לעקוב אחר הפרימיום

יום ראשון, 6 במאי 2012

שיפוט מהיר: The Dandy Warhols, Brian Jonestown Massacre, City of Kings

לכבוד הסידור החדש של הבלוג, תהיה הקפדה קצת יותר גדולה בין פוסטים של אלבומים, לפוסטים של סינגלים וקליפים. אז הפעם אלבומים, ושלושה ! אחד חלבי, אחד בשרי ואחד אוכל טעים - כמו שנאמר פעם במערכון של הגשש. לצערי, המערכונים האלה שהיו שגורים כל-כך בפינו פעם, נעלמו מהסלנג והשפה, לדעתי בעיקר בגלל שאין מהם זכר באינטרנט. כנראה שמישהו שומר יותר מידי טוב על זכויות הגבר שלהם, וזכויות היוצרים, וכך הם יוצאים קרחים מכאן ומכאן.
האלבומים שבפוסט הזה מאוחדים יחדיו כיוון שהם כולם מאד חמים על המדף, אבל מצד שני גם קצת צפויים. עשויים כמו שצריך, נשמעים טוב, אבל לא מעיפים. צריך גם אלבומים כאלה. אני לא הייתי מביא אותם לכאן אילולא הקשבתי להם כל-כך הרבה. ואם הקשבתי אז כנראה שבכל זאת יש בהם משהו. יש לחם ויש חמאה. האלבומים האלה הם לחם.
The Dandy Warhols - This Machine
אני לא בטוח שזה האלבום הכי טוב בפוסט הזה, אבל הוא זה שאני מקשיב לו הכי הרבה. זהו האלבום השמיני של הלהקה  האמריקאית האלטרנטיבית הזו, וכצפוי מלהקת ניינטיז יש כאן מגוון של שירי רוק כאלה, בהשפעת גראנג'-גוטי-שוגייז עם שימוש מושכל באפקטים אלקטרונים. החידוש הוא שכל חברי הלהקה שותפים לכתיבת השירים באלבום, מה שהופך אותו ליותר אסופה של שירים מאשר, יצירה שלמה (לי זה כלל לא משנה). זה גם אלבום בוגר כזה, אבל יש גם שירים כמו Enjoy Yourself שהם יותר פוסט-פאנק לצד שיר כמו Well They're Gone שמצליח, אפילו, לרגש אותי. הרבה שירים נשמעים כמו משהו אחר,  ואחרי הרצועה השביעית אני מתחיל קצת להתעייף מהאלבום, אבל ככה הוא מתחיל:

 

Brian Jonestown Massacre - Aufheben

הסגנון של BJM הוא מאד אקלקטי: גם אקלטרוני, גם פסיכדלי וגם אוריינטלי  -שאנטי באנטי משהו. הם אמריקאים, והם אמורים להופיע בארץ ממש בקרוב. בתזמון מופלא יצא להם אלבום ממש נחמד, ה- 13 במספר, אשר מוזכר בכל מקום. הקשבתי לו פעמיים, לפחות, ואהבתי. זה אלבום שמתאים כאלבום אוירה.  עוד להקת ניינטיז שלא נס ליחה. או יותר נכון: עדין מתפקדת היטב [קישור].


City of Kings - The Foundation
אין לי מושג אין מתי גודינר הגיעה ללהקה הזו. אבל כנראה שמחוזות הגוטיקה והפסיכדליה הובילו אותה לשם. זה אלבום בכורה קלאסי של להקה מאוהיו שהקליטה את כולו במרתף, כמו שצריך. אני הקשבתי לו בשעת צהרים ביום שישי האחרון, שזו השעה הכי פרימיום שיש בשבוע. שעה של דימדומים, שעה של נחת, שעה שבה אור השכינה (החילוני) מאיר אותי ואני מנומנם ומדושן עונג להקשיב בדיוק לאלבום כמו זה. וגם התמונה על העטיפה עושה לי מחשבות.

פוסטים אחרונים וממש שווים !