לעקוב אחר הפרימיום

יום שבת, 23 בינואר 2016

מקסימל קומפקט - הכוח מתעורר

פורטיס עם כובע טמבל בתמונה חלוצית
זו היתה ההופעה השלישית של מינימל קומפקט שראיתי. ואני לא ממש איש של הופעות. בפעם הראשונה זו היתה הופעת הפרידה ברוקסן בשנת 1991, הפעם הקודמת היתה בסיבוב הקודם שנדמה שהיה כבר האחרון, וביום חמישי השבוע, שאולי האחרונה שלי. אולי גם שלהם. מי יודע... כל פעם מחדש נדמה שהכוח מתעורר כדי לתת מכת מחץ אחרונה למציאות. ואז הוא גם חוזר.
אז הפעם הייתי סאחי מתמיד. עמדתי על המדרגה של הבארבי, שהיא המקבילה לתאי צפיה שיש באולמות רגילים. היא, בנוסף למרפסת. בקיצור בניגוד להופעות קודמות שבהן הייתי צעיר מידי, או שתוי מידי, הפעם הקשבתי למוזיקה כמו שצריך. והיה ממש מצויין. הם נתנו את כל הלהיטים. הם ניגנו מצויין. הקהל התלהב. זה הרגיש כמו שאמר פורטיס, "כהווה מתמשך", עברו לי המון מחשבות בראש (בגלל שלא הייתי שתוי מספיק) על כך שזו להקה שבעצם היתה קיימת לפני הפיקסיז ולפני שיו-2 המציאו את נגינת הפעמונים של אדג'. על ההשפעות של הקראוט רוק עליהם. על כך שהם מנגנים בעיקר על גיטרות היום ושהקלידים נשמעים אחרת. יש יותר סמפלינג ויותר השפעות של טכנו על המוזיקה. עדין אני מרגיש שברי הוא המוזיקאי או הנגן הכי מוכשר שם, ואולי גם הרוקיסט האחרון של ישראל ששר בעברית. פורטיס נראה לי כמו מז מהסרט החדש של סטאר וורז, סמי בירנבך כמו סנוק, מקס פרנקן הוא צ'ואי, ברי הוא האן סולו, ומלכה היא כמובן הנסיכה ליאה.
את כל ההופעה ליוותה תאורה מאד מוצלחת בכחול ובאדום. וגם אפקט נחמד של עשן. אני זוכר את זה גם מההופעה ברוקסן. ברוקסן זה היה ב- 91 אז העשן לא היה רק מהמכונות, אלא גם ממאות המעשנים באולם. ואפילו שאז עישנתי בעצמי, זה היה בלתי נסבל. לכן זכרתי את זה. אז הלכתי לירכתיי האולם של רוקסן, שהיה די גדול, וראיתי את ההופעה מרחוק. היו המון אנשים אבל זכור לי במיוחד ערן צור שעמד לפני.
אז נחזור ליום חמישי - היה כיף, יש משהו מאד יחודי עם צליל אופייני ללהקה הזו. זה באמת היציאה הישראלית הבינלאומית הכי מוצלחת שהיתה פה. יש הרבה מאד שירים שעומדים במבחן הזמן גם בהאזנה מפוקחת. ואחרים שפחות, כלומר עדין טובים אבל נשמעים מזמן אחר. היה כיף להיפגש עם כל מי שבא. למטה שיר מההופעה השבוע שמתחיל עם מחווה לבואי



בדרך למינימל הקשבתי לדיאמונד דוגז. אלבום שקניתי לפני שבע שנים בערך, יחד עם הירוז, ומאד התאכזבתי ממנו. השבוע זה נשמע לי ממש אחרת. לקח לי זמן לעכל גם את העטיפה, אבל בעיקר הרגשתי שהוא מיושן ולא מגובש. אמנם יש בו את רבל רבל, אבל אלבום אינו נמדד ע"פ שיר אחד, להיפך, לפעמים השיר הבולט יכול להאפיל על כל השאר. יש באלבום הזה ערבוביה של גלאם ודיסקו וסול שאולי צביקה פיק היה מושפע ממנה, יחד עם קראוט שבואי אמור להחשף אליו רק בהמשך בברלין. אז עכשיו אני אוהב את חוסר המושלמות, את החיפוש, את הניסיון והטעיה. אני לא חושב שזה בגלל שבואי מת, אלא בגלל שכשאתה מקשיב לכל-כך הרבה מוזיקה אתה נהנה גם מדברים פחות מושלמים, ושאינם אחידים, אולי אפילו יותר.



אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !