Rumer - חדש

התבלטתי מאד אם להביא את Rumer לכאן, כי לא הייתי בטוח כמה אמת יש במה שהיא עושה. אחרי כמה האזנות החלטתי שאולי זה גבולי, אבל מגיע לכם להחליט בעצמכם. לכאורה, יש כאן עוד זמרת שמוציאה אלבום לכל המשפחה קצת לפני כריסטמס, ואת זה היא לא יכולה להסתיר, אבל בפועל היא עושה שירי פופ המושפעים מ- Burt Bacharach, באוירה של תחילת שנות השבעים וקול של קרול קינג, ומה יכול להיות רע בזה. זה מזכיר את מה שעושים "עוזי נבון והמכרים", רק בלי הצחוקים, הגרוב ובלי שירה מהאף. זה מזכיר גם את אדל ודאפי. אין אף שיר מפוספס באלבום Seasons of My Soul. הצרה היא שהכל כל-כך מלוטש שקצת קשה להרגיש את זה נושם. הייתי שומר את זה לגשם הראשון, אבל איפה היורה הזה, איפה?

קניה מחדש

האמת היא שלא היה לי כוח להקשיב לאלבום My Beautiful Dark Twisted Fantasy של קניה ווסט, כל שכן לצפות בסרט באורך 35 דקות עם שירי האלבום. אני לא מרגיש חייב להקשיב לכל מה שהוא עושה. הספיק לי הלהיט Power, לא התרשמתי מהסינגל Monster מתוכו, ושבעתי מאלבומו הקודם Heartbreak שנטחן כמו גרעיני פשתן בביתה של טבעונית. אבל בסופו של דבר התפתתי לצפות בסרט, ולמרות האינפנטיליות שבו הוא גאוני. יש בו סיפור על רומן עם ציפור פניקס נקבה, בעלת ציצים ברוכים, והוא יוצא די שמוק לדעתי, עם הרצון שלו שהאישה שלו תהיה אלוהית ומיוחדת. הצד השני של המטבע הוא שקניה ווסט חושק באישה פלקטית ולא אנושית, וזה גם כן לא משהו, אכן "פנטזיה אפלה ומעוותת". הרבה אש, תמרות עשן, זיקוקי דינור וחרטא ברטה יש בסרט הקצר הזה, אבל ברגע שבו הבלרינות רוקדות, אתה מבין שהקניה הזה בהחלט מתקשר עם האלוהות. בסופו של דבר מסתבר שמדובר באלבום כמעט מושלם, חוץ מכמה קטעים כבדים באמצע (ראו מונסטר). אמנם השימוש בגיטרות, בחצוצרות, בדאנס, בעיבודים תזמורתים, כבר אינו מהווה חידוש מיוחד בהיפ-הופ, אבל כשהוא מנוגן ביצירתיות ובמינון הנכון הוא מרגש. היום כל אלבום היפ-הופ חייב להצטייד ברשימה של אורחים לתפארת, וגם אם זה לא מהווה ערובה לאיכות זה מרתק מאד. חוץ מקיד-קודי וג'יי זי, שנדחף לכל אלבום, מתארחים כאן גם בון איוור וג'ון לג'נד שלוהט עכשיו, וכמובן המלכה ריאהנה. זה נחמד לראות את שיתופי הפעולה בין אומנים. זה נותן הרגשה של שלום עולמי (לפחות הם לא מחסלים אחד את השני). לא הבנתי את עטיפת האלבום, דווקא נראה לי שכיף להם.

Cee Lo Green

סי-לו-גרין הוא הסופגניה שאתם צריכים לפני חנוכה. הרבה יותר מזין והרבה פחות משמין. את השיר שלו Fuck You הוא כבר שר בתוכניות אירוח, כאשר במקום ה-"F Word" הוא שר "פוקס ניוז"(מצחיק). בסה"כ הוא מציע לנו דיסקו סול כייפי וזורם, שמתאים לנסיעות בכביש מהיר ופנוי בלילה (נסו ב..גרמניה). הדואט שלו יחד Lauren Bennett בשיר Love Gun חמוד ובנוי כמו תפאורה של סרט של ג'ימס בונד. Philip Bailey מלהקת "אדמה רוח ואש" מתארח ונותן לנו תזכורת לאוריינטציה הכללית. יש גם שירים באוירת סיקסטיז כמו Satisfied, ועוד קצת משחקים בהפקה, ושיר שנקרא Old Fashion בסגנון שנות החמישים, אבל בעיקרון זה נוצץ כמו כדור מראות של אולם דיסקו, שבו רוקדים נשים אלגנטיות בשמלות ערב אדומות יחד עם ג'ון טרבולטה בגירסה הדקה שלו, או יחד עם סי-לו-גרין בגירסת הסופגניה שלו. הכי אהבתי את החידוש ל -No One's Gonna Love You שהכרזתי עליו כבר בעבר כשיר האהבה הכי יפה לדעתי בעולם.

ברוס ספרינגסטין עושה אלביס

היום כשאנחנו מסתכלים על ברוס ספרינגסטין הוא נראה קצת כמו ארנולד שוורצנגר, אחרי שהוא כילה את כל שנות השמונים בהרמת משקולות, אבל בשנת 1975 הוא נראה כמו היפסטר צעיר ורעב. זה ממש פלא שדבר כזה קורה, לפעמים המציאות יוצרת מצבים שעולים על כל דימיון: בשנת 1975 מיד אחרי ההצלחה של Born to Run הסתכסך ברוס ספרינגסטין עם המנהל שלו בבתי משפט, ולכן לא היה יכול להוציא אלבום לאור, במשך כמה שנים. עד שהגיעה שנת 1978 הוא הספיק לכתוב 70 שירים ולהקליט כמה עשרות, אך רק עשרה מהם נמצאו מתאימים לאווירה של Darkness at The Edge of Town, כל שארית החומר נגנז, ורק עכשיו כמו קפסולה שנסעה בזמן: 20 שירים נוספים יוצאים באלבום שנקרא The Promise. יחד עם יציאתו של האלבום יוצא סרט תיעודי על התקופה ההיא. לפעמים אני חושב שבעולם שלנו קיימות כמה מציאויות מקבילות, הרי בשנים ההן, 1975-1978, זרח הדיסקו, הפאנק, פינק פלוייד, ג'נסיס וכל הכובד ההוא של הרוק, וברוס ספרינגסטין נשמע כאילו לא שייך.
"מהם חיים טובים, כי אם להגשים בבגרותנו את הרהורי הנעורים" (Alfred De Vighny -Cinq Maes ). בילדותו העריץ ברוס פרידריך יוסף ספרינגסטין את אלביס פרסלי, כשחתם חוזה בשנת 1972 ב"אולמפיה רקורד" השוו אותו לבוב דילן, ופטי סמית' (מלכת הניו-וייב האמריקאי) שרה את השיר שלו Because The Night בשנת 1978, אני חושב שבאלבום The Promise שומעים את ההתהוות של כל זה. Fire וגם The Broken hearted שנכתבו ע"י הבוס נשמעים כמו קאבר של אלביס פרסלי (שנפטר באוגוסט 1977 ומוזכר גם באלבום), אבל בסופו של דבר גם כשאתה מאד רוצה להישמע כמו אלביס פרסלי (ומי מאיתנו לא היה רוצה? (גם אני לא)), האישיות שאתה מביא מהבית והסביבה שבה אתה חי מנצחים. הפער בין הרוק של ברוס ספרינגסטין, לבין הרוקנרול של אלביס פרסלי, הוא הפער הכי גדול שיכול להיות בין בידור קליל נוצץ בסגנון לאס-וגאס, לבין אומנות החוצבת מהשיגרה ומהחולין של החיים האפורים בעיירות מרכז ארה"ב. ב-The Promise המתח הזה בין הרצון להיות אלביס, לבין הרצון לתאר את החיים חוגג. האלבום בנוי כהמשך לאלבום הקודר Darkness at The Edge of Town, הוא מתחיל עם השיר Racing in The Street ,שנדחף לדרקנס כרצועה אחרונה (שאפילו לא הוזכרה בעטיפה), ולאט לאט האוירה מתרחקת אל עבר הרוקנרול הקליל יותר. למשל השיר Outside Looking In שנשמע כמו שיר של באדי הולי. The Little Things ,Ain't Good Enough For You נשמעים לגמריי סקסטיז, חוץ מהסקסופון שמזכיר לנו שבכל זאת ה-E Streer Band כאן כל הזמן. לקראת סוף האלבום, בשיר The Promise, הוא כבר מתקרב אל האלבום The River במעיין מפרעה מאוחרת שכזו, בשיר זה הוא שר על החלומות שמגיעים לכביש ללא מוצא:
I followed that dream just like those guys do up on the screen
And I drive a Challenger down Route 9 through
the dead ends and all the bad scenes
And when the promise was broken, I cashed in a few of my dream

למי שלא מכיר את ברוס ספרינגסטין אז כדאי לדעת שבתחילת דרכו הוא נחשב מבחינת המדיה לבחור סגור מאד. עם כל הפתיחות שלו בשירים והכריזמה בהופעות, עד אמצע שנות השמונים הוא היה מאד ביישן, וגם סירב בהתחלה להפיק סרטוני וידאו. יכול להיות שהיה כיף לראות סרט תיעודי על ברוס ספרינגסטין כבר אז, אבל היום כשיש לזה גם ערך של קלאסיקה זה שווה עוד. נוסטלגיה מעולם לא היתה תענוג גדול יותר. עוד לא ראיתי את הסרט, אבל גם אתם יכולים להקשיב ל-15 שירים חדשים-ישנים שיצאו לאור. זה בערך כמו שימצאו עכשיו עוד 4 שירים חדשים לחיפושיות, בעצם זה כמו שימצאו שיר אחד חדש של החיפושיות (בכל זאת ברוס ספרינגסטין עוד חי, נושם ויוצר). זה אמנם אלבום כפול, אבל הוא נשמע בחלקו, כמו B-SIDE אחד גדול, יש שם כמה שירים שיצאו כבר בהזדמנויות אחרות (Fire, Because The Night, Racing in the Street) , ועוד כמה וכמה שנשמעים ממש שווים (Save My Love, Got to Get That Feeling, Randezvoux), אני פחות אוהב בלאדות כמו One Way Street או שירים בומבסטים כמו Wrong Side Of The Street, ובכל זאת זה כיף גדול.
אני לא יכול לשער למה ברוס ספרינגסטין המתין 35, אילו היה נשוי לאישה רודפת בצע כמו יוקו אונו, אז הוא כבר היה ממחזר את כל החומרים האלה, ולועס לנו אותם עד שהיו יוצאים כעיסה דביקה של שום-כלום, אבל.. למזלנו הוא לא!
עוד סיפור שאני אוהב על ברוס ספרינגסטין (שחובב מכוניות): לילה אחד הוא והמתופף של הלהקה נסעו באחד מהכבישים הארוכים האלה של ארה"ב, כשלפתע הרכב התקלקל/נגמר הדלק/ המנוע נשרף/ הגלגל התפנצ'ר (ו/או משהו כזה), ירד גשם והם ללא גג (אין מה לדבר שלא היה טלפון נייד), ואז כשגם הרדיו התקלקל, הם התחילו לבכות (סיפור ששמעתי פעם מיואב קוטנר).
עוד לשמוע.

בראיין אינו - בגדי המלך

לבראיין אינו אפשר ליחס לפחות חמישה דברים שהופכים אותו לאייקון: א. הוא הסתובב עם דיויד בואי בברלין בשנות השיבעים, ב. הוא שימש כמודל לדמות הגיבן Rocky Horrow Show, ג. הוא הפיק את טוקינג האדס, ד.הוא הפיק את האלבום ג'ושוע טרי ל-U2, ה. הוא כתב את מנגינת הפתיחה של Windows (תמורת מיליון דולר/פאונד), הוא גם המציא את האמביינט (מה עוד צריך בשביל להוכיח שהוא גאון), ועכשיו הוא יצא עם אלבום חדש שיש בו קצת מכל דבר שהזכרתי כאן. הייתי מצפה ממנו לקצת יותר השקעה, ולהפיק אלבום כמו שצריך, עם להקה, אבל אז זה כנראה לא היה אלבום אישי שלו, אלא מושפע מכל הדינמיקה שמסביב להפקה. התוצאה של ההחלטה שלו לעשות את זה דיגטלי, היא אלבום שנשמע ממחושב, שתוזמר ע"י רובוטים לפני טיסה לחלל. אני לא ממש סובל כשאני מקשיב ל-'Small Craft On A Milk Sea' , הוא בסך-הכל מרגיע וחודר אליך, באופן אינטלקטואלי האופייני לאינו. צדק מי שכתב שצריך להקשיב לאלבום כיצירה שלמה. יכול להיות שאינו מתאמן עלינו? יכול להיות שהוא מחלטר או סתם מאלתר? או שבאמת הוא מביא לנו איזו בשורה שנבין את פשרה רק בעוד כמה שנים. מצד אחד בראיין אינו בא לומר כאן משהו, ובגלל ההפקה המנימליסטית זה קצת כמו ציורי רורשאך- כל אחד יכול למצוא בה מה שהוא מחפש, מצד שני המעטפת היא כשל מוסיקת מעליות. המלך לא ערום הוא רק לבוש נורא דק.

בחרתי דווקא להשמיע משהו מהאלבום שלו יחד עם דיויד בייראן משנת 1981, My Life in the Bush of Ghosts

David Byrne & Brian Eno - Qu'ran

נבדק ונמצא פרימיום - פאנקי

MTV Shows

לפני הכל, עדכון שאחריי הרגע האחרון: קליפ חדש ל- LCD Soundsystem, לשיר Pow Pow בכיכובה של המועמדת לאוסקר אנה קנדריק. קליפ שבו היא בעזרת כוח נשי הורסת לכל מיני ערסים את החשק, ועושה אותם רגישים



חשבתי שלקראת סוף השנה תהיה קצת רגיעה בקצב של מוסיקה, אבל איפה ! השנה הזו דוהרת קדימה ללא מעצורים וללא כל הפוגה. השבוע היו כאן 3 אלבומים חדשים (Small Black, Durrruti Column, Bran Van 3000), וחוץ מזה יש עוד שלושה ששווים התייחסות, אבל קודם כל בלי יותר מידי דיבורים קצת פאנקי:

1.The Streets - Trust Me: דה סטריט בשיר חדש ופאנקי

2.M.I.A. - It Takes A Muscle Ft. The Specials:
מה שיותר חשוב ממה שאתה עושה, הוא עם מי אתה עושה את זה, במקרה הזה הספיישלס עושים טוויסט טוב למ.י.ה.



3.Dan Kelly - Dan Kelly's Dream: חלום מוזר, כמו כל החלומות



4.Rob Roy - Carmencita




לא ממש סבלתי - פינת הפולניה הבלתי מתוגמלת:

5. לאיימי וינהאוס שיר חדש ! אז איך זה שזה לא בראש המהדורה? ובכן, זה לא בדיוק שיר חדש יותר חידוש שיופיע באלבום הצדעה לקווינסי ג'ונס ושמפיק אותו מארק רונסון, נחמד:

Amy Winhouse - Its My Party


6. לג'מירוקוואי אלבום חדש לאחר 5 שנים של הפסקה. ההרכב והאיש שהחזירו את המוזיקה השחורה לעניינים בשנות התישעים, מנסים עכשיו לעשות משהו חדש ועדכני עם סגנון הספייס-סול שלהם. אני מאד אוהב את הקיצביות, את הדיסקו-שיק את הסטיבי וונדר סטייל, אבל השירים החדשים לא אומרים שום דבר חדש, וגם לא שום דבר ישן. אתה אמור לזרום עם אלבום כזה, אבל אין בו כלום, גם לא בהאזנה שלישית. קבלו שיר אחד שבכל זאת גירדתי (לביקורת יותר מפרגנת ב-YNET), לסיכום: קווינסי ג'ונס היה עושה את זה יותר טוב.

Quincy Jones - Ai No Corrida




פוסטים שאהבתי אצל אחרים:
8. סול סיסטה (עדי גונן) כותבת על האלבום של אילן וירצברג "אוסף פרטי" שיצא לא כל-כך מזמן.- בלוז כנעני, שירה עברית, משהו אישי, מומלץ לטעום.

גל גדול - שחור קטן: Small Black

כשז'אנר נולד, זה כמעט כמו ששיר נולד, כמו תינוק.. אם יש משהו שקצת מאכזב בשנות הנוטיס (שזה העשור הקודם) שלא נולד ממנו אף ז'אנר ראוי לשמו (ניו-רייב קטן שפוף נעלם), והנה עכשיו משתם העשור צץ הצ'ילווייב הזה. אהבתי את אקטיב צ'ילייד, ועכשיו יש את Small Black ששווים את תשומת לבכם. קצת קשה לקשר בין הקליפ לשיר שלמעלה, לבין הפליט פוקסס סטייל שבשיר שלמטה. זו אותה ללהקה וכולם אוהבים לאהוב אותם, עכשיו תורכם.

לא על הסמיתס לבדה - Durutti Column

בפרקים הקודמים של "לא על הסמיתס לבדה":
Cure
Aztec Camera
The Colourfield
Prefab Sprout
The Housematrins
Virgins Prunes
The Waterboys

תודה ל'מאזין' עידו שחם, שהפנה את תשומת ליבי (ושל כל החבר'ה) לכך שדורתי קולם הוציא בהוצאה מחודשת את אלבום הבכורה The Return of the Durutti Column, משנת 1980. יש בזה משהו שמזכיר מאד את מה שעושים The XX בימינו, יש בזה ג'אז, פולק, בלוז ופוסט-פאנק. הסיפור של הלהקה מסובך, בעיקרון הם היו הרבה חברים כולל שנים שהקימו את סימפלי רד, כולם פרשו ועד היום Durutti Colun הוא בעצם להקה של איש אחד Vini Reilly, לאורך השנים הצטרפו אליו לנגינה מתופף, בסיסט וקלידן, אבל אי-אפשר לטעות בנגינת הגיטרה המיוחדת של ריילי. הבאתי לכאן שתי דוגמאות אבל יש גם פלייליסט חלום ! עם שירים של דורותי. כמה שזה טוב. במקור העטיפה של האלבום היתה מניר זכוכית, כדי שתשרוט אותנו קצת ושיהיה נעים למגע.

וכאן הוא בהופעה בהרכב מורחב שמשלב מוסיקה אלקטרונית, קלאסית וג'אז, לקטע שהיה גם שיר השבוע Without Mercy, מתוך אלבום אחר שלו.

Bran Van 3000 - מסיבת גן !

אתם יכולים להבין לבד מהמגוון הרחב של הסגנונות שמובא לכאן, שאני אוהב שזה מגוון. יותר מכל אני אוהב שמערבבים סגנונות ושיוצרים דבר חדש. (אני גם אוהב להתמסר למוסיקה מבלי להגדיר ממש באיזה סגנון היא מנוגנת, במין תמימות, שלא לומר בורות, בלתי אמצעית, אבל כיוון שאני כאן ואתם פה, אז אני מרגיש מחוייב להסברים, כי זה מה שאני היית מצפה ממקום כזה). Bran Van 3000 הם צירוף של כל הפיתויים שמוסיקה יכולה להציע לי: הם גם אופטימיים, מרוממי רוח, גם קנדים, גם יצירתיים וגם מערבבים את כל הסגנונות המוסיקלים שאתם יכולים לעלות בדעתכם. ויקיפדיה מגדירה אותם כהרכב אלקטרוני וזה באמת הבסיס, אך האלבום החדש שלהם The Garden מכיל: פולק, סול, Fאנק, רוק גיטרות, פופ, היפ-הופ, קאנטרי, רגאיי, מוסיקה ערבית, ספרדית ואפילו טאבלות הודיות. זה נשמע כמו מסיבת גן כייפית מלאה בהמון אורחים, שאני לא ממש מכיר אבל שבא לי להכיר. מהעשור הקודם יש להם שני שירים שאני ממש ממש אוהב: Astounded וגם Drinkin in LA. לכן שמתי לב שיצא להם האלבום הזה, שיש לומר שצריך לקחת אותו בקלות.

Bran Van 3000 - Oui Got Now


Bran Van 3000 - La Dolce Vita

Mark Ronson & Boy George- מישהו שיאהב אותי

האלבום של מארק רונסון שנוי במחלוקת: חלק מהללים, אחרים לא מתחברים למלאכותיות של העיבודים המודעים לעצמם יותר מידי. אפילו שם האלבום Record Collection, אומר את זה. קבלו אותו למעלה יחד עם בוי ג'ורג שככמו סיימון לה-בון, משתתף באלבום. מה שעושה כאן מרק רונסון, עם כל השותפויות הנחמדות האלה, הוא בעיקר הכשר לכל זמרי הפופ של שנות השמונים, שזה מאד יפה מצידו, ועל הדרך אני חושב שבוי ג'ורג' מביא אותה באחלה שירה, ובפרימיום של שיר. מי מכם היה מזהה אותו בלי הכובע, האיפור, החולצה המנצנצת ופיאות הלחיים?

עוד קליפים של מארק רונסון ששווה לראות: קליפ האופנים, והקליפ הצרפתי יפני

סופיאן סטיבנס - כי חולת אהבה הנני

אלבום שמסתיים בקטע באורך של 25 דקות, אינו יכול להיתחמק מלהיקרא 'אלבום קונספט'. קטעים כאלה, של 25 דקות, מראש דוחים אותי, כי הם נועדו לכישלון, וגם ה-EP החלש, שיצא רק לפני חודש, עיכב אותי ביציאה אל האלבום החדש והמצויין של סופיאן סטיבנס, Age of Adz, שיש לבטא: Age of Odds. אם הייתי יכול ליצור אלבום אחד בחיי הייתי רוצה שהוא ישמע ויראה כך. לא בגלל שהוא מושלם (לעיתים הוא אפילו מתיש), אלא בגלל שהוא יצירתי על גבול המשוגע, ומצליח לערבב מוסיקה אלקטרונית, עיבודים תזמורתים ופולק (גם את האלבום הזה הייתי מת להוציא, ובעצם עוד הרבה אלבומים).

שם האלבום הוא על שם יצירה של רויאל רוברטסון, אמן עם סכיזופרניה-פרנואודית (אמיתית, ולא כמו שלכם יש מהמורה למתמתיקה/בוס/חמה). הוא יוצר פוסטרים בדוגמת העטיפה של האלבום, שמוצגת למעלה. כיאה לסכיזופרן ביצירות שלו יש חייזרים, מפלצות וסצינות מיום הדין. Age of Odds מתעסק באהבה ובפירדות ובאישה: ומה לעזאזל את רוצה אישה?

מה שמוזר, כשם האלבום, שדווקא כאשר סטיבנס עשה פולק הוא התעסק בנושאים פוליטים, בתיאור מדינות, כמו באילינויס ועכשיו עם הסאונד המומצא ההזוי הזה הוא עוסק באישי ובנבכי הנשמה הטרופה. וכמה רגש יש בתוך כל האקספרמנטליות הזו.

Sufjan Stevens - Age of Adz

פליק פולק - Tired Pony

סנואו פטרול, הגיטריסט של REM, המתופף של בל אנד סבסטיאן (נשמע כמו התחלה של בדיחה) ועוד כמה חברים, בסופרגרופ שמנגנת אמריקנה, Tired Pony. לא מת על הכל, אבל זה נחמד בכל זאת. אני מניח שחלקכם מאד יאהבו. וגם השיר למטה עם זואי דשנל, תענוג !




Tired Pony Ft.Zooey Dechanel- Get On The Road

ניל יאנג - האם זה הכרחי ?

יש שאלות שיותר חשובות מהתשובות עליהן. להקשיב לאלבום החדש של ניל יאנג, זה לא מחליק בגרון וזה אחד מהמקרים האלה שצריך להבין למה האומנות שמולנו שואפת. דניאל לנואה המפיק ניסה להוציא מניל יאנג " גיטרה שהיא אקוסטיקה, אלקטרוניקה, בס - וליצור סאונד חדש, גם אחרי 50 שנים של רוקנרול", הוא טוען שזה הצליח לו, אני חושב שזה עודף של אנינות טעם, וזה בעיקרון אלבום של דיסטורשנים ועשו את זה בהצלחה רבה יותר המגנטיק פילדס לפני כשנתיים. אם עושים אלבום שהוא בעיקר גיטרה זמזמנית אז זה מה שמקבלים. אבל לנואה הוא לא רק כזה אומנותי, אלא תמיד גם תיקשורתי. החותם שלו על האלבומים של U2 מעיד על כך. יש לי אלבום תקליט סולו ישן של לנואה שבו הוא מערבב אנגלית עם צרפתית, שאני מאד אוהב, וגם במקרה של ניל יאנג הוא מצליח לשמור על האיכות המיוחדת של יאנג ולתת לה עידכון נוסף, רובד נוסף, שלא היה קודם. זה גם לא מזכיר את נברסקה של ברוס ספרינגסטין שאני ממליץ עליו שוב, ובערך בפעם האלף. מה יש בניל יאנג שמחייב משמעת האזנה מכל היפסטר, ולמה הוא הכרחי? קשה לומר. יש אפשרות שיש לנו פשוט טעם טוב, והערכה למי שמגיעה לו הערכה על יחודיות ומקוריות, ועל המשך של יצירה ועשייה. קצת קשה לי להאמין שהאלבום הזה יהפוך לקלאסי, למרות שכל השירים מקורים וטובים, בניגוד לאלבום של ג'וני קאש מתחילת השנה שכמעט ואינו מכיל שירים מקורים, אבל אפשר להאזין לו לנצח, או לפחות עד שמתים. ראוי עוד לציין שהאלבום של יאנג הוקלט רק בירח מלא. יש בזה משהו...

כדאי עוד לשמוע: ניל יאנג ופול מקרטני

Chrissie Hynde - חדש !

לפני כמה ימים הגעתי במקרה לאתר אינטרנט שבו תמונות של מפורסמים אמריקאים המצולמים כשהם צעירים, וכפי שהם כיום. בדרך-כלל מה שקורה להם הוא שהרזולוציה גדלה פי 5, גם בקמטים וגם במשקל. זה לא המצב אצל כריסי היינד. היא נראיית מצויין, מלאת רוח רוקנרול, ועוצמה נשית. זה מאד מפתה לצאת ולבדוק בת כמה היא, במיוחד לאור העובדה שהיא שרה שיר בשם Perfect Lover שבו היא מתארת את מעלליה כקוגרית עם אהוב בן חצי מגילה, אבל החלטתי להימנע מכך, ולהישאר עם חוסר הידיעה.
'J.P., Chrissie and the Fairground Boys' זה השם של ההרכב החדש שלה. היא חברה ל- J.P Jones, ויחד הם שרים ומנגנים בעיקר שירי אהבה רוקיים. לכריסי היינד יש את היכולת המופלאה לקחת כל שיר ולהכניס לו אופי. מי שמכיר את ההיסטוריה של הפריטנדרס, אז יודע שהיו שם הרבה מיתות ומשברים, והציר היחיד שסובב את הלהקה הזו, לאורך כל השנים, היה כריסי היינד. למרות שהיו לה בעבר הרבה דואטים מפרנק סינטרה ועד שר - אלבומים היא הוציאה תמיד רק עם הפריטנדרס. למעשה זהו האלבום הראשון שהיא עושה עם הרכב אחר. J.P. Jones הוא רוקיסט וולשי צעיר, מעין חיקוי של בראיין אדמס, ומלבד העובדה שהוא מכניס הרבה התלהבות לאלבום, התרומה העיקרית שלו היא שבחולשתו הוא מבליט את חותם הקול היחודי של כריסי היינד.
עבורי כריסי היינד היא טעם נרכש, ככל שאני מקשיב לה אני יותר מעריך, מוקסם ומהופנט. היא סמל הרוק הנשי האולטימטיבי, אני חושב שאפשר לשים לצידה רק את פטי סמית' ו/או ג'ניס ג'ופלין, אבל הרוך, הרוך הישיר הבוטה והפשוט הזה, הוא כל מה שצריך. השירים עצמם, בדרך-כלל עוברים את מינימום הנדרש, ולא יותר, לפעמים גם זה לא. השיר Misty Valleys שבו היא שרה סולו הוא המוצלח והמרגש ביותר, וגם Australia וזה שבקליפ טובים.
אני חולה, יש לי יום הולדת וגם חג סוכות, הבאתי את כריסי היינד כדי לפצות .

J.P.Chrissie and The Fairground Boys - Misty Valleys


J.P.Chrissie and The Fairground Boys - Perfect Lover

בייקר צ'ט

הסיפור של מוסיקאים שנופלים בסמים לא התחיל בשנות השישים, עם ג'ים מוריסון והחיפושיות, אלא עוד בימי הביפ-פופ, כשצ'ארלי פרקר ומיילס דיוויס התחילו לנגן. צ'ארלי פארקר היה גם מי שהעלה את צ'ט בייקר לגדולה, כאשר נתן לו צ'אנס להופיע יחד איתו במועדון הטיפאני קלאב אשר בלוס אנג'לס בשנת 1952. הסגנון המוסיקלי, לעומת זאת, היה קול-ג'אז שהוליד וברא מיילס דיוויס, כך ששניהם תרמו רבות להצלחתו. צ'ט בייקר היה הג'יימס דין של מוסיקת הג'אז. הפרא האציל ששר וניגן בקול הקטיפה. בפעם הראשונה בחיי ששמעתי את צ'ט בייקר, היה זה כששמעתי מנגינה שעולה אל הרחוב, מתוך חנות תקליטים ישנה, שנמצאה במרתף. מנגינה אשר משכה אותי למטה. זה היה ענוג כמו עירסול של תינוק, כמו להניח את הראש בחיק נערה. קצת ממוסחר, אך תמיד נעים למגע. ועכשיו הליקון הוציאו אוסף כפול שתוכלו לתת לחבר/חברה שלכם מתנה, כדי שתהיה לכם שנה מלאת אהבה. (למי שרוצה לקרוא עוד על צ'ט בייקר וכיצד הוא נפטר באורח מיסתורי: עכבר העיר).

Chet Baker - I Fall In Love To Easily


Chet Baker - But Not For Me


Chet Baker - My Funny Valentine


Chet Baker - Let's Get Lost

לשיר כמו ונוס: Mavis Staples

ג'ף טווידי מוילקו הפיק ל- Mavis Staples אלבום חדש. על הדרך הוא צ'יפר אותה בשני שירים חדשים, אחד מהם Your Not Alone, שהפך להיות שיר הנושא. למעלה אפשר לראות את הקשר היפה בין השניים, וכאן אפשר להקשיב לשיר הנושא בהופעה, או באקוסטיקה. Mavis Staples בת ה-70 מלאה באנרגיות חיוביות, הכירה באופן אישי את ד"ר מרטין לותר קינג עוד לפני שהתפרסם, שרה בעיקר גוספל וסול. כל השנים האלה היא היתה פעילה, ואפילו בעשור האחרון היא היתה מעומדת כמה וכמה פעמים לגראמי, וגם זכתה בפרס על מפעל חיים. היא גם זכתה להיכלל ב"היכל התהילה של הרוק", ויומן ההופעות שלה לשנה הקרובה עמוס. חוץ מהשירים של ג'ף טווידי האלבום החדש מלא בסטנדרטים של גוספל. למטה אפשר לראות אותה בהופעה שמאד אהבתי, וכאן אתם יכולים להקשיב לכל האלבום החדש שלה (כל עוד זה אפשרי).

בל אנד סבסטיאן חדש ! Write About Love TV Show

בל וסבסטייאן חזרו ! והם רוצים שהעולם יפסיק. למה דווקא עכשיו? אין סיכוי שבל אנד סבסטיאן יוציאו משהו שאנחנו לא נקשיב לו. אז זה מה שאנחנו עושים. הם ערכו סרט וידאו קצר, שהוא מעין הופעה של שלושה שירים בתוכנית טלוויזיה, כולל ראיונות שהם נותנים, המראיינים הם קהל המעריצים שלהם- רעיון יפה. הקונספט מתאים לסגנון המוסיקלי של הלהקה, אבל העיקר שהשירים טובים, כי הייתי מוטרד נורא - החשש הוסר. איזה כיף זה הכינורות האלה והחצוצרה. שמות השירים: I Want the World to Stop, Write About Love, I didn't See It Coming. על הדרך הם מספרים על פעילות הלהקה, על מוסיקה בעידן האינטרנט, ואיך מתפרנסים ממוסיקה, וגם צוחקים על בון ג'ובי (האמת שזו לא בעיה, רק תחשבו על השם הזה, מה זה בון ג'ובי? נשמע כמו שם של פודינג ורדרד שעשוי מליפסטיק של ילדות בנות 12).

The Thermal - רוק עכשוי

רק אתמול העליתי את השאלה הזו לאויר ועכשיו אני רוצה לתת לכם את התשובה: The Thermals היא כנראה הלהקה הכי רוקית כייפית שיש עכשיו. הם מפורטלנד, אורוגון שזה כמובן בארה"ב. הם עושים את זה מספיק גיטרות ומספיק אינדי, וזה פצץ. יש להם אלבום טוב ששווה את שנתכם, אבל אם אתם ערים: הקשיבו לו בעמידה, הרגלים יזוזו כבר לבד, ואיזה חמודים הם בתמונה.

בלונד חולמני = מטבע נוצץ

יש לי חבר של חבר שהוא נגר מאד מצליח, מופיע בתוכניות טלוויזיה, וממוצב כ'נגר מעצב'. יש בארץ מספיק אנשים עם כסף שמעדיפים לשלם, ולדעת שהם מקבלים מה שהם רוצים. הוא בעצמו, הנגר הצנוע, אומר שעץ זה עץ, ומסמר זה מסמר והכל עניין של שיווק. אנשים צנועים שעושים משהו טוב נוטים לעתים לחשוב שכל אחד היה יכול לעשות מה שהם עושים אילו היה רק מתאמץ, אבל האמת היא שכל-כך הרבה דברים צריכים לקרות כדי שתגיע לנקודה כזאת שאתה עושה נגרות שנחשבת ליצירת אומנות: אתה צריך להיות מוכשר, חרוץ , בעל ניסיון, בעל יכולת לעבוד עם עובדים, בעל יכולת לעבוד עם מזמינים, לדעת לנהל משא ומתן ותקציב. אי-אפשר לתלות את הכל בשיווק. ל-Blonde Redhead יש מיצוב של להקה מתוחכמת שקורצת לחובבי האינדי: זמרת ממוצא יפני עם קול שפוגע באזור החלציים, דילוגים בין ניו-יורק לשבדיה שיר שנקרא "אוסלו" וסגנון מוסיקלי שנשמע במודע חלומי. על האלבום החדש שלהם Penny Sparkle אומר חבר הלהקה, Kazu Mazino : "אני לא יודע על מה האלבום...היה לי חזיון שנדדתי רחוק כדי להשלים אותו..ונחתתי בשלג של סטוקהולם החלומית ... הרגשתי כמו רועה שמנסה להכניס לחצר 5 סוסים פראים ואצילים, ושאינו מצליח בכך.." אם נמנע מלהיות ציניים לרגע, אז למה לא? אם כך הם ממצבים את עצמם... העיקר איך שהדברים יוצאים, והם יוצאים חלומים. קצת קשה לכתוב שורה תחתונה למשהו שהוא חצי אמורפי, במיוחד בשנה רוויות מוסיקה שכזאת, אבל אנסה: מכל האלבומים שהיו כאן השבוע, אני הכי נהנה להקשיב ל'פני ספרקל', הבעיה היחידה של האלבום הזה הוא המיקס הדאנסי המאולץ של השירים בהשפעת These New Puritans, זה מכשול שצריך לדלג מעליו בהאזנה. היה כאן כבר לא מזמן שיר אחד שלהם שמאד אהבתי Nothing Getting There, במיקס יותר פשוט ועדיף בעיניי מזה שבאלבום, והנה עוד אחד מדליק:

Blonde Redhead - My Plants Are Dead

Of Montreal - איפה טעינו ?

זה לא ממש פלא שבכל רחביי האינטרנט נרשמת התעלמות רבתית מהאלבום החדש של Of Montreal. אחרי Hissing Fauna, Are You the Destroyer? משנת 2007 (שנחשב לאחד מאלבומי העשור הקודם), לכולם היו ציפיות מקווין ברנס, והוא די איכזב עם האלבום הזיבול בשכל הקודם: Skeletal Lamping . יש גבול דק בין סמל סקס לבין פרוצה, ויש גבול דק בין גאוניות לבין פסיכיות. מה שהיה אמור להיות הגירסה האינדית למיקה, הפך בעצמו לגירסה המטורללת של מיקה, ואתם מבינים לבד איפה זה שם אותו. קשה לומר שהאלבום False Priest מפתיע לטובה, יש בו כמה שירים ששווים משהו, אבל מי בכלל נשאר להקשיב להם, כשיש כל-כך הרבה דברים טובים לשמוע ? הוידאו למעלה יותר מידי אלים לטעמי, ראו הוזהרתם. השיר יפהפה.