לעקוב אחר הפרימיום

יום שני, 29 בפברואר 2016

גרג דולי - מופע ותיקיאדה



הייתי בהופעה שלו בארץ עם האפגאן וויגז ב-2012. זו היתה אולי פעם ראשונה שלי שראיתי תופעת הערצה למיניותו של כוכב רוק. כתבתי על זה בזמנו פוסט. מאז אני חושב שהוא הגיע עוד פעם עם האפגאן וויגז לארץ. כל דמותו של גרג דולי והנושאים של השירים על אהבות ואכזבות יוצרים את הדימוי ואת הסקס אפיל שלו. אבל הפעם זה היה אחרת. מבחינתי זו היתה הופעה אופטימית יותר ופחות יצרית. קודם כל הפורמט היה נכון. קראו לזה מופע אינטימי. אבל לא היה מדובר בחווה אלברשטיין עם הגיטרה (שאני מאד אוהב), אלא במופע רוק עם "להקה קאמרית" של גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, באס, כינור וקלידים. לפני ההופעה הייתי מוטרד מכך שלא היו תופים, אבל דולי לא צריך תופים או גיטרה הוא יכול גם לזייף אם הוא רוצה כי הוא תופעה בפני עצמה. אם כי חייבים לציין שהיתה לו להקה  מעולה - נגן גיטרה חשמלית מעולה מניו-אורלינס וגם הכינור (היו רגעים שלא הייתי בטוח מה מהם מנגן באותו רגע), וגם הבס ונגן הפסנתר הישראלי שהצטרף.
 אהבתי לראות שהוא השמין (קצת) והתבגר אבל עדין מלא חיוניות. עדין מלא עוצמה. הקול העורבני שלו בולט יותר. אבל עדין הופעה מהלב אינטימית אנושית. בתור אחד שלא גדל על שיריו אני יכול לומר שמה שאני מרגיש בהם מעבר לכישרון ומעבר למילים ולמוזיקה זה בעיקר אישיות. אופי. אנושיות. וזה בא גם לידי ביטוי בהופעה. לטעמי יש משהו מעט גולמני במילים של שיריו. מלא חן ומלא רגש אבל לפעמים אני מרגיש שהשירים שלו הם יותר סיפורים מאשר שירים. ומה שכל-כך אהבתי אצלו אתמול זה את התשוקה. החיוניות. אני ראיתי בו שם בבמה קצת את עצמי איך שאני אהיה בעוד כמה שנים – בן אדם בגיל העמידה שהגשים כבר את עצמו ואת מאוויו, אבל שעדין רוצה לחיות להרגיש ואם צריך לשנות פורמט אז משנים פורמט כי זה נכון.
כשחזרתי הביתה היה לי קשה להרדם אז קראתי בעיתון ואז נתקלתי באחת הפרסומות לותיקיאדה באילת (יש דבר כזה ! כלומר, עיתון - יש דבר כזה עיתון ! וגם ותיקיאדה !), יופיע שם יהורם גאון, חבל שלא מביאים להם גם את קית' ריצ'ארדס שיראו איך צריך להתבגר נכון.

הסטליסט היה מורכב משירים מתקופות שונות. היו שני הדרנים - כי ככה זה בישראל הדרן אחד לא מספיק לנו תמיד אנחנו רוצים עוד שיר אחד אחרון חביב חביב - אבל הפעם במקום שיר הסיום המקורי הוא נתן לנו את Please Stay כי הוא אמר שזה מה שהוא מרגיש שאנחנו רוצים. ותודה להילה דגן אוהדת מספר אחת ! שהשיגה את סטליסט:


היו כיסאות אבל עמדנו וישבנו ושוב עמדנו ומי שרצה לרקוד רקד ומי שרצה לשבת (כמוני) ישב (סוף סוף אפשר לשבת בהופעה בלי שיתסירו).
אהבתי את הקאבר שהוא עשה למיי פאני וולנטיין:

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !