Lee Ranaldo - Between The Times and The Tides

גם זה לכבוד הסדר החדש בבלוג. כדי שיהיו דגשים נכונים בין מה ששווה למה ששווה יותר. זה אחד מהאלבומים הקבועים שלי ברכב, ואחד מהאלבומים האלה שיעברו את השנה הזו ויהפכו בסופו של דבר לשמיעים תמיד. לי רנלדו, הגיטריסט של סוניק יות' באלבום בכורה מעולה, קצת יותר אר.אי אמי, ושונה מלהקת האם. יש בו שירים מעולים לצד עבודת גיטרות מהמופלאות שיש.  לפני איזה חודש שמעתי אותו בדרך בירושלים עם עוד מישהו וזיהנו בו אפילו דברים שיכולים להיחשב כמטאל. יש קונסצנזוס שזה השיר הטוב ביותר באלבום הזה, וגם אני חושב כך. 

Lee Ranaldo - Xtina As I Knew Her

וזה קליפ חדש ומתוך אותו האלבום. אני אוהב איך שהגיטרות מתערבלנות לו ככה בשירים
Lee Ranaldo - Angles

שיפוט מהיר: The Dandy Warhols, Brian Jonestown Massacre, City of Kings

לכבוד הסידור החדש של הבלוג, תהיה הקפדה קצת יותר גדולה בין פוסטים של אלבומים, לפוסטים של סינגלים וקליפים. אז הפעם אלבומים, ושלושה ! אחד חלבי, אחד בשרי ואחד אוכל טעים - כמו שנאמר פעם במערכון של הגשש. לצערי, המערכונים האלה שהיו שגורים כל-כך בפינו פעם, נעלמו מהסלנג והשפה, לדעתי בעיקר בגלל שאין מהם זכר באינטרנט. כנראה שמישהו שומר יותר מידי טוב על זכויות הגבר שלהם, וזכויות היוצרים, וכך הם יוצאים קרחים מכאן ומכאן.

האלבומים שבפוסט הזה מאוחדים יחדיו כיוון שהם כולם מאד חמים על המדף, אבל מצד שני גם קצת צפויים. עשויים כמו שצריך, נשמעים טוב, אבל לא מעיפים. צריך גם אלבומים כאלה. אני לא הייתי מביא אותם לכאן אילולא הקשבתי להם כל-כך הרבה. ואם הקשבתי אז כנראה שבכל זאת יש בהם משהו. יש לחם ויש חמאה. האלבומים האלה הם לחם.

The Dandy Warhols - This Machine

אני לא בטוח שזה האלבום הכי טוב בפוסט הזה, אבל הוא זה שאני מקשיב לו הכי הרבה. זהו האלבום השמיני של הלהקה  האמריקאית האלטרנטיבית הזו, וכצפוי מלהקת ניינטיז יש כאן מגוון של שירי רוק כאלה, בהשפעת גראנג'-גוטי-שוגייז עם שימוש מושכל באפקטים אלקטרונים. החידוש הוא שכל חברי הלהקה שותפים לכתיבת השירים באלבום, מה שהופך אותו ליותר אסופה של שירים מאשר, יצירה שלמה (לי זה כלל לא משנה). זה גם אלבום בוגר כזה, אבל יש גם שירים כמו Enjoy Yourself שהם יותר פוסט-פאנק לצד שיר כמו Well They're Gone שמצליח, אפילו, לרגש אותי. הרבה שירים נשמעים כמו משהו אחר,  ואחרי הרצועה השביעית אני מתחיל קצת להתעייף מהאלבום, אבל ככה הוא מתחיל:

 

Brian Jonestown Massacre - Aufheben

הסגנון של BJM הוא מאד אקלקטי: גם אקלטרוני, גם פסיכדלי וגם אוריינטלי  -שאנטי באנטי משהו. הם אמריקאים, והם אמורים להופיע בארץ ממש בקרוב. בתזמון מופלא יצא להם אלבום ממש נחמד, ה- 13 במספר, אשר מוזכר בכל מקום. הקשבתי לו פעמיים, לפחות, ואהבתי. זה אלבום שמתאים כאלבום אוירה.  עוד להקת ניינטיז שלא נס ליחה. או יותר נכון: עדין מתפקדת היטב [קישור].


City of Kings - The Foundation
אין לי מושג אין מתי גודינר הגיעה ללהקה הזו. אבל כנראה שמחוזות הגוטיקה והפסיכדליה הובילו אותה לשם. זה אלבום בכורה קלאסי של להקה מאוהיו שהקליטה את כולו במרתף, כמו שצריך. אני הקשבתי לו בשעת צהרים ביום שישי האחרון, שזו השעה הכי פרימיום שיש בשבוע. שעה של דימדומים, שעה של נחת, שעה שבה אור השכינה (החילוני) מאיר אותי ואני מנומנם ומדושן עונג להקשיב בדיוק לאלבום כמו זה. וגם התמונה על העטיפה עושה לי מחשבות.

נבדק ונמצא פרימיום - קומפליטקלי טורט

פתיחה

יש לי סממנים של כמו מחלה. זה בלי חום, בלי כאב גרון, בלי נזלת,  יש רק תחושה  כללית של ראש מנופח, עייפות וגם עצבים רופפים. מה שגורם לי לומר דברים בצורה הכי לא מסודרת, כמו אחד שיש לו תסמונת טורט.  כשאני חושב על זה אולי זו פשוט קדחת השחט בגירסה המעודכנת שלה.

פתיחה 2
לפעמים מרוב שאני מקשיב לדברים חדשים אני שוכח שיש לי עבר. אולי בעצם בגלל זה אני מקשיב לדברים חדשים. השבוע היתה לבן שלי יום-הולדת וגם לאישתי. ואתמול הייתי בבת מצווה של מתמודדת ממאסטר שף ילדים , שאני מכיר מאז שהיא נולדה. פגשתי המון אנשים אהובים השבוע הזה, ועכשיו התעוררתי משנת צהרים, והחיים שלי הם נס קפה מושלם, עוגת ריבת חלב ושירים חדשים וגם נהדרים מפעם

Neil Young & Crazy Horse - Oh Susannah
בקרוב אלבום של ניל יאנג עם אלבום קאברים של שירי אמריקאנה ישנים. השיר הראשון מתוכו נקרא סוזאנה ונשמע כמו גניבה של Venus בתכלס Shocking Blue בכלל גנבו מהשיר הזה.

Neil Young & Crazy Horse - Oh Susannah

The Black Keys w/John Fogerty - The Weight
בפסטיבל קוצ'אלה האחרון ניגנו הבלאק קיז יחד עם ג'ון פוגרטי שיר יחדיו. זה נשמע כמו רגע היסטורי, ובכל מקרה שורף בלב.

The Black Keys w/John Fogerty - The Weight

Cursive - Drunken Birds
האלבום של קורסיב מתחילת השנה, הוא עדין אחד האלבומים שאני מקשיב להם יותר. בקליפ המוזר לשיר המצויין הזה, יש שחקן ויש אחד שרוצה לראות להיות שחקן. נראה לי שזה קצת על זה שלפעמים לרצות להגיע למשהו, יכול להיות מאד מתסכל, ואז כשאתה כבר זוכה לממש את השאיפות, זה כבר לא חלום, זו מציאות שיגרתית, והמאמץ המחייב לא תמיד מתגמל.

Cursive - Drunken Birds


Here We Go Magic - How Do I Know
אני אוהב את הלהקה הזו, אני אוהב את השיר הזה. את הקליפ פחות, אבל יש בו משהו מעניין.. משהו כמו איי-בוי שעשו פעם ארץ נהדרת, רק שזה פה איי-וויף. קצת כמו סוזי סופרייז

Here We Go Magic - How Do I Know

Kanye West / Ruth Hogben - Lost in the World
קליפ חדש של הבמאי רות' הוגבן לסינגל מתוך האלבום המופתי של קניה ווסט My Beautiful Dark Twisted Fantasy. מזכיר לנו שיש גאונים בעולם הזה, גם כיום.




Kanye West / Ruth Hogben - Lost in the World

Tennis - My Better Self
באוירת פופ אינדי. הקשבתי לשיר הזה יותר מידי פעמים בשביל להגיד שהוא אולי לא מספיק מרגש או איכותי. אז כנראה בכל זאת יש בו משהו. והקול המתוק הזה, שמזכיר לי את הסאנדייז, והקראנבריז וכל הקולות הנשיים המתוקים האלה..שזה משכר.

Tennis - My Better Self


The Only Ones - Someone Who Cares
ולסיום שיר וינטאג' שהמליץ עליו יובל קאולי. מהאליפויות של השירים. אני לא יודע למה זה לא בקלאסיקות. כל-כך מתבקש.

The Only Ones - Someone Who Cares



שתהיה לכם פרימיום של שבת , ותזכרו
החיים יפים והטורטים פרימיום

הופעות פרימיום: Patti Smith 1979

הייתי מוכן לוותר על יום מספירת ימי חיי, רק בשביל לחזור במנהרת זמן, ולהיות בהופעה הזו של פטי סמיתס משנת 1979. ההופעה הזו התקיימה בגרמניה, והיא פיסת מושלמות של הוויה קוסמית.  פטי סמית' בשיא ימי הפאנק ,בהופעה שמתארת בצורה אותנטית מה עושה מהפכנית רוק אמיתית. לא היו הרבה נשים גדולות ברוק לפניה או אחריה. למעשה ברגע זה לא עולה בדעתי אף רוקיסטית אחרת חוץ מאולי כריסי היינד. אם זו פעם ראשונה שאתם מקשיבים לה אז אולי יקח לכם זמן להתרגל לחיספוס, אם אתם מהמכורים כמוני, אז תחגגו ! יש אלוהית וקוראים לה פטי סמית' !

01 Rock ‘n’ Roll Star
02 Hymn
03 Rock ‘n’ Roll Nigger
04 Privilege
05 Dancing Barefoot
06 Redondo Beach
07 25th Floor
08 Revenge
09 5-4-3-2-1-Wave
10 Pumpin’ My Heart
11 7 Ways Of Going
12 Because The Night
13 Frederic
14 Jailhouse Rock
15 Gloria
16 My Generation

שיפוט מהיר: Jack White - Blunderbuss

קצת לא להאמין שזהו אלבום הבכורה של ג'ק וואייט, אבל זו עובדה. זו באמת הפעם הראשונה שזה הוא לבדו, בלי וואייט סטרייפ ובלי The Dead Wheather אפילו בלי דיינג'ר מאוס ונורה ג'ונס.  אולי בגלל שזה לא ממש כמו אלבום בכורה הוא נקרא Jack White III. אין שום חדש בסגנון, זה עדין הרית'ם אנד בלוז הכי מדליק שמיוצר כיום, מתכתב עם לד זפלין הרולינג סטונס והרבה אחורה, הפעם פשוט יש הרבה יותר פסנתר. נראה שכל שינויי המסגרות מפרים את וואייט ומאפשרים לו ליצור בכמויות כאלה המון שירים טובים, מצד אחד כאילו כל השירים מחליקים לו מהמפרט, מצד שני ההרגשה היא שיש לוואייט איזו הפרעת קשב, הסאונד מאד מודגש ומורעם, וכל צליל וכל תו כאילו נחצב על הפסנתר בלחיצה עזה. האמת היא שלא התכוונתי להקשיב לאלבום הזה. חשבתי שדי מיציתי את ג'ק ווייאט, אבל הרעב והתשוקה שלו מנצחים את כל הציפיות. יש כאן כמה שירים שכבר חרוטים לי בזיכרון וזה אחד מהאלבומים האלה שפשוט כיף להקשיב להם. הקליפ לשיר  Sixteen Saltines אדיר, ואני גם חושב שזה שיר אדיר (ותשכחו נמה שכתבתי בפוסט הקודם עליו), אבל חוץ ממנו אני כל פעם מגלה שיר אחר ונדלק עליו, השבוע מאד אהבתי את Weep Themselves To Sleep עם סולו הגיטרה הכי מזניב ששמעתי בשנים האחרונות. Hyprocritical Kiss היה כאן שיר השבוע שעבר. Love Interruption הוא שיר על מה זאת אהבה, I Guess I Should Go To Sleep קברטי משהו. בקיצור רק כיף: