קצת לא להאמין שזהו אלבום הבכורה של ג'ק וואייט, אבל זו עובדה. זו באמת הפעם הראשונה שזה הוא לבדו, בלי וואייט סטרייפ ובלי The Dead Wheather אפילו בלי דיינג'ר מאוס ונורה ג'ונס. אולי בגלל שזה לא ממש כמו אלבום בכורה הוא נקרא Jack White III. אין שום חדש בסגנון, זה עדין הרית'ם אנד בלוז הכי מדליק שמיוצר כיום, מתכתב עם לד זפלין הרולינג סטונס והרבה אחורה, הפעם פשוט יש הרבה יותר פסנתר. נראה שכל שינויי המסגרות מפרים את וואייט ומאפשרים לו ליצור בכמויות כאלה המון שירים טובים, מצד אחד כאילו כל השירים מחליקים לו מהמפרט, מצד שני ההרגשה היא שיש לוואייט איזו הפרעת קשב, הסאונד מאד מודגש ומורעם, וכל צליל וכל תו כאילו נחצב על הפסנתר בלחיצה עזה. האמת היא שלא התכוונתי להקשיב לאלבום הזה. חשבתי שדי מיציתי את ג'ק ווייאט, אבל הרעב והתשוקה שלו מנצחים את כל הציפיות. יש כאן כמה שירים שכבר חרוטים לי בזיכרון וזה אחד מהאלבומים האלה שפשוט כיף להקשיב להם. הקליפ לשיר Sixteen Saltines אדיר, ואני גם חושב שזה שיר אדיר (ותשכחו נמה שכתבתי בפוסט הקודם עליו), אבל חוץ ממנו אני כל פעם מגלה שיר אחר ונדלק עליו, השבוע מאד אהבתי את Weep Themselves To Sleep עם סולו הגיטרה הכי מזניב ששמעתי בשנים האחרונות. Hyprocritical Kiss היה כאן שיר השבוע שעבר. Love Interruption הוא שיר על מה זאת אהבה, I Guess I Should Go To Sleep קברטי משהו. בקיצור רק כיף:
