המלך הוא האלוהים - God Is The King

יש מעט מאד אנשים שנראים משמעותית יותר טוב בבגרותם מאשר בצעירותם, אחד מהם הוא אריק קלפטון. קשה לי מאד לזהות אותו בצעירותו, אבל נראה לי שהוא ממש לא שם על איך שהוא נראה למרות הפאנים והקארה שהוא דפק בשנות התישעים. לאחר שאריק קלפטון עזב את The Cream הוא השתתף בעוד כמה הרכבים פחות משמעותים בקריירה שלו, ביניהם: Derek and the Dominos, הסרט על האופרה טומי, וגם בתזמורת הפלסטית של אינו יחד עם ג'ון לנון. באותה תקופה בערך הוא היה מכור גם להירואין וכאמור גם לאלכוהול. זה מזכיר את הסיפור של קורט קוביין ופיטר גרין - להיות אומן, מוסיקאי ובמקביל כוכב רוק מצליח, מכור ללופ של סמים קשים, זה בודד, מדכא וגם כנראה מבלבל. איכשהוא הוא יצא מזה הכי נקי מכל השלושה שציינתי. במהלך קריירת הסולו שלו הוא הספיק לנגן כמה שירי מיינסטרים יפים וגם לחדש את Cocaine ב-1978, ואת I Shot The Sheriff שהיה במקום הראשון במצעד הבריטי, דבר שנתן לבוב מארלי הרבה תנופה, בזמנו . בשנות התישעים הוא המציא את עצמו מחדש עם האנפלאגד (שזה ממש אנטי-תיזה לכל מה שהוא עשה עד כה). השיר Tears In Heave, שבו הוא מקונן על מות בנו בן ה-6 שנפל מהחלון, הורס אותי לגמריי. קצת יותר מידי קיטשי השיר הזה, אבל הסיפור הטרגי לא משאיר מקום לציניות. מה שמשאיר אותנו עם אריק קלפטון שנוגע באמת כל הזמן, וגם מגיע לקבל הרחב ביותר, גם אם לעיתים הוא עושה את זה בצורה קצת יותר מידי ממוסחרת. למשל השיר למעלה יחד עם המלך BB King, חרא של שיר, אבל נחמד לראות אותם יחד. למטה יש כבר שיר הרבה יותר טוב: