לא יודע עד כמה אתם נוחים להשפעה, אני גם לא יודע להגיד עד כמה אני נוח להשפעה. לפעמים נדמה לי שמאד. לפעמים נדמה לי שלא יעזור כלום..אם אני לא אוהב משהו, אז אני לא אוהב אותו. במקרה הזה של האלבום של קניה ווסט, הביקורות היו מאד פושרות. בנוסף לכך הקליפ הראשון שיצא לא הרשים אותי , וכבר חשבתי לוותר עליו. אבל אז הגיעה המלצה ממישהו שכן התלהב, והקשבתי. ממש הקשבתי, מההתחלה ועד הסוף, כמו שצריך. ואז שוב ושוב...אני לא יודע מה התחושה שלכם כשאתם "עפים" על משהו, אבל אני מצאתי שזה נותן לי המון כוח לרוץ על הליכון בחדר הכושר. ועל האלבום הזה אני עפתי גבוה.
ברשת אפשר למצוא קליפ שמתאר ראיון של לואיס ארמסטרונג שערכו לו שני נערים בני 15 לפני 49 שנים. זה היה אחרי הופעה שלו, לואיס ארמסטרונג ישב מולם עם תחתונים בלבד, היה גם מאד חם, וגם בכל זאת היה חם. באותו הזמן הוא היה כבר כוכב גדול. כלומר כוכב גדול בעולם של הלבנים, והוא ענה לכל השאלות שלהם, ונתן לכל העיתונאים האחרים לחכות בחוץ עד שיסיימו. הרבה ביקורת נשמעה אז על ארמסטרונג שהוא מתנהג בהופעות כמו הכושי באוהל הדוד תום. מתחנף, מתרפס... מצד אחד הוא הכניס את הג'אז וגם את המוזיקה השחורה לכל בית באמריקה, ובעצם...לכל בית בעולם, ומצד שני הוא היה יותר מידי חביב. כל-כך שונה מאיך שראפרים מתנהגים כיום.
אני חושב שבמידה רבה ההיפ-הופ העביר בפעם הראשונה מסר מהשחורים באמריקה, שהם לא מוכנים להיות יותר הצוענים של אמריקה, אלא שהתרבות שלהם, היא תרבות לגיטימית. זו לא הפעם הראשונה שהם פתחו את הפה, בילי הולידיי שרה כבר בשנת 1939 את Strange Fruit, פואמה שכתב דווקא יהודי (אולי בעצם לא דווקא) על טבח שבוצע בשחורים שלושים שנה קודם לכן. סטראנג' פרוט בביצוע של נינה סימון גם מסומפל באלבום Yeezus. אז זו לא הפעם הראשונה שהשחורים פתחו את הפה שלהם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהם לא סתמו אותו.
השבוע גם הקשבתי לפודאסט שבו אייל פרידמן מרצה במסגרת בית הספר למוזיקה, "אקורד" על פאנקדליק ועל ג'ורג' קלינטון. הרכב ותופעה של שילוב רוק וחיספוס במוזיקה שחורה. ואני מצאתי שהקשר בין פאנקדליק ולבין האלבום החדש של קניה ווסט הוא בחיספוס וההתקרבות למוזיקת רוק.
אבל איזה הבדל ישנו בין הרוק-Fאנק הכייפי של Parliament-Funkadelic לבין התיאורים המילולים של Kanye West. שילוב של דקדנט, סיפורי אכזבות אהבה, זעם שחור מבעבע. תשוקות וייאוש. יש הרבה שיתופי פעולה באלבום הזה, מבון איבר ועד דאפט פאנק. אבל הסאונד מלוכלך - גם אלקטרוני גם לאוו פיי, ויש הרבה מנוברות בהפקה. מעברים שמזכירים לי את ההפקות של פרינס ושל אאוטקאסט, רק בכיוון הרבה יותר בלתי מתחשב. קניה ווסט כאילו מנסה לעשות דווקא, ולהקשות עם המאזין, אבל בסופו של דבר האלבום הזה מצליח לעבוד עליי כי יש כאן שירים שבנויים טוב ואפילו במידה מסויימת פופים. קשה לי בעיקר השפה הבוטה של קניה. אני לא חושב שזה אפשרי לעשות גירסה נקיה לאלבום הזה, אי אפשר לכתוב "ד**קתי אותך על הכיור" נקי. הוא צריך לכתוב את כל המילים מחדש. אבל המילים חשובות, יש לו הרבה מה לומר - על עצמו כאלוהים, אל התקפי חרדה, על תרבות הסמים בעבדים החדשים. נראה כאילו שקניה מרגיש חובה בגלל ההצלחה שלו להשתמש בשפת רחוב הכי זולה שיש - גם אם הוא חוזר על המילים: חתולים וחופים יותר מידי פעמים.
קבלו את הקליפ הגנוז מתוך האלבום. מבחינתי יש שירים יותר טובים באלבום ובכלל מומלץ לשמוע את כל האלבום בהזרמה.
18 שנה ל-MAD MAN
בהזדמנות חגיגית זו שווה לציין את חגיגות הלייבל ההיפ-הופ הישראלי מד מן. בראשות האב המייסד של ההיפ הופ בארץ, האיש והאגדה צ'ולו,
יום חמישי ה1 באוגוסט בשעה 21:30
בארבי ת"א
מחיר 80- 60
מנחה: לירון תאני
על העמדה: אורי שוחט, דיג'יי ג'ובי
משתתפים: סאבלימינל, נמרוד רשף ומירו (שבק'ס), אקסום, פלד ואורטגה, איזי, עמרי גליקמן(התקווה 6), סול ג'יי, נצ'י נצ, לוקץ, קוואמי, פישי הגדול, קאשי, צ'ולו, סילברדון, אקסום, זי קיי, טונהמאן, אלון דה לוקו, אוריג'ה, סילבדון, שורטי,הוריקן קטרינה, יאמנז,
פסטיבל מאד מן יארח על במה אחת כל סצינת ההיפ הופ הישראלית לדורותיה. מעל שלושים אם סיז שמספרים את סיפור ההיפ הופ הישראלי, האמנים מופיעים יחד מזקן עד צעיר, ללא פערי דורות. את הערב ינחה המנחה האגדי של "עסק שחור", לירון תאני שיג'נגל על כל גווני הכדורים בלוליינות המיקרופונית שתכתיב את הדיבור.
רקע על מאד- מן
בשנות התשעים, על רקע המונוטוניות המלודית שהגדירה את הווייב בארץ, החליט צ'ולו (אריה אביטן), זמר ומפיק ששב באותה התקופה משהות ממושכת בארצות הברית, להפריח בועה צבעונית לאוויר הציוני ולפתוח חנות שתשרת את המעט שנמשך לתרבות ההיפ הופ, סטריט, ביטים, שירה שבורה וחרוזים.
החנות "מאד מן" שמכרה בגדי היפ הופ ושבתה את לבבותיהם של מעטי מעטים שאהבו את הז'אנר, הפכה מיד למקום מפגש של חבר'ה צעירים, אשר באו לשיר על רקע ביטים שהושמעו ברמקולים בחנות.
החבר'ה הצעירים היו אותם האנשים שלימים הפכו להיות עמודי התווך בראפ הישראלי.
צ'ולו קלט את הפוטנציאל שמולו ומיד הקים אולפן קטן בחדרון אחורי בחנות, שממנו יצאו כמה מכוכבי ההיפ הופ והרגאיי הגדולים ביותר בישראל וכמה פרויקטים שייזכרו לעד בפנתיאון ההיפ הופ הישראלי כמו האוספים ישראלים עצבניים 1:1 ומיקרופון למקסימום, שאיגדו את כל אלה שלא קיבלו הזדמנות או יחס אצל חברות התקליטים הגדולות. אוספים אלו היו מחולקים במחיר סמלי זעום או אפילו בחינם, והיום הם כבר נחשבים לנדירים ומבוקשים.
עם הזמן הסצינה התפתחה וכך גם אותו חדרון קטן, שהפך לאולפן הקלטות מקצועי בשם "יאגא". עשרות ראפרים והרכבים החלו לעלות לרגל לחנות, שהפכה כבר לרשת, בתקווה שצ'ולו יקליט ויוביל אותם לתהילת עולם. בעזרתם של נימי נים (נמרוד רשף) אקס בויאקה, ומג'יק (רן הרוש), אקס הרביעייה הפותחת, הוא החל לסנן קלטות וחומרים ובנה את דור הראפרים של העשור הראשון של ההיפ הופ הישראלי.
היו גם ערבי מיקרופון פתוח, שנתנו במה לכל ראפר שפעל באותה תקופה וביקש להוכיח יכולות ווקאליות. מהר מאוד הביצה התפלגה והאמנים החלו להתפרסם, ערבי המיקרופון ואוספי המחתרת למיניהם נעלמו. אך צ'ולו לא ויתר והמשיך כל השנים לקדם ולטפח אמנים.
בני טיפוחיו ממשיכים לעשות לו כבוד ולהגיע מדי שנה לפגישות המחזור הקלידוסקופיות, MAD MAN, פעם בשנה
לפרטים נוספים: בלה מלכין, יחסי ציבור 052-6520719.
http://www.madman.co.il/online/FM
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה