טוב שיש הייפ. טוב ש-MGMT התחשבו בנו ולא ניגנו את השירים החדשים שלהם בהופעה בגני התערוכה. אי-אפשר לקחת מ-MGMT את היותם סמל של התקופה שבה אנחנו חיים. הם עושים מוזיקה שנשמעת בעיקר יצירתית. היא מערבבת יחד כל-כך הרבה סגנונות. יש בה את רוח שנות השישים הפסיכודלית, יש בה את רוחו של דיויד בואי, Time to Pretend הוא בעצם Walk on The Wild Side של זמננו, ובשבילי הוא גם שיר העשור. הקול של בן גולדווסר מהלך עלינו קסם, אבל האלבום החדש של MGMT נשמע כמו החצי השני של האלבום הראשון שלהם. כלומר, החלק נטול הלהיטים, זה שאני וכל העולם פחות מתלהב ממנו. אף שיר באלבום החדש לא שבר אותי לחתיכות כמו ש- Weekend Wars, עשה. אני מצטער מאד לומר שצדקתי, אך בשלב הזה הם לגמריי אוברייטד. זה לא בלתי נסלח לעשות אלבום כזה, אבל פה אנחנו מצפים לניצוץ של גאוניות ! אם אצל Hot Chip אפשר להצליח גם עם שירים שהם בסדר, כאן כל המישמש ש-MGMT רוקחים צריך להפוך לפיצוץ, כל המסביב זה לכפרות. במילים פשוטות: אני רוצה את המנה שלי, ולא כל מיני תחליפים, וזה שאתם מסתלבטים על ליידי גאגא ובראיין אינו, וגם מקדישים להם שני שירים, זה נחמד מאד, אבל לא עוזר בכלום.
MGMT - Someone's Missing
3 תגובות:
כל מילה בסלע.
Congratulations ממש, אבל ממש לא משהו.
וחבל שכך.
Hot Chip עושים מוזיקה שככל שמקשיבים לה יותר, אוהבים ומעריכים אותה יותר. MGMT - בדיוק ההפך.
יאללה הסכמנו!
אתם שני בעלי טעם מאד משובח ואפילו יחודי
הוסף רשומת תגובה