קצפת או קרם - The Cream

כל דור והגלולה שלו, בשנות התישעים היה זה האקסטזי ובשנות השישים ה-LSD. לפי מה שהסבירו לי ה-LSD מייצר הזיות וחזיונות והאקסטזי מצמיא. מה-LSD אתה יוצא עם הפרעה נפשית ועם האקסטזי דולפין, מה שאולי יותר שימושי אבל רק אם אתה שחיין מספיק טוב. קצת קשה להקשיב למוסיקת טכנו אם לא רוקדים אותה, עוד יותר קשה להקשיב למוסיקה פסיכדלית סתם כך. זה מזכיר לי את הפרק של "מה זה השטויות האלה" על הודו, בו עדי אשכנזי מספרת איזה דברים "חכמים" אנשים אומרים כשהם בסטלה שלהם. בסופו של דבר זו גם היתה הסיבה שקלפטון עזב את The Cream, הוא הרגיש שהמוסיקה שהם ניגנו נשמעת גרועה אם אתה לא על הסם. בשיא ההצלחה שלהם השלישיה הזו מכרה יותר אלבומים מהרולינגסטונס והחיפושיות ביחד, והם היו מספיק פופולרים וגם ניסיונים. הם פסיכדליה עם פאוור רוק, האלבום Disraeli Gears יצא בקיץ האהבה של 1967 ונחשב לקלאסיקה על זמנית. כמה פעמים בן אדם יכול לברוח מהצלחה? אני שואל את עצמי - על זה רק אריק קלפטון מצליח לענות כשעזב גם את הקרים והתמכר לסמים ואלכוהול, בשיא הוא שתה 3 בקבוקי ברנדי ביום (אמנם משקה אנרגיה טבעי, אבל בכל זאת אלכוהול) . הזכרתי כבר שהוא היה חבר של ג'ורג' האריסון? לא קשור..סתם נזכרתי שזה היה באותה תקופה ממש. זו הגיטרה שלו ב-While My Guitar Gently Weeps, והוא גם ניגן באלבום המשולש של האריסון לאחר פירוק הביטלס. באופן אישי אני אוהב יותר את הפסיכדליה של סיד בארט ושל הביטלס (שפתאום נשמעים כמו פסטיבל שירי ילדים, ליד כל ההשתוללות הזאת), אבל גם The Cream עשו דברים יפים. לכל מי שלא מגיע לפסטיבל הייניקן, הנה פיצוי: