האלבום השני שקניתי בחיי היה אלבום הבכורה של בוני אם. הייתי בכיתה ב'. קניתי אותו בעיקר בכלל הביצוע המושלם שלהם לסאני Sunny , שנראה שהוא הולך להישאר נצחי, כמו הסימפוניה החמישית של בטהובן. השנה היתה 1976, והכל היה עדין בגישושים לדיסקו. יש באלבום הזה הרבה יותר גיטרות, הרבה יותר כלי נשיפה, הרבה יותר כושי מיוזיק. אפשר לשמוע איך ההפקה של פרנק פאריין יורה לכל הכיוונים, ולוקחת מהכל. אח"כ הכינורות תפסו הרבה יותר מקום, אבל בשלב הזה זה נשמע הרבה יותר ניסיוני. כמו איזה שידרוג לסול. השבוע היתה איזו כתבה בטלוויזיה שבא התראיין איזה מומחוי ואמר שאין במוסיקה של Boney M. שום חדשנות מוסיקלית, שזה רק בידור טהור, אז אני חושב שאילו הוא היה מקשיב לאלבום הזה בזמן אמת הוא היה מבין עד כמה שהוא טועה. Take the Heat off Me הוא אבן דרך בחיי אבל אני חושב שהוא גם אבן-דרך במוסיקה הפופלרית. אני לא מאמין בכך שסגנון מוסיקלי קובע אם מוסיקה היא נחותה או עילית. בדיסקו נעשו דברים גאונים לצד הרבה מאד טראש. ואין גם שום דבר רע במנגינה טובה וכייפית שמעיפה. אם מישהו עלה על איזה פטנט, אז כנראה שהשכינה איתו. נזכרתי בכל זה כי ההיום הם מופיעים בנוקיה.
והנה דוגמא מהאלבום ההוא, שיסלק מכם את כל הדעות הקדומות אחת ולתמיד. כמובן שכל השירים נוטפים מסקס, אבל לא הבנתי אז כלום [וכדאי לכם לבקר גם כאן]
