נבדק ונמצא פרימיום - ווקמן או אייפוד - זאת השאלה ?

פתיחה

השבוע הייתי באזור עמק יזראל בואך בית שאן,  באיזור "נחל הקיבוצים". אני עובד שם, ולפני עוד ישיבת בוקר מטעונה, גילגתי שיחה עם עמיתי לעבודה, בעודנו צופים על בריכות הדגים שבאזור, אמרתי לו: "תראה באיזה מקום יפה אנחנו עובדים, ואנחנו לא שמים לב לכך", ואז הוא אמר לי: "כן, אנחנו יותר חושבים על מה שאין לנו בחיים, ועל הבעיות שאנחנו צריכים לפתור, מאשר על מה שיש לנו ושכבר קיבלנו במתנה". לא יכולתי להסכים איתו יותר. אח"כ נכנסנו לישיבה וכבר היה יותר נחמד.

השבוע הזה היה אלקלקטי במיוחד מבחינה מוזיקלית,  נתקלתי בכמה וכמה דברים שפשוט העיפו אותי. אז כיוון שיש עוד המון מקום במטוס שאני נמצא בו, אתם לגמריי מוזמנים להצטרף.

Aretha Franklin - One Step Ahead

ארת'ה פרנקלין היתה צריכה מזמן לקבל כאן פוסט שכולו שלה, במסגרת סדרת הפוסטים: "לשיר כמו ונוס" , אבל לא עשיתי זאת כי אני מרגיש שהיא כל-כך חלק מההוויה שלנו, שאין צורך להזכירה. כולם מכירים אותה, שומעים שירים שהיא שרה, רק שלפעמים אנחנו לא יודעים להעריך את מה שכבר יש לנו ושקיבלנו במתנה. אני לא יודע מתי ישתמשו בשיר הזה ולאיזה פרסומת, אבל זה עלול לקרות, אז תהנו מהמושלמות שלו כל עוד אפשר. שימו לב לדקויות של ההפקה [ותודה לאיתי כ. שגילה] :
Aretha Franklin - One Step Ahead

ווקמן או אטארי
כשאני הייתי נער היה לכולם ווקמן והיה לכולם אטארי. לילדים שלי יש סמארטפון וגם משחק Wii. אני נגד, אבל מי שואל אותי. כולנו שואלים את עצמנו לפעמים מה היה קורה אם היו נותנים לילד של היום ווקמן במקום אייפוד, האמת שאני חושב שכתבות כאלה מוטות מראש לטובת הנוסטלגיה, ולא בצדק בכלל [קישור]. אני עוד מבין את האיכויות המיוחדות שהיו וישנן לונילים (תקליטים של פעם), אבל ווקמן זה ממש סאקס: לא נשמע טוב, תפעול קשה, כבד ובכלל דראק [ותודה לגיא].


Of Montreal - בישראל !
אוף מנטראול היו השבוע בהופעה מפוצצת עד אפס מקום בבארבי. אומרים שהיתה מסיבה, אומרים שהיה פרוע ונפלא, ויש לכך גם עדויות חותכות. יש גם סטייג-דאייבינג [ותודה למשה שמצא את התעוד הזה]:

Of Montreal - She's a Rejector


Ataxia - Automatic Writing

אפרופו מונטראול - הקלאסיקה של המוסיקה לא נגמרת בשנות השביעים, ואפילו לא  בשנות התישעים היא מתהווה כל הזמן. למשל, האלבום הזה משנת רק משנת 2004, אבל כבר נחשב. פרושיאנטה בגיטרה וקולות, קלינגהופר תופים וקולות, וג'ו לאלי מפוגאזי בבאס. הקטע הבא שכנע אותי מיד, למרות שלקח לי די הרבה זמן להקשיב לו [תודה לבן]:

Ataxia - Montreal
וכל האלבום להזרמה.

Afghan Whigs - בישראל !
אפגאן ויגס מגיעים להופעה בישראל. זה ביקור רביעי של גרג דולי בישראל, לכבוד זאת הוא מתראיין לוואלה, ומספר איזה חרא בן אדם הוא היה פעם וכמה שאנחנו נפלאים. וזה הכי להיט שלהם:
Afghan Whigs - Debonair

 Adam Yauch R.I.P

אדם מהביסטי בוייז נפטר השבוע מסרטן. כשהייתי בערך בן 7, גרתי בפתח-תקווה, ברחוב שלנו נפתח השופרסל השני של ישראל, היינו קונים בו לפעמים, אבל עדין היינו קונים יותר בשוק ובמכולת, כי הפירות בשוק יותר טרים, ובמכולת יותר זול, ויותר אישי. בוקר אחד הגעתי לחנות וראיתי את פניה של הבת של המוכר לבנים כסיד. אני זוכר את זה עד היום, היא היתה לבושה חצאית, והיה לה שיער חום פזור, אני חושב שהיא היתה בסך הכל בת 13 או משהו כזה, חשבתי שהיא נורא גדולה..ואבא שלה נפטר באותו היום, בדום לב או משהו כזה. היה לו זקן לבן, אז חשבתי שהוא בן מאתיים אבל הוא היה בסך הכל היה בת 50. אדם יאוך נפטר בגיל 46.

אני לא אוהב את הביסטי בוייז, אבל במקרה נתקלתי בדוקמנטרי מעניין עליהם וחשבתי שאולי אתם תהנו:
Beastie Boys - Paul's Boutique Release Party





יואב קוטנר מדבר
הפרק הראשון בסדרה "איפה הייתי? מה עשיתי?" במזא"ה 9 - סדרת ערבים חדשה שמאפשרת לצעירים שמתלבטים על המשך הדרך שלהם ללמוד מבכירים בחברה הישראלית שכבר "עשו את זה". במפגשים אנחנו מבקשים מהאורחים לענות על שתי שאלות: 1. איפה אתה היית כשהיית בן 25-35 - מה היו החלומות, הפחדים, הדילמות וצמתי ההחלטה שלך
2. מה יש לך להגיד בדיעבד ממה שלמדת לצעירים.
אני מאד אוהב את יואב קוטנר, עברתי איתו חוויות שהוא בכלל לא יודע עליהם. בעיקר במסגרת ציפוריי לילה ביום שישי בערב בגלי-צהל. זו היתה תקופה שהוא בעצמו עוד גילה עוד ועוד מוסיקה. זה היה מאד "בתולי".  זה היה בתחילת שנות השמונים כך שגילינו ביחד את קלפטון, לד זפלין, אפילו הפינק פלוייד, כשהם לא היו כאלה דינוזאורים מתים. וגם מוסיקה חדשה של האייטיז כמו קוקטו טווינז ו-This Mortal Coil. אז גם לי יש פינה ריגשית חמה אליו, וזה חוץ מ "עד-פופ" הנפלא שהוא השתתף בו, וגם "זהו זה", בדגש על גם.

מזא"ה 9: איפה הייתי? מה עשיתי? מדברים עם יואב קוטנר


My Bloody Valentine - Loveless
ולסיום עוד קלאסיקת ניינטיז. האלבומים של בלאדי וולנטיין יוצאים מחדש לאחר Remaster. זה נעשה כאילו לכבוד העידן הדיגיטלי, אבל זו בהחלט הזדמנות מצויינת להקשיב מחדש. עד היום לא ממש הצלחתי להתקשר עם הלהקה הזו, אבל כשמאזינים לאלבום שלם, אז פתאום כל השוגייזים הזה נשמע הרבה יותר מורכב ואומנותי מאשר סתם רוק. יש כאן סוג של שלמות, וזה מרשים ביותר. בקרוב הם אמורים גם להוציא EP חדש המבוסס על חומרים ישנים, לא בטוח שזה יהיה מעולה כמו זה: [קישור]

ושתהיה לכם פרימיום של שבת !