איך זה שכוכב אחד מעז - הספד שכזה לדיוויד בואי

רק רציתי להגיד שאני לא כזה עצוב. אנשים מתים. גם מוזיקאים. חייזרים לא. וברצינות, אני אף פעם לא חשבתי שבן-אדם שהרעיל את הגוף שלו עם כל-כך הרבה חומרים, אמור בכלל להגיע לגיל המופלג הזה של 69. יותר הגיוני 27. ואולי מה שעוצר אצלי את הדמעות הוא דיוויד בואי בעצמו שתמיד הגיש את עצמו כדמות ולא כאדם. כאמצעי להעביר אומנות ולאו דווקא חוויה אנושית סנטימנטלית. כפנטזיה בלתי מושגיית. אולי כחוויה אנושית רוחנית גבוהה מעבר לרגש, מעבר לצורה, מעבר לגבולות הטעם, או הגבולות בכלל. 

אולי הדבר הכי מיוחד אצל בואי הוא הניסיון המוצלח לעשות דברים ניסיוניים לגלות מחוזות מוזיקלים חדשים. תמיד אפשר היה לטעון עליו שהוא זיהה לפני כולם מגמות ורכב עליהם, הגלאם-רוק, הארט-רוק, הקראוט לא היו המצאות שלו, אבל תמיד המגע שלו יצר דבר חדש. כל כולו יקום מוזיקלי נפרד שלוקח ונותן חזרה ליקום המוזיקלי הכללי.

כבר כמה שנים שאני שם לב שלא עובר שבוע בלי אירוע מוזיקלי של בואי, בלי אזכור בלי משהו ממנו. אני לא חושב שזה יעלם אחרי מותו. לפחות זו ההרגשה. בשבילי בואי יחד עם הביטלס + פול סיימון+ הפיקסיז+ פרינס +ספרינגסטין+ קייט בוש +ומוריסי = מהווים את היסודות המוזיקלים של העולם (שלי). אבל הוא יותר מכולם נותן לי חופש להיות מה שאני. בלי הטפות מוסר נוסח הסיקסטיז.

אהבתי לראות אותו מופיע בכמה סרטים, המבוך, חג שמח מיסטר לורנס, וגם אבסולוט ביגינרז. אני תמיד שמח שאני יכול לחזור לאלבומים שלו ולגלות שרובם עומדים במבחן הזמן (למשל זיגי סטארדאסט) ובפעמים רבות הם עדין מפתיעים אותו בחדשנות שלהם, או ביצירתיות שבהם, גם אחרי הרבה מאד שנים. אבל יותר מכל אני זוכר את בואי בשירים שפשוט העיפו אותו. שירים שהלהיבו אותי שחשבתי שהם הכי יפים בעולם.

הרשימה ארוכה ודי בנאלית מייג'ור טום היה אולי הראשון. הרבה מאד שנים החשבתי את Five Years כשיר הכי יפה בעולם. היום אני חושב שאני הכי אוהב את Wild is the wind וגם את Heroes. מאד אהבתי בזמנו את הקאבר שלו לז'אק ברל Port of Amsterdam ומה שמפליא אותי שבאותה תקופה בערך השתגעתי מהאלבום Let's Dance ובמיוחד מהשיר Modern Love.

עוד שירים שאני חייבם לציין אפילו שכולם אוהבים אותם הם Under pressure, Sound and Vision, Rebel Rebel, Life on Mars, Ziggi Stardust, Fashion, Ashes to Ashes, Absolute Beginners  רגאיי וגם Don't Look Down שאף אחד בעצם לא מכיר - זהו קאבר רגאיי של בואי לשיר של איגי פופ שהכרתי בזכות קוטנר אחד השירים האהובים עלי של בואי. אולי כי הוא נשאר קצת פרטי. אף אחד לא ממש מתפעל ממנו. הוא לא שיר כוחני. אין בו סאונד יוצא דופן. משהו מאד פשוט ונקי. וכמובן שהמילים עושות גם את העבודה.
עוד שיר ששווה אזכור מיוחד הוא Everyone says "Hi" תמיד חשבתי שזה קאבר אבל היום גיליתי שבואי כתב אותו על אביו שנפטר כאשר בואי היה צעיר והוא לא הספיק להיפרד ממנו.
וזה האלבום של בואי שאני הכי אוהב, ולאו דווקא בגלל העטיפה האייקונית. וזה גם אחד ה-שירים: Aladdin Sane

ביקורת קצרה על Blackstar 

הדברים האלה נכתבו ופורסמו על-ידי בפייסבוק כשהאלבום יצא וכמה ימים לפני מותו בדיעבד, אחרי מותו, ההקשר הרבה יותר ברור וגם המסר:

אני מאד אהבתי את השיר והקליפ של שיר הנושא Blackstar. האלבום של דיוויד בואי שיצא ביום הולדתו ה-69. זה יותר מייצג משיר. והאלבום ממשיך באותו כיוון. אם המאמץ הוא יותר במישור ההפקה ולא במישור האומנותי (מה שזה לא יהיה).. אם המסר לא מספיק ברור וקצת יותר מידי סוריליסטי, שלא לומר מחורטט..ממש לא איכפת לי. מצידי שהוא ישיר את ספר הטלפונים. אצל בואי אף פעם לא ברור מה אמת ומה המצאה. מה מהבטן ומה מניפולציה. אני רוצה להאמין שבשלב שבו הוא נמצא בקריירה ובחיים הוא עושה מה שהוא עושה לא מתוך תמריץ כספי אלא מתוך דחף ליצור. וזה מספיק לי בשביל לקבל את זה כדבר נקי. ואז השאלה אם אני מתחבר. אהבתי שהוא הלך לכיוון של אופל ולא לקח איזה גיטרה אקוסטית וניגן שירים של דילן. למרות שזה גם אופציה מבחינתי, כאמור.
ויצא אלבום ממש מעולה. שמתחבר גם לימי התהילה שלו בסבנטיז בעיקר עם הסקספון. אבל גם הגישה האומנותית הזו. פעם היה דבר כזה רוק-אומנותי ובואי היה אחד ממבשריו.