בראיין וילסון מדמיין את ג'ורג' גרשווין

Brian Wilson Reimagines Gershwin

בראיין וילסון מהביץ' בויז כבר לא נער, הוא קשיש נחמד ונראה עדין, למרות משקלו, עם איזה זיק בעיניים. כנראה שמוסיקה היא סוג של סם נעורים. אני אוהב את ג'ורג' גרשווין (הידעתם שהוא יהודי?), אני אוהב ג'אז: את צ'ארלי פארקר, מיילס דיוויס, דיוק אלינגטון ועוד.. אני חושב שהניסיון כשלעצמו לעשות איזו פרשנות לגרשווין הוא אמיץ, ונכון לאגדה כמו בראיין וילסון, בשלב שבו נמצאת הקריירה שלו. הוא גם לוקח שני שירים חצי עשויים של גרשווין ומשלים אותם, אין הרבה אנשים שיכולים לעשות דבר כזה, ושהדבר יתקבל לגמריי בטבעיות. ההפקה של האלבום נוצצת, זה קצת סינטרה ולא תמיד בעל ערך מוסף, אבל בפינות שזה מצליח זה מלבב. יש כמה שירים שהוא הופך להם את הצורה לביץ' בוייז לגמריי, והמינון בין זה להיצמדות למקור הוגנת בהחלט. אם אתם לא מכירים את ג'ורג' גרשווין, אז עדיף להתחיל דווקא בביצוע של לואיס ארמסטרונג ואלה פיטצ'רלד, אבל אתם כבר פה, אז הקשיבו לכל האלבום של וילסון (כל עוד אפשר). דרך-אגב, הביצוע המועדף בעיני לשיר It Ain't Necessarily So הוא זה.
ואתם יודעים מה? לא בכל יום כותב בראיין וילסון שיר חדש ועוד שמתבסס על שיר של ג'ורג' גרשווין, צריך לצבוט את עצמנו, ועוד איך כשזה מצליח:

Brian Wilson - The Like In I Love You


סגנון הוא סגנון, היום כשהלכתי לעצמי ברחובות תל-אביב וראיתי את כל מגוון האנשים הקיים: הנובוריש העסוק שבג'יפ חונה על המדרכה שבה יושב הקבצן במקומו הקבוע ליד בית החולים; ברדיוס של חצי מטר מתחנת אוטובוס אחת אתה שומע 5 שפות.. הדתי, האתיופי, הרוסי, הצעירה, הזקנה המבוגרת, נהג המונית, כולם בפתח בית חולים, אתה שואל את עצמך מה הם חשבו כשהם בחרו בבוקר הזה ללבוש דווקא את הבגדים שעליהם ? האם משהו מרוחו של דולצ'ה גבאנה ישב להם בראש, ומה יש בסגנון שהופך כל דבר למשמעותי? ומהי מוסיקה אם לא סגנון? מה יש בג'אז של ג'ורג' גרשווין שלקח אותו לאולמות הקונצרטים? ומה יש בגרשווין של בראיין וילסון שלקח אותו לים? אחה"צ כשהייתי בים, שוב עלו לי אותם מחשבות: התימניות בחוף פרישמן, המשפחה האנגלית שנופשת בארץ, זוג הנשים הרווקות שהתפרסו על מגבות וקראו ספרים, הילדים הדתיים, הילדים שלי...בראיין וילסון עושה לי טוב.