לצד מוסיקאים, טכנאים, סטטיסטיקאים, פסיכולוגים וכימאים את השינויים הקוגניטיביים שמתרחשים למשמע מוסיקה. חלק גדול מהנושאים אני מכיר מכתבות אחרות, אבל הפעם יש כאן סיכום רחב יותר של התופעות, וזה בהחלט שווה קריאה. [קישור]

האינטרנט בשנת 1969

אני נולדתי בשנת 69. תמיד הייתי גאה בכך, כי בשנת 1969 האדם טס לירח ובעצם הפך להיות מודרני. קצת קשה להסביר למי שלא חווה את זה, את התאוצה הבלתי נתפשת של הטכנולוגיה שהיתה מאז ועד היום. אני מאד נהנה מכל פלאי הטכנולוגיה ולא הייתי מוותר עליהם, אבל אני גם מאד שמח שיש לי את האפשרות להיזכר בתחילת שנות השיבעים לפני המצאת הפקס והטיימר לדוד , כשכמעט ולא היו עוד מכוניות, וגם לא טלפון. היה אחרת. אבל מבפנים הכל נשאר אותו הדבר (פרטים בהמשך). אז כך נראה חזון האינטרנט בשנת 1969

The Internet in 1969 

Mount Eerie - Clear Moon

אלבום חדש ובהזרמה למאונט אירי.   [קישור]  קצת עגמומי ומלנכולי, אפילו הייתי אומר חורפי. יש לי בעיה עם הקול העכברי של מאונט אירי, וזה עוד אלבום שקשה לי לצלוח, אבל הזה הבא הקסים אותי:
 Mount Eerie - The Place I Live





מוג - אלקטורניקה עם לב


אז מי מכם ניסה השבוע לנגן על המוג שגוגל הציבו בדף החיפוש שלהם ? ומי גילה רק עכשיו שאפשר לנגן עליו, ורץ לבדוק את כל הכפתורים ? כן ! כל הכפתורים עובדים, כולל הגלגל בצד שמשנה את הטונים. אם עוד לא ניסתם אפשר כאן .

ככה מפעילים את זה, אפשר להשתמש במקלדת וזה..


זה מה שיצא לי : וואיי וואיי וואיי
ואם אתם רוצים להבין מה זה מוג ולמה, אז גלי גונן המחוננת תסביר לכם הכל אודותיו [קישור]





לזכרו של רובין גיב

רובין גיב הלך לעולמו השבוע ממחלת הסרטן. סטטיסטית כולנו נמות (כנראה) בסוף, אבל למה מסרטן ולמה בגיל כזה. יאיר יונה מעלה מהאוב אלבום סולו של רובין [קישור], ומציין עד כמה המוסיקה של הבי ג'יס ראויה הרבה יותר להערכה. אני גם מכיר את השירים שלהם מתחילת דרכם בשנות השישים. הם היו מספיק קרובים לביטלס ולביץ' בוייז והיו להם דברים מצויינים. ההצלחה הפנומנלית של הדיסקו שהם יצרו בשנות השיבעים האפילה על שאר היצירה שלהם, אבל לא מאוחר לגלות אותם:

Bee Gees - Sir Geoffrey Saved The World

The Beach Boys and Satan

סרט דוקומנטרי על מוסיקת הגולשים של קליפורניה ולהקת הביץ' בוייז. לא יודע איך חשבו להשוות אותם לשטן, אבל הם בהחלט אולי המתחרים האמיתים היחידים מתוצרת אמריקה שהיו לחיפושיות [קישור]

Slowdive - Souvlaki

היוטיוב מלא באלבומים מלאים להאזנה, ולי יש הרבה אלבומי ניינטיז שאני צריך להשלים. על האלבום הבא המליץ שרון רז. זה שוגייז דרים פופ, ואני הכי אוהב להקשיב לאלבומים האלה כשאני מנמנם, בשעות הערב, אחרי שאני שותה וודקה עם מיץ תפוזי דם. הקשבתי והתחלתי לחלום חלומות של אנשים אחרים. חלמתי שאני מכיר מישהו, ואני פוגש אותו פתאום אחרי המון זמן, ואני מתמלא ברגשי געגוע כאלה, ואז התעוררתי וחשבתי שבעצם מעולם לא הכרתי את האדם הזה, וזה בכלל לא הייתי אני בחלום הזה, ומה אני רוצה מעצמי, ומי שם לי דם במיץ התפוזים שלי ? מי ? [קישור]

25 האלבומים של מחצית 2012 ע"פ סטריאוגאם
אחד האתרים שהכי משפיעים עליי הוא סטריאוגאם, ולעיתים אני מרגיש שאני מושפע ממנו יותר מידי. ואז יוצא סיכום שכזה על 25 האלבומים של 2012 ואני מבין שתהום מפרידה בינינו.

עצה שנתתי לאחרונה לאחד מחבריי בעניין יצירתיות וחקיינות, שקשורה לנושא, אמרתי לו... "אני לא יודע מה אתה מנסה ליצור. אבל אל תתן לשום דבר לסרס אותך. להיפך, אני מציע לך לנסות לחקות דברים יפים וטובים שאתה מכיר, מניסיוני תמיד יצא לך דבר אחר חדש ומקורי, אלא אם כן אתה מוכשר בצורה יוצאת דופן בחיקויים. דווקא אז בעצם תבוא לידי ביטוי הכי הרבה אישיותך. סך כל ההשפעות שצברת כפי שהן מזדקקות על-ידך. יש לי המון דוגמאות כאלה מהחיים האישים שלי, מהמטבח של הבית שלי שתכננתי לפי מודל של השכנים שלנו מהקומה מתחת, ועד לבלוג שלי שאני מאד הייתי רוצה שהוא יהיה דומה לכמה בלוגים אחרים בעת ובעונה אחת, ובסוף יוצא מה שיוצא, וזה לא דומה לשום דבר אחר. "

החיים שלי יותר מעניינים ממני  השבוע התברברתי בדרום תל-אביב אל רגעי קסם אבודים מילדותי. הייתי אמור לצאת לאיילון ביציאה הדרומית של לה-גרדיה, והגעתי בטעות לאזור התחנה המרכזית. אז החלטתי שאם כבר הגעתי עד הלום, אז אולי כדאי שאמשיך עוד קצת דרומה, ברחוב יפו, לעבר שנת 1979. יש לי זכרונות ילדות מהאזור הזה. פעם זה היה דרום הארדקור. עדין יש שם חנויות בשם "אופנת דולר" ו- Club Mode כמו שאריות מתקופה אחרת, כשרצינו שישראל תהיה אמריקה. אני זוכר יום קיץ אחד שבו הלכתי ברחוב הזה עם אמא שלי ודודה שלי, הם חיפשו מציאות של בגדים, והיה נורא חם, והייתי נורא נורא צמא, ולא היו עוד מים מינרלים בעולם, ומיץ גזר עלה נורא יקר (מאז, דרך-אגב, אני שותה כל הזמן מים, ושונא קניות של בגדים ! במיוחד ברחוב). אח"כ חיפשתי את "החנות" של בני דודים של אמא שלי, ברחוב פלורנטין. עברו כמה וכמה שנים, מאז שראיתי את אברהם השמן ואת אח שלו מושיקו, ופתאום התגעגעתי. הם נורא אוהבים אותי, ואני אותם. זה משפחה זה..זה דם. אז נסעתי ברחוב לוינסקי, והתברברתי בעוד איזה רחוב צדדי... אני זוכר את האזור הזה בלילה מביקורי האחרון בתל-אביב. ביום הוא נראה קצת כמו ניו-דלהי. עדין יש שם את הנגריות שזכרתי, וגם את אופנים האלה שיש להם עגלה. הרגשה-הרגשה...ואז חיפשתי את החנות שלהם, ובמקום זה היה קפה-פאב, עם פרסומת של בירה מרפיס, וחשבתי לעצמי שרוחניות היא בעצם טעמים שאנחנו כבר לא יכולים לטעום. ואברהם ומושיקו ? הם כבר מזמן לא שם..הם עדין מובילים רהיטים, אבל ה"חנות" שלהם נמצאת מזמן באזור יד אליהו. לא יודע מה הם מחפשים שם, בדיוק כשכל הכוסיות הגיעו לשתות קפה לידם ?

Richard Hawley - The Ocean
עוד שיר אחד של ריצ'רד האוולי בשביל לסגור את הבסטה יפה:

Richard Hawley - The Ocean



ושיהיו לכם חיים טובים ומוסיקה פרימיום

לזכרה של דונה סאמר

דונה סאמר נפטרה השבוע בגיל 63 מסרטן. מי היה מאמין שסמל הסקס הזה תסיים את חייה כסבתא של ארבע נכדים. היא גם די "חזרה בתשובה" בערוב ימיה. השיר האחרון שהיא הוציא כסינגל פורסם כאן אצלנו, אפילו התלהבתי ממנו, וללא הצדקה. דונה סאמר היתה מלכת הדיסקו, דיווה, והיה לה קול גדול, ממש קול אמיתי וטוב של זמרת כושית גדולה, כמו של ארת'ה פרנקלין, כמו של  דיאנה רוס,  והיא היתה במקום הנכון ובזמן הנכון: בשנת 1975 היא שהתה בגרמניה ויחד עם מפיק האיטלקי ג'ורג'יו מוראדר, הם עשו את מהפכת הדיסקו הראשונה, עם השיר האורגזמתי הראשון, שגם היה השיר הראשון שהיתה לו גירסה ארוכה Love to Love You Baby. שיר שהיה לאחד ממחוללי הדיסקו, ובכלל תנועת שיחרור גדולה, לא פחות מתנועת ילדי הפרחים והפאנק.  בשנת 1977 היא כבר הספיקה לעשות מהפכה נוספת יחד עם ג'ורג'יו מורדור, כאשר הם הכניסו למוזיקת הדאנס את האלקטרוניקה בשיר I Feel Love.  בראיין אינו שהיה באותה תקופה בברלין לא פיספס את זה ובא בריצה לדיוויד בואי ואמר לו כך:

“

One day in Berlin ...Eno came running in and said, 'I have heard the sound of the future.' … he puts on 'I Feel Love', by Donna Summer … He said, 'This is it, look no further. This single is going to change the sound of club music for the next fifteen years.' Which was more or less right.

כאן אפשר לשמוע שיר שלה משנת  1969, משהו ג'אזי כזה. זו כנראה ההקלטה הראשונה שלה, וגם ההופעה הטלווזיונית הראשונה שלה באיזו סידרה בגרמניה:
Dona Summer - Black Power
ועוד שיר שלה שאני מאד אוהב, משנת 1982
Donna Summer-State Of Independence

נבדק ונמצא פרימיום - כמעט חופשה

פתיחה

אתם מכירים את זה שאתם כמעט רוצים להתפטר. שאתם כבר מתפוצצים. אז אם זה קורה לכם, כנראה שזה הזמן לקחת חופשה. אוטוטו יתחיל החופש הגדול, שהיא אם כל החופשות. אחרי חופשה של שבוע בחו"ל הכל כבר נראה לגמריי אחרת. אני אנסה את זה בקיץ, ואספר לכם חוויות. אני מכיר גם כמה אנשים שנוסעים לפסטיבל פרימוורה שבברצלונה. אני לא יודע עד כמה אני מקנא, אבל זו נשמעת כמו חוויה מדהימה. אבל עד אז ננסה לעשות חיים כאן בארץ האינטרנט שלנו:

Feist - Cicadas and Gulls
אני לא יודע איך לא חשבו על זה קודם. לשלב ברייקדאנס עם פולק. יצאה לה הברקה גאונית, לפייסט, או לבמאי של הקליפ. מגניב.

Feist - Cicadas and Gulls


Exitmusic - Passage
מייק בוגן מתלהב מהאלבום הזה, הבכורה של הצמד שבו הזמרת היא השחקנית אלקסה פלדינו (לאחרונה ב Boarwalk Empire) זה קנדי ומעניין.
Exitmusic - Passage


מנקה פטפונים

[תודה ליאיר יונה] רועי ברנלד מספר שזו מכונה שמקרצפת את התקליט בחומר שממיס את הבוץ בתוך החריצים ואז משתמשת בשואב אבק ממש ממש חזזק לשאוב את זה החוצה, כשלוקחים תקליט בן עשרים שנה ומעבירים אותו בדבר כזה ההבדל בהאזנה הוא יותר ממהותי. נראה לי משהו שחנות פטפונים יכולה לעשות ממנו כסף אם היא תגבה על השירות מחיר לפי יחידה. וזה דבר שאפשר לצפות בו כמו במכונת כביסה שעושה סחיטה:

לעוף
אם אתה מתכוננים לטוס לחו"ל הקיץ לאיזה פסטיבל פרימוורה, אז אל תעשו את זה ככה. כשמתכוונים לעוף על משהו זה כנראה הולך ככה. וזה די מפחיד (ואני מתכוון לחלק השני של הקליפ ולא לתחרות מר עור) [קישור]

Neil Young & Crazy Horse: Jesus' Chariot
עוד שיר מתוך האלבום הקאברים של אמריקנות קלאסיות של ניל יאנג, שיצא בקרוב.
Neil Young & Crazy Horse: Jesus' Chariot

תום יורק סימטרי
באופן תיאורטי אנשים סימטרים אמורים להיות מוצלחים יותר מבחינה גנטית. זה קצת חלק ממגמה עולמית של השבחת הגזע האנושי. כבר דובר על זה רבות על כך שבמלחמת העולם השניה המנהיגים של הטובים היו צ'רצ'יל ורוזוולט שלכל שאחד מהם היה אלכוהליסט ומעשן כבד, והשני חולה בתסמונת שיתוק ילדים. וביחד הם ניצחו את המנהיג הרשע שהיה חף מכל חולשות אנוש נורמליות, והיה סתם מטורף. אז...גם תום יורק לא סימטרי, וזה לא מפריע לו להיות מוכשר, אולי אפילו להיפך. אבל כיוון שיש היום פוטושופ, אז זה די מתבקש לבדוק איך זה יוצא, אילו הוא כן היה סימטרי:

תום יורק סימטרי (ובעוד גירסאות מצחיקות הרבה יותר)

יום הולדת לרוברט פריפ
די נמאס לי לחגוג ימי קבורה של מתים. אני מעדיף לחגוג ימי הולדת של מוסיקאים חיים, למשל של רוברט פריפ, הגיטריסט, הגאון של  שחגג השבוע יומהולדת, וגם של דיויד ביירן, שאתם בוודאי מכירים, וגם של ג'ונתן ריצ'מן - כולם חגגו יום הולדת השבוע. אם נולד לכם בן השבוע, אז יש סיכוי שיש לו נטיות מוזיקליות . ותודה לנמרוד שמצא את הפנינה הזאת:

Robert Fripp - Frippertronics Demonstration '79


יום הולדת לג'ונתן ריצ'מן
וכאמור יש גם לג'ונתן ריצ'מן יומהולדת. אם אתם לא יודעים מיהו אז גלי גונן ערכה כאן פודקאסט שאפשר לומר עליו שהוא  כבר כמעט קאלט על ג'ונתן ריצ'מן. אחד הפודקאסטים הכי טובים ששמעתי בחיים שלי. סיפורו של טרובדור יהודי אנגלי שהתחיל כמנהיג להקת פרוטו-פאנק:




בנזין - 30

שלושים שנה לאלבום הבכורה של בנזין. אלבום שיצא בשנות השמונים אבל נשמע כמו אלבום של שנות השיבעים. הקשבתי לשיר הזה ביום שישי שעבר לפני השנ"צ וכמו נבואה שהגשימה את עצמה: התעוררתי באיחור, והייתי צריך למהר לקחת את הילד למסיבת יום הולדת מהגן, שהתחילה בחמש, ואיחרתי גם בחצי שעה לקחת את הילד השני מהצופים.

כשהשיר הזה יצא הייתי נער, ואני זוכר אותו כהימנון השעות המתות. השעות האלה של השיעמון, של הבזבוז זמן, של השינה הלא מסודרת וללא תכלית. עכשיו לעומת זאת החיים שלי היום הם נס קפה מגורען. ואין לי רגע זמן.
בנזין - תני לי סיבה

מוטורהאד מפרקים חדר בבית מלון
אפרופו חופשות, בתי מלון וסבנטיז : בזמן האחרון אני באיזה רטרו לסבנטיז. כנראה בהשפעת תנועת הרטרו הכללית שהיא כיום חלק מתרבות ההיפסטרים. כך או כך אני נמשך לעניין ומקשיב ליותר רוק סבנטיז. להיות להקת הארד-רוק זה אמר לגדל שיער וכמובן להרוס חדרים בבתי מלון. למה ? מה זאת אומרת ? כי ככה צריך ! זה חלק מהעבודה [קישור].

וז'הו
החיים יפים והמוסיקה פרימיום

הופעות פרימיום: ג'ימי הנדריקס

אל תאמינו לאף אחד בעולם שיגיד לכם שיש גיטריסט יותר גדול מג'ימי הנדריקס. יכול להיות שטכנית כן, אבל פה מדובר בשילוב של וירטואוזיות ומהפכנות שככל שמנסים לחקות אותה לא מצליחים.
אני לא יודע מה אתם הייתם עושים בשביל לראות הופעה של ג'ימי הנדריקס, אבל הפעם אתם רק צריכים ללחוץ PLAY. בשנת 1969 הוא עוד היה בשיאו, ואז הוא הופיע גם בשוטקהולם, שבדיה. במקרה יש לי את זה פה. וזה הפלייליסט:

Killing Floor

Spanish Castle Magic

Magic Fire

Hey Joe

Voodoo Child - Slight Return

Red House

Sunshine of Your Love

Jimi Hendrix Experience - Live in Stockholm 1969

מרווין גיי - חדש !

מרווין גיי חדש ! איך ? אבל איך ? ובכן, מדובר ברמיקס חדש לשיר ישן. בדרך-כלל זה מתכון בטוח להרוס שיר אלא אם כן מחליטים לעשות רקונסטרוקציה טואטלית לסאונד, ולמעשה אפילו אפשר לומר רימייק. בקיצור זה מה שעושה Oddisee לשיר המוטאון הקלאסי Ain't That Peculiar. יצא לו קניה ווסט. פשוט בלתי יאמן. וזה חדש !

Marvin Gaye - Ain't That Peculiar // Oddisee Remix


וכך נשמע המקור. שתמיד ישאר יותר טוב מכל רמיקס שבעולם. מעולה ככל שיהיה.

Boney M - בישראל !

האלבום השני שקניתי בחיי היה אלבום הבכורה של בוני אם. הייתי בכיתה ב'. קניתי אותו בעיקר בכלל הביצוע המושלם שלהם לסאני Sunny , שנראה שהוא הולך להישאר נצחי, כמו הסימפוניה החמישית של בטהובן. השנה היתה 1976, והכל היה עדין בגישושים לדיסקו. יש באלבום הזה הרבה יותר גיטרות, הרבה יותר כלי נשיפה, הרבה יותר כושי מיוזיק. אפשר לשמוע איך ההפקה של פרנק פאריין יורה לכל הכיוונים, ולוקחת מהכל. אח"כ הכינורות תפסו הרבה יותר מקום, אבל בשלב הזה זה נשמע הרבה יותר ניסיוני. כמו איזה שידרוג לסול. השבוע היתה איזו כתבה בטלוויזיה שבא התראיין איזה מומחוי ואמר שאין במוסיקה של Boney M. שום חדשנות מוסיקלית, שזה רק בידור טהור, אז אני חושב שאילו הוא היה מקשיב לאלבום הזה בזמן אמת הוא היה  מבין עד כמה שהוא טועה. Take the Heat off Me הוא אבן דרך בחיי אבל אני חושב שהוא גם אבן-דרך במוסיקה הפופלרית. אני לא מאמין בכך שסגנון מוסיקלי קובע אם מוסיקה היא נחותה או עילית. בדיסקו נעשו דברים גאונים לצד הרבה מאד טראש. ואין גם שום דבר רע במנגינה טובה וכייפית שמעיפה. אם מישהו עלה על איזה פטנט, אז כנראה שהשכינה איתו. נזכרתי בכל זה כי ההיום הם מופיעים בנוקיה.

והנה דוגמא מהאלבום ההוא, שיסלק מכם את כל הדעות הקדומות אחת ולתמיד. כמובן שכל השירים נוטפים מסקס, אבל לא הבנתי אז כלום [וכדאי לכם לבקר גם כאן]

Boney M. - Baby Do You Wanna Bump ?


 

נבדק ונמצא פרימיום - ווקמן או אייפוד - זאת השאלה ?

פתיחה

השבוע הייתי באזור עמק יזראל בואך בית שאן,  באיזור "נחל הקיבוצים". אני עובד שם, ולפני עוד ישיבת בוקר מטעונה, גילגתי שיחה עם עמיתי לעבודה, בעודנו צופים על בריכות הדגים שבאזור, אמרתי לו: "תראה באיזה מקום יפה אנחנו עובדים, ואנחנו לא שמים לב לכך", ואז הוא אמר לי: "כן, אנחנו יותר חושבים על מה שאין לנו בחיים, ועל הבעיות שאנחנו צריכים לפתור, מאשר על מה שיש לנו ושכבר קיבלנו במתנה". לא יכולתי להסכים איתו יותר. אח"כ נכנסנו לישיבה וכבר היה יותר נחמד.

השבוע הזה היה אלקלקטי במיוחד מבחינה מוזיקלית,  נתקלתי בכמה וכמה דברים שפשוט העיפו אותי. אז כיוון שיש עוד המון מקום במטוס שאני נמצא בו, אתם לגמריי מוזמנים להצטרף.

Aretha Franklin - One Step Ahead

ארת'ה פרנקלין היתה צריכה מזמן לקבל כאן פוסט שכולו שלה, במסגרת סדרת הפוסטים: "לשיר כמו ונוס" , אבל לא עשיתי זאת כי אני מרגיש שהיא כל-כך חלק מההוויה שלנו, שאין צורך להזכירה. כולם מכירים אותה, שומעים שירים שהיא שרה, רק שלפעמים אנחנו לא יודעים להעריך את מה שכבר יש לנו ושקיבלנו במתנה. אני לא יודע מתי ישתמשו בשיר הזה ולאיזה פרסומת, אבל זה עלול לקרות, אז תהנו מהמושלמות שלו כל עוד אפשר. שימו לב לדקויות של ההפקה [ותודה לאיתי כ. שגילה] :
Aretha Franklin - One Step Ahead

ווקמן או אטארי
כשאני הייתי נער היה לכולם ווקמן והיה לכולם אטארי. לילדים שלי יש סמארטפון וגם משחק Wii. אני נגד, אבל מי שואל אותי. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מה היה קורה אם היו נותנים לילד של היום ווקמן במקום אייפוד, האמת שאני חושב שכתבות כאלה מוטות מראש לטובת הנוסטלגיה, ולא בצדק בכלל [קישור]. אני עוד מבין את האיכויות המיוחדות שהיו וישנן לונילים (תקליטים של פעם), אבל ווקמן זה ממש סאקס: לא נשמע טוב, תפעול קשה, כבד ובכלל דראק [ותודה לגיא].


Of Montreal - בישראל !
אוף מנטראול היו השבוע בהופעה מפוצצת עד אפס מקום בבארבי. אומרים שהיתה מסיבה, אומרים שהיה פרוע ונפלא, ויש לכך גם עדויות חותכות. יש גם סטייג-דאייבינג [ותודה למשה שמצא את התעוד הזה]:

Of Montreal - She's a Rejector


Ataxia - Automatic Writing

אפרופו מונטראול - הקלאסיקה של המוסיקה לא נגמרת בשנות השביעים, ואפילו לא  בשנות התישעים היא מתהווה כל הזמן. למשל, האלבום הזה משנת רק משנת 2004, אבל כבר נחשב. פרושיאנטה בגיטרה וקולות, קלינגהופר תופים וקולות, וג'ו לאלי מפוגאזי בבאס. הקטע הבא שכנע אותי מיד, למרות שלקח לי די הרבה זמן להקשיב לו [תודה לבן]:

Ataxia - Montreal
וכל האלבום להזרמה.

Afghan Whigs - בישראל !
אפגאן ויגס מגיעים להופעה בישראל. זה ביקור רביעי של גרג דולי בישראל, לכבוד זאת הוא מתראיין לוואלה, ומספר איזה חרא בן אדם הוא היה פעם וכמה שאנחנו נפלאים. וזה הכי להיט שלהם:
Afghan Whigs - Debonair

 Adam Yauch R.I.P

אדם מהביסטי בוייז נפטר השבוע מסרטן. כשהייתי בערך בן 7, גרתי בפתח-תקווה, ברחוב שלנו נפתח השופרסל השני של ישראל, היינו קונים בו לפעמים, אבל עדין היינו קונים יותר בשוק ובמכולת, כי הפירות בשוק יותר טרים, ובמכולת יותר זול, ויותר אישי. בוקר אחד הגעתי לחנות וראיתי את פניה של הבת של המוכר לבנים כסיד. אני זוכר את זה עד היום, היא היתה לבושה חצאית, והיה לה שיער חום פזור, אני חושב שהיא היתה בסך הכל בת 13 או משהו כזה, חשבתי שהיא נורא גדולה..ואבא שלה נפטר באותו היום, בדום לב או משהו כזה. היה לו זקן לבן, אז חשבתי שהוא בן מאתיים אבל הוא היה בסך הכל היה בת 50. אדם יאוך נפטר בגיל 46.

אני לא אוהב את הביסטי בוייז, אבל במקרה נתקלתי בדוקמנטרי מעניין עליהם וחשבתי שאולי אתם תהנו:
Beastie Boys - Paul's Boutique Release Party





יואב קוטנר מדבר
הפרק הראשון בסדרה "איפה הייתי? מה עשיתי?" במזא"ה 9 - סדרת ערבים חדשה שמאפשרת לצעירים שמתלבטים על המשך הדרך שלהם ללמוד מבכירים בחברה הישראלית שכבר "עשו את זה". במפגשים אנחנו מבקשים מהאורחים לענות על שתי שאלות: 1. איפה אתה היית כשהיית בן 25-35 - מה היו החלומות, הפחדים, הדילמות וצמתי ההחלטה שלך
2. מה יש לך להגיד בדיעבד ממה שלמדת לצעירים.
אני מאד אוהב את יואב קוטנר, עברתי איתו חוויות שהוא בכלל לא יודע עליהם. בעיקר במסגרת ציפוריי לילה ביום שישי בערב בגלי-צהל. זו היתה תקופה שהוא בעצמו עוד גילה עוד ועוד מוסיקה. זה היה מאד "בתולי".  זה היה בתחילת שנות השמונים כך שגילינו ביחד את קלפטון, לד זפלין, אפילו הפינק פלוייד, כשהם לא היו כאלה דינוזאורים מתים. וגם מוסיקה חדשה של האייטיז כמו קוקטו טווינז ו-This Mortal Coil. אז גם לי יש פינה ריגשית חמה אליו, וזה חוץ מ "עד-פופ" הנפלא שהוא השתתף בו, וגם "זהו זה", בדגש על גם.

מזא"ה 9: איפה הייתי? מה עשיתי? מדברים עם יואב קוטנר


My Bloody Valentine - Loveless
ולסיום עוד קלאסיקת ניינטיז. האלבומים של בלאדי וולנטיין יוצאים מחדש לאחר Remaster. זה נעשה כאילו לכבוד העידן הדיגיטלי, אבל זו בהחלט הזדמנות מצויינת להקשיב מחדש. עד היום לא ממש הצלחתי להתקשר עם הלהקה הזו, אבל כשמאזינים לאלבום שלם, אז פתאום כל השוגייזים הזה נשמע הרבה יותר מורכב ואומנותי מאשר סתם רוק. יש כאן סוג של שלמות, וזה מרשים ביותר. בקרוב הם אמורים גם להוציא EP חדש המבוסס על חומרים ישנים, לא בטוח שזה יהיה מעולה כמו זה: [קישור]

ושתהיה לכם פרימיום של שבת !