האלבומים של 2012

הגישה שלי לכל העניין של להאזין למוסיקה זה לא לצבור משהו אלא ללכת בדרך.. כמו מבוך של שבילים בתוך יער עבות. כשאתה מגיע לקצה היער, זה לא אומר שהגעת לאנשהו, להיפך, הגעת לכלום, מה שאתה צריך לעשות הוא להיכנס אליו שוב וללכת הפעם בדרכים אחרות.
משהו קרה לי בשנה האחרונה. אני בתהליך שאני מרגיש הרבה פחות צורך להוכיח את עצמי לעצמי. משהו לוקח אותי לתוך ה-"האני האמיתי", לחיים האמיתיים..לאנשים אמיתים שאוהבים אותי, למשל: לפני שבועיים ביקרתי את דודה שלי. היא בת למעלה משמונים, אבל איזה כוחות יש באישה הזאת. בכלל לא הרגשתי שיש בה זיקנה. עשיתי זאת כי יש לי משאבי אנוש כאלה גדולים בחיים שלי, ונראה לי טיפשי לא לעשות ככל האפשר כדי ליצור איתם קשר, לא ללמוד מהם ככל האפשר או סתם להעביר איתם את החיים. בגילי אני יודע כמה שהזמן חומק  בין הידיים - הנה הבלוג הזה כבר עוד מעט בן 6 או יותר, והרבה השתנה. באמת כל שנה משהו משתנה ותופס כיוונים שקשה להאמין. כל שנה אני מרגיש שקורה נוספת יורדת מעיניי ומאוזניי ושאני יכול להאזין לעוד דברים...ואולי כל שנה שעוברת אנחנו צריכים לחיות אותה אחרת. אולי היעוד שלנו הוא לחיות ב-87 וראיציות שונות של עצמנו עד שנמות, וכל שנה להיות מישהו אחר שאוהב משהו אחר, והעיקר אחרת ממה שהיינו אשתקד. כי אם נשארנו מה שהיינו אז אולי אנחנו בכלל לא חיים.

השנה יותר משאני נהנה להכין את הסיכום הזה, נהנתי להקשיב ולקרוא סיכומים של אחרים. והייתי רוצה להתחיל בהם:
1. הסיכום של שרון רז - אורים ותומים ואחד האנשים הכי ישירים שאני מכיר. הסיכום שלו נשמע כמו של אחד ששמע כבר הכל בחיים שלו. יותר אמביינטי ואינסטרומנטלי מהרגיל וגם מתרפק על כמה קאמבקים. סיכום יפה ומאד נוח להאזנה.
2. הסיכום של גלי גונן בבלוג "לגדול אחורה" - עוד סיכום של מוזיקה אלטרנטיבית. גם לגלי יש את העדפות המוסיקליות הישנות שלה שהוציאו דברים השנה, אבל תוכלו למצוא כאן בעיקר דברים עם edge. סיכום שהוא פודקאסט שכיף לשמוע
3. הסיכום של אביעד לוי באייפוד רעב - בשנתיים האחרונות מאז פרוץ הצ'יל ווייב הטעם המוסיקלי שלי קצת התרחק משלו אבל בכל סוף שנה אני מוצא את הסיכום של האייפוד רעב עדין מגרה לי את הבלוטות. זאת עדין הדרך הכי טהורה והכי יפה לחוות אינדי.
4. הסיכום של אורי דביר - סיכום אמריקנה פולק הטוב ביותר שאתם יכולים לקבל מחובב מוסיקה מדופלם שגם מכר מספיק תקליטים להרבה אנשים טובים.
5. הסיכום של אורית@ - סיכום שהוא ברוחו קצת יותר דארק אייטיז מהרגיל.  אבל דווקא כאן יש יותר מוסיקה בכיוון שלי. סיכום שהוא שרשרת של סרטונים ביוטיוב שאפשר להקשיב להם ברצף
6. הסיכום של גל אוחובסקי - הסיכום הכי מיינסטרימי, וגם היחיד שמתבל בפופ כשצריך. אני גם אוהב את איך שהוא כותב.
7. הסיכום של ברי ברקו - סיכום של גיטריסט. אמנם זה סיכום שיצא במחצית השנה אבל יש בו הרבה אלבומים מעולים שנשארו מעולים גם בסופה

השנה מאד השתדלתי להקשיב לכמה שפחות אלבומים. הקשבתי בוודאי לכמאתיים ישנים וחדשים, אבל באופן אינטנסיבי הקשבתי רק לאלבום אחד או שניים בשבוע. זו הסיבה שבגללה לא היה כאן סיכום חודשי כמו בשנה שעברה. מה גם שמוסיקהנטו אימצו את הפורמט ואני הרגשתי פטור מהתפקיד. האזנה לפחות אלבומים פירושה יותר התעמקות. וזה היה די כיף. אבל בסופו של דבר מה נשאר מכל זה ?  
אני חייב להודות שאני מתחיל את הסיכום הזה עם תחושה קלה של בלבול. כמו תמיד קשה לי לקבל את זה שהסיכום שלי ושל האתר הזה "רדיו פרימיום להמונים" שונה מכל סיכום אחר. ואני לא מתכוון רק לאלה שציינתי, אלא על המגזינים השונים: הרולינג סטונס, NME, סטריאוגאם ועוד. שאני חושב שאני לא מאד רחוק מהם מבחינת הטעם, אבל בסופו של דבר דווקא כן. בנוסף לכך מה שהשנה גורם לי לבלבול הוא שאלבומים שאהבתי בתחילת השנה פחות חשובים לי בסופה. זה הטריד אותי מאד, חשבתי על זה די הרבה, ואני חושב שהבנתי למה זה קורה לי - אני אוהב מאד שיהיה במוסיקה משהו חדש עבורי, איזה טוויסט חדש, איזה ערך מוסף, צורת נגינה שלא היתה עד כה, אוירה אחרת, שיהיה מעודכן, ומלהיב. עם להיטים זה מחזיק הרבה יותר זמן מעמד, אבל עם אלבומים הרבה פעמים אתה עובר איתם דרך, ואז אתה משאיר אותם מאחור. וגם אם אתה חוזר אליהם זו כבר לא אותה ההתרגשות. אז הדירוג כאן משקלל את מה ששמעתי יותר. וגם מה שאני אוהב עדין יותר. ותלחצו PLAY

1. Mystery Jets - Radlands
את האלבום הרביעי במספר - הקליטו המיסטרי ג'טס באוסטין בארה"ב והשילוב הזה של מוסיקאים אנגלים שמנגנים באמריקה נשמע טוב מאי-פעם. Radlands הוא שילוב של סרט משנות השבעים שנקרא Badlands לבין האחוזה של קית' ריצ'ארד באנגליה שנקראיית Redlands. כל מה שהם הביאו איתם לאוסטין זה את הגיטרות שלהם. הם פגשו איזה אדם מבוגר בשם ג'ק שממנו הם שכרו את שאר הציוד. לג'ק יש גם אולפן הקלטות בגבעות הסמוכות ושם הם עשו את האלבום. ביום הם כתבו את המילים על המרפסת, ובלילה הם ניגנו כשמידי פעם מצטרפים צבאים להקשיב למנגינות ולהשתתף בהתרחשות. שיר הנושא של האלבום הוא גם שיר השנה שלי. להאזנה לשיר

2. Frank Ocean - Channel Orange
פרנק אושיין הוא מניו-אורלינס. הוא היה כותב סתרים לטיפוסים כמו  ג'ון לג'נד, והיו לו שיתופי פעולה עם ג'יי זי ועם קניה ווסט באלובמם המשותף האחרון. עכשיו הוא מוציא אלבום בכורה Channel Orange עם 17 רצועות של כישרון מתפרץ. מיד עולים שמות כמו פרינס, OUTKAST, מרווין גיי וסטיבי וונדר. זה אלבום שהוא הרבה יותר R&B, אבל עם נגיעות קלות של היפ-הופ. אהבתי במיוחד את Sweet Life, Bad Religion אנדריי 3000 המלך מופיע הופעת אורח מעולה ב- Pink Matter. אבל כל האלבום מצויין. אלבום עם מסרים חברתים ואווירה סקסית, ושמתאים במיוחד להאזנה בלילה. להאזנה לשיר

אזהרת צפיה !

 

 

3. Block Party - Four
זהו האלבום הרביעי של Block Party , אבל בשבילי זה בדיוק האלבום הראשון שלהם שאני אוהב אהבה שלמה ומלאה. בכל האלבומים הקודמים שלהם היתה הרגשה שיש משהו בעייתי בהפקה. שיש צורך ברמיקס או משהו, ועכשיו עם המפיק אלס ניופורט, מפיק בריטי שעובד בניו-יורק, יש הרגשה שהם מצאו את מה שהם חיפשו. אלבום הסולו של Kele היה ניסיון לעשות מוסיקה אלקטרונית רוק-דאנסית. באלבום Four הם בחרו בגיטרות. וזו בחירה מצויינת. אולי הם התכוונו להישמע כמו נירוונה אבל הם נשמעים כמו Muse. הם אף פעם לא הפסיקו בעצם להקליט אבל זה נשמע כמו אלבום הקאמבק שלהם. כל האלבום להאזנה

4. The Maccabees - Given to the Wild
אהבתי מאד את הפאזה הקודמת של המכביז, ואני גם מאד אוהב את השינוי שקרה להם באלבום החדש Given to the Wild. שינוי הקצב מורגש מייד, המבנה של השירים יותר מורכב, והם נשמעים יותר אוורירים. תחילת האלבום מזכירה לי את להקת MEW, מדנמרק, יש גם כלי נשיפה שמצטרפים, והרגשה אייטיזית. באמצע האלבום ישנה תפנית קטנה, שהסינגל הראשון מתוך האלבום מסמן אותה. Pelican הוא גם השיר היחיד באלבום שנשמע תואם לסגנון של האלבומים הקודמים של הלהקה. מיד אחריו השירים עוברים למוד יותר אופורי. זה יכול להיות אולי האלבום שיעשה עבורם את המעבר אל הקהלים הגדולים. אני אוהב את כל השירים אחד-אחד והם כולם לא פחות ממצויינים. ולהאזנה לשיר

5. Jack White - Jack White III
קצת לא להאמין שזהו אלבום הבכורה של ג'ק וואייט, אבל זו עובדה. זו באמת הפעם הראשונה שזה הוא לבדו, בלי וואייט סטרייפ ובלי The Dead Wheather אפילו בלי דיינג'ר מאוס ונורה ג'ונס. אין שום חדש בסגנון, זה עדין הרית'ם אנד בלוז הכי מדליק שמיוצר כיום, מתכתב עם לד זפלין הרולינג סטונס והרבה אחורה, הפעם פשוט יש הרבה יותר פסנתר. נראה שכל שינויי המסגרות מפרים את וואייט ומאפשרים לו ליצור בכמויות כאלה המון שירים טובים, מצד אחד כאילו כל השירים מחליקים לו מהמפרט, מצד שני ההרגשה היא שיש לוואייט איזו הפרעת קשב, הסאונד מאד מודגש ומורעם, וכל צליל וכל תו כאילו נחצב על הפסנתר בלחיצה עזה. יש כאן כמה שירים שכבר חרוטים לי בזיכרון וזה אחד מהאלבומים האלה שפשוט כיף להקשיב להם. כל פעם גילית שיר אחר ונדלקתי עליו, אהבתי את Weep Themselves To Sleep עם סולו הגיטרה הכי מזניב ששמעתי בשנים האחרונות. Hyprocritical Kiss היה כאן שיר השבוע שעבר. Love Interruption הוא אחד משירי השנה

6. Tame Impala -  Lonerism
אורי דביר ניסח את זה טוב ממני ושיר


7. Lee Ranldo  - Between The Times and The Tides
זה אחד מהאלבומים הקבועים שלי ברכב, ואחד מהאלבומים האלה שיעברו את השנה הזו ויהפכו בסופו של דבר לשמיעים תמיד. לי רנלדו, הגיטריסט של סוניק יות' באלבום בכורה מעולה, קצת יותר אר.אי אמי, ושונה מלהקת האם. מפליא  יש בו שירים מעולים לצד עבודת גיטרות מהמופלאות שיש.  שמעתי אותו בדרך בירושלים עם עוד מישהו וזיהנו בו אפילו דברים שיכולים להיחשב כמטאל. להאזנה לשיר

8. Patti Smith - Banga
השנה קראתי את האוטוביוגרפיה של פטי סמית' וזה השתלב מצויין עם אלבום הקאמבק המוצלח והמרגש שלה. בפטי סמית' נשאר הרבה תום וילדותיות גם בגילה, ויש בה גם משהו מאד נעים. היה מאד מעניין לקרוא על החוויות שלה בניו-יורק באמצע שנות השיבעים יחד עם חבורת אנדי וורהול ובתקופה שבה נולד הפאנק האמריקאי. היא עצמה התחילה כציירת והספר מתאר את התהליך של תחילת כתיבת שירים, ואחר-כך הקראה שלהם עם ליווי מוזיקלי מינימלי, ולבסוף מה שהפך לאלבום מוקלט. האלבום החדש מלא בשירים מוצלחים, ההפקה לא לוחצת מידי. לטעמי זה אלובם הקאמבק של השנה (ואני לא סתם אומר את זה רק כי אני אוהב אותה)  האזנה לשיר

9. Damien Jurado - Maraqopa
האלבום הזה שעיטר לי את רוב הנסיעות בארה"ב. אלבום אישי, מלא רוך, עם שירים יפים אחד-אחד. אמריקנה מושלמת ומלנכולית שיר להאזנה

שלושה אלבומים במקום העשירי:

10. Sinéad O'Connor - How about I be me ?
את תחילת הטיסה לקנדה העברתי בצפייה בשני סרטים, אחד מהם "מחוברים לחיים" המדובר והחביב. אבל אח"כ עברתי להקשיב כבר לאלבומים. בבריטיש איירוויז יש להם אפשרות להאזנה לאלבומים חדשים, ולאלבומי רוק קלאסים. הוצאתי את האוזניות האיכותיות שלי וזרקתי את אוזניות הטיסה החד-פעמיות. הקשבתי ברציפות וברצינות לאלבום החדש של שנייד אוקונור How About I Be Me, (And You Be You) ?. האשה הזו עדין חיה ומלאת קרביים.  זה אלבום  של אישה, כבר לא ילדה (שזועמת על העולם), אבל עדין עם רשף בעיניים, ומלאת רגשות. מה שמעניין מבחינה מוסיקלית הוא שעם כל ההתבגרות שלה היא עדין שומרת על חותם אישי. השיר Old Lady מתוך האלבום הזה, הוא אחד האהובים עלי השנה, אבל התרגשתי מכולו. ועוד שיר

10. Bill Fay - Life is People
ביל פיי הוא זמר-יוצר אנגלי שנחשב כאחד הסודות השמורים ביותר שישנם במוסיקה. בקלות הוא יכל להיכנס לפנטאון של אליוט סמית' וניק דרייק, רק שהוא, בניגוד אליהם, נשאר חי עד היום. בשנת 1970 הוא הוציא את האלבום הבכורה שלו. אלבום ברוק-פופ מופק היטב. השירים שבו כל-כך מקסימים ויפים שמאד לא ברור איך ? אבל איך לא שמעתי עליו ? ועכשיו אחרי 40 שנה שהוא לא יצר הוא מתכוון להוציא אלבום בשם Life is People (כמה נכון). הנה השיר הראשון מתוכו   ושיר

10. Patrick Watson - Adventures in Your Own Backyard
אלבום שהוקלט בדירה קטנה, ואפילו אפשר לשמוע בהקלטות דלת נטרקת וכיסאות חורקים, אבל כל אלה הם רק גימיק, והעיבודים הם לא קטנים ולא לואוו פיי בכלל, אלא עשירים ותזמורתים. שיר הפתיחה Lighthouse מתחיל כמו בלדה על פסנתר, ופתאום מגיח משום מקום קטע עם חצוצרה של מערבון ספגטי ומכאן התחיל מסע... שיר הנושא Adventures in Your Own Backyard מלווה בגיטרת צלליות שכזאת. Into Giant הוא סיימון וגרפנקל... שקעתי בזה לגמריי. והתלהבתי.. ובסוף השנה כבר לא הקשבתי לו בכלל.   ושיר

11. Dr. John - Locked Down
יש כאלה שכמה שהם ותיקים, הם אף פעם לא עושים קאמבק כי הם פשוט יוצרים ויוצרים ויוצרים. למשל Dr. John שעושה שירי בלוז-ג'אז כל איזה שנתיים מוציא אלבום. משנת 68 ועד עכשיו איזה 30 אלבומים. הקשבתי לאלבום הזה הרבה בנסיעות בטיול באמריקה. במיוחד בדרך בסוף יום מפרך אל המלון. אלבום קיצבי ומעורר

12. Cat Power - Sun
כל האלבום הזה נכתב, לכאורה, בעקבות פרידה מהחבר שלה Giovanni Ribisi (לא מכיר אותו אישית). האלבום הזה הופק ע"י מרשל והיא גם ניגנה בו כמעט על כל הכלים. אלבום קיצבי קצת אלקטרוני. שנשמע מוצלח ביותר.   ושיר

13. The Dandy Warhols - This Machine
 זהו האלבום השמיני של הלהקה האמריקאית האלטרנטיבית הזו, וכצפוי מלהקת ניינטיז יש כאן מגוון של שירי רוק כאלה, בהשפעת גראנג'-גוטי-שוגייז עם שימוש מושכל באפקטים אלקטרונים. החידוש הוא שכל חברי הלהקה שותפים לכתיבת השירים באלבום, מה שהופך אותו ליותר אסופה של שירים מאשר, יצירה שלמה (לי זה כלל לא משנה). זה גם אלבום בוגר כזה  - ושיר

14. Lambchop - Mr. M.
15. לא מופתי אבל עדין אני אוהב את הצליל שלהם
Cursive - I Am Gimini  - שיר
16. מלך הפולק רוי אובירסון של ימנו בעוד אלבום טוב
M. Ward - A Wasteland Companion
17. אלבום הראפ האהוב עלי השנה. והכרתי אותו רק בסופה
 Killer Mike - R.A.P Music - ושיר
18. Swans -Seer
19. אלבום רימקסים ליצירות של פיליפ גלאס
Philip Glass - Rework
20. Piano Magic - Life Has Not Finished With Me Yet ושיר
21. אלבום אלקטרוניקה שהיה מאד חביב עלי השנה
 Nathan Fake - Steam Days
22. הפולק של Woods נגוע בפריחצוצים של רעש מתוק, כדי להדגיש את אוירת ההום-מייד שלו. זה לא פולק של מרכז אמריקה אלא מברוקלין. הלהקה הזו קיימת משנת 2005 וזהו אלבומם החמישי.
Woods - Band Beyond - ושיר
23. האלבום הכי אהוב עלי שלהם, ועדין הם לא כוס התה שלי

Beach House - Bloom - ושיר
24. אלבום מלא רחמים עצמים ודי דכאוני של ספירטואלייזד. ולכן למרות שהוא לא כזה רע מבחינת מוסיקה הוא די מפספס אותך . Spiritualized - Huh ? ושיר

25. האלבום של פור-טאט נשמע לי בהתחלה מעט אנמי ולא פוגע. חולמני מידי, ולא מתקדם מספיק מהר. צריך סבלנות, או שיש לכם מספיק זמן, ההתפתחויות די איטיות. בכל זאת אני חושב שזה אלבום טוב רק שלא בדיוק תואם את הטמפו שלי
Four Tet - Pink הקליפ הזה שכנע אותי

ועוד שתי להקות שאני פחות אוהב מכמה שאחרים אוהבים אותם. אבל לא יכול להתעלם מהם

The Walkman  - Heaven ושיר

 The XX שיר אחרון ודי

וזהו. רק אם פיספתם אז יש גם עוד שני סיכומים לשנה הזו כאן ברדיו פרימיום להמונים:
השירים של 2012 עם כל השירים הכי פצצים של השנה
הקליפים של 2012 עם הקליפים הכי פרובוקטיבים של השנה
 

שיפוט באיזי: קילר מייק

 

  השנה הולכת ומתמעטת, כמו שאומרים המשוררים, אבל היום יש גם את התאריך הזה 12/12/12 ...וגם חנוכה, כך ש....זה גם לא מוסיף לשום דבר משמעות מיוחדת, בעצם. אבל מה שכן מתקשר לסוף השנה הוא שגיליתי את האלבום הזה בזכות סיכומי האלבומים של השנה במוסיקה. בסך הכל מתוך 27 ביקורות שכתבו עליו הוא קיבל בממוצע ציון של 85 (מתוך 100).  אז יצאתי לבדוק בעצמי, ומצאתי אלבום ראפ כמו בימים הטובים ונדלקתי עליו מייד. אחר-כך גיליתי  ש - Killer Mike התארח באלבומים של ה- Outkast והם אצלו, וזה מאד הסתדר לי. למרות  שהסגנון כאן הוא הרבה יותר רציני וקשוח, וגם כועס, עדין R.A.P Music הוא אלבום מאד מוסיקלי ומופק באופן יצרתי ומגוון. המילים נוקבות והצליל  בלתי מוגדר ,רועש בצליל סינטי-בס-כבד. וגם אני כבר מתעצבן על רייגן כאן:

  

וזה אפילו לא השיר הכי טוב באלבום. אלא אלה.https://soundcloud.com/#djelly-bears

שיפוט מהיר : טרייסי ת'ורן - חדש !

“Happy people shouldn’t have all the fun!”  - טרייסי ת'ורן.

אתמול התגנב לי לראש השיר של ג'ון לנון God עם המילים God is a concept By which we measure Our pain, ובלי שום קשר (או עם קשר) Tracey Thorn הוציאה אלבום לכבוד כריסטמס. אלבום הכריסטמס הכי טוב ששמעתי בחיים שלי, ואלבום טוב בכל קנה מידה שהוא.  בעיקרון אני שונא אלבומי כריסטמס אבל כמו שאומרים (מי שאומר): "מה חמור מבין במרק פירות ?". זה לא אמור לדבר אלי, מה לי ולחריסטמס. אני גם לא בטוח שאם היו מוציאים אלבומים במיוחד לחגים שלנו הייתי נורא מתרגש מהקונספט. אולי כן ? לא יודע... בכל מקרה אם היו מקליטים אלבומים לחג אז זה בטח לא היה חנוכה, אלא ראש השנה. קצת מצחיק אותי שבחו"ל, ובמיוחד בארה"ב, נותנים כל-כך הרבה חשיבות לחג החנוכה, ושכל נשיא אמריקאי מרגיש מחוייב להדליק חנוכיה בבית הלבן לכבוד אחד מהחגים הכי לאומים של היהודים. חג שעיקרו הקמת ישות יהודית בארץ ישראל, וכיבוש הר הבית. מה לזה להפרדת דת ומדינה ? מה ליהודים שחיים בגלות ולהדלקת נרות חנוכה, כשכאן בארץ ישראל יש מדינה יהודית בחייהם ובימיהם.

נחזור לאלבום של טרייסי ת'ורן,  שנקרא Tinsel and Lighs, לי זה לא משנה מה היא שרה, מצידי היא יכולה לשיר את ספר הטלפונים, אני אוהב את הקול שלה. יש לה את אחד הקולות הכי אהובים עלי בעולם, אבל מה שמיוחד באלבום הזה, ושהופך אותו לטוב, ללא קשר לחג כזה או אחר,  הוא אסופת שירים בנימה מלנכולית וחורפית  שכתבו רנדי ניומן, הווייט סטרייפס, ג'וני מיטשל,  Low,  סופיאן סטיבנס, סטפאן מריט מהמגנטיק פילדס ועוד. רוב השירים הם קאברים, אבל לא כולם. בכל זאת זה נשמע כמו אלבום אחד, למרות העיבודים השונים והמיוחדים, באחד מהם היא לוקחת שיר קאנטרי של דולי פארטון והופכת אותו לבאלדה בסגנון קרול קינג. למי שלא שוכנע עד כה, אז שידע שגם בן וואט, בן זוגה המוזיקלי והאישי במשך 31 שנה, משתתף בהפקת האלבום. כאן תוכלו להאזין לכל האלבום בהזרמה. ולמטה תוכלו לשמוע אותה מפטפטת בלי הפסקה על האלבום.

 

 

 

שיפוט באיזי - Piano Magic

עם כל הציניות, שהשגתי בלי מאמץ מיוחד, על הפרישה של ברק והחזרה של ליבני לפוליטיקה, לא יכולתי שלא להתרגש מהמאורעות הללו (שאנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות ועל התשואות..). למרות שדבריה של ליבני היו מלאים בקלישאות ובקיטש, ולמרות שאילנה דיין לא הפסיקה לפרשן לנו עד לזרא  ..בסוף זה נגע לי בלב. אני מאד אוהב את ההומור והסגנון הגברי וההחלטי של ברק. אבל אני הרבה יותר מזדהה עם ליבני עם הכנות וההתלבטויות שלה. ברק לדעתי הוא אדם מאד מוכשר שלא הבין את כללי המשחק של הפוליטיקה. מה שעובד בצבא ובמלחמות, לא בהכרח עובד במסגרת האזרחית, החופשית מהיררכיה, ומכללי משחק ברורים. אני לא יודע אם לשמוח על כך שהשיטה הפלרמנטרית שלנו מאפשרת ללבני להצמיח לפתע פתאום מפלגה יש מאין. יש בכך ביטוי מאד מובהק של הדמוקרטיה הייצוגית. אבל אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו צריכים יציבות וכל זה..אז איך זה יתסדר עם משטר נשיאותי, או אפילו עם משטר שבו רק המפלגה הגדולה ביותר שנבחרה יכולה להקים ממשלה...אנחנו אלופים בלהתלונן ובלמצוא פגמים במה שאנחנו עושים, אבל למצוא חלופות או פתרונות זה יותר מסובך;  אני גם לא מצליח למצוא את הרוע באף-אחד מראשי המפלגות. תסלחו לי אבל נראיית לי הקרבה מאד גדולה לבחור בחיים פוליטים, לוותר על הנוחות, על הפרטיות ועל אפשרויות כלכליות מגוונות, בשביל לזכות בתענוג להיות ראש ממשלה או אפילו שר; הבחירות האלה מוזרות. דווקא כשאריק שרון הטוטליטר האחרון שלנו ישן על משכבו,  נקלענו לאיזה מבוי סתום ובלתי אפשרי  -שלדעתי התחיל בחוסר התפשרות של ליבני לפני 4 שנים - שבו אין לחצי עם במי לבחור. אם היא היתה מבינה אז שפוליטיקה היא אומנות האפשר. יכול להיות שהיום היתה לנו באמת אלטרנטיבה. וחבל.

 

את כל ההקדמה הזו קיבלתם בחינם והיא לא קשורה כלל לאלבום של Piano Magic  שאני מקשיב לשירים נבחרים מתוכו, בעונג רב, מאתמול בערך (למרות שאם הייתי רוצה אתם יודעים שהייתי מוצא קשר). מדובר בקולקטיב שבמקורו אנגלי-צרפתי, אבל מאז נותר בו רק אחד המייסדים Glen Johnson ולכן היום הקולקטיב הזה הוא אנגלי.
זהו אלבומם האחד עשר והוא נקרא Life Has Not Finished With Me Yet.. שם יפה לכל הדעות שמתאים למי שמסתובב פה בין החיים מספיק זמן. אלבומיהם הקודמים היו מאופיינים בנגינת גיטרות כבדות (לא הקשבתי רק קראתי על כך), אבל האלבום שיצא השנה מאופיין באווירה אפלה, אלקטרונית, מלווה בסינטיסייזרים אנלוגים מעוננים, ובביטים של לב פועם. יש אנשים שאוהבים להקשיב ללהקות ותיקות ויש כמוני שמקשיבים בעיקר לאלבומים של ללהקות חדש.  יש אנשים שאוהבים לבחור במהיגים מנוסים, אחרים רוצים לראות חדשים ובלתי מקולקלים (הנה מצאתי קשר דחוק).

 

 

 

 

 

 

שיפוט באיזי: Godspeed You! Black Emperor

 

 

סוף שנה זה זמן טוב להקשיב לאלבומים שפיספסתי. מסתבר שיש כמה כאלה. בעיקר בז'אנרים מוסיקלים שהם לא כוס התה שלי (דרך-אגב, אני שותה עכשיו תה עם חצי מקל קינמון..וזה מאד כיף). אחד האלבומים שהקשבתי להם רק עכשיו, הוא של להקה בעלת השם המוזר Godspeed You! Black Emperor. השם נלקח מאיזה סרט יפני. הם עושים פוסט רוק, מה שמסביר למה עד היום לא הקשבתי לאלבום הזה. והם קנדים - מה שמסביר למה מיד התחברתי ואהבתי. זה הוא אלבומם השישי והוא נקרא Allelujah! Don't Bend! Ascend! (אוהבים סימני קריאה החברה) הלהקה היתה פעילה מאמצע שנות התישעים עד תחילת שנות האלפיים, וזהו סוג של קאמבק מפתיע שהם עושים. אלבום משובח מסוגו שזורם בקלות, למרות שלא מרגיש שמחדש משהו.  ואתם יכולים להקשיב גם לכולו בהזרמה [קישור].

 

 

 

שיפוט מהיר Moonface With Sinai - Heartbreaking Bravery

 

 

"דארק אייטיז" הוא מושג יחסית חדש שאמור לתאר סצינה מסויימת של מוסיקה ותת-תרבות שהיתה קיימת בתל-אביב בשנות השמונים (ואולי גם באירופה). כל מי שיצא למועדונים הנכונים (הפינגווין והליקוויד וכו'..) התלבש בשחור, והקשיב למוסיקת פוסט-פאנק ניו-וייב לכיוון הגוטי .דוגמאות נבחרות הן הלהקות: טוקסידו מון מסן פרנסיסקו,  ובאוהאוס שמאנגליה. כל זה התנהל כמובן במקביל להיפ-הופ ההארד-רוק, האינדי הנאו-רומנטיקה, הניו-וייב האלקטרוני , היורופופ ומייקל ג'קסון. מה שאופייני ללהקות הניו-וייב הגוטי האלה שהם נשמעו כמו איזה אבולוציה של דיוויד בואי בתקופה שהוא ובריאן אינו עשו אלבומים בברלין, באמצע שנות השיבעים, בהשפעת הקראוט רוק. לפיטר מרפי גם היה קול שהזכיר את דיוויד בואי. מי שאהב את המוסיקה הזו אז יכל לאורך השנים ועד היום למצוא להקות שמתאימות לצביון הזה. הדוגמא האחרונה והמעולה שהגיעה לאוזניי היא Moonface. שהוציאו אלבום השנה בשם הארוך  Heartbreaking Bravery . אלבום די קומנקטיבי וכייפי מאד. למעשה Moonface הוא שם להקה שהיא פרוייקט שצד של  Spencer Krug מלהקת Wolf Parade הקנדית. לא הייתי מנחש זאת לבד, למרות שבדיעבד ברורה ההשפעה.

 

כל שיר שווה באלבום. אבל על זה נדלקתי היום:
Moonface with Siinai - Yesterday's Fire

 

 

שיפוט מהיר: Woods - Bend Beyond

אמא'לה נחש

פולק תמיד מקשר לי לקאנטרי ליער ולשדות חיטה יבשים. והנה להקה בשם Woods אפשר היה לצפות שהם ינגנו מטאל, אבל לא ! הם מנגנים פולק. סתם..הרי ברור שאם אין משהו שקשור למוות על גולגלותיו אין מדובר בלהקת מטאל. 

הפולק של Woods נגוע בפריחצוצים של רעש מתוק, כדי להדגיש את אוירת ההום-מייד שלו. זה לא פולק של מרכז אמריקה אלא מברוקלין. הלהקה הזו קיימת משנת 2005 וזהו אלבומם החמישי. שנקרא Bend Beyond. האזנה שלי למוסיקה נעה בין התאווה לחדשנות, מצד האחד, לבין הרצון להקשיב לדברים שנעימים באוזן. והם עושים שירים נעימים Woods האלה. מזכירים לי את Band of Hourses רק פחות. הקשבתי להם הרבה בשבועיים האחרונים בעיקר בבוקר בדרך לעבודה. מסוג האלבומים שאתה מקשיב להם יור משאתה מצפה. אני לא נוהג לדרג אלבומים, אבל אתם מבינים לבד שזה ב- 3.5 כוכבים מתוך 5.
 

השיר הזה הוא הכי טוב באלבום תלחצו PLAY
Woods - Back To The Stone

בהופעה הם נשמעים פחות טוב, אבל אפשר לראותם:


ועוד אחד בהופעה
Woods - Be All Easy

 

 

 

 

 

שיפוט מהיר: Tame Impala

 

בדרך-כלל אני מדווח פה על אלבומים חצי דקה אחרי שהם דלפו לרשת. הפעם לקחתי את הזמן..עבר כמעט חודש. היתרון הוא שאני יכול עכשיו לומר לכם שאני מקשיב לאלבום של Tame Impala די הרבה. יותר משציפיתי. הם אוסטרלים והם עושים פופ פסיכדלי. אלבום הבכורה שלהם Innerspeaker יצא בשנת 2010 והיה בו אלמנט ניסיוני משהו.  האלבום החדש Lonerism שיצא השנה הרבה יותר פופי ביטלסי. הם מצידם אומרים שהם מושפעים מ - Todd Rundgren. האמת שיש בזה משהו. מעבר לזה אין יותר מידי מה לספר על האלבום הזה, בגלל זה גם לא היה עליו עד עכשיו פוסט. שירי פופ סיקסטיז מעולים עטופים באפקטי פסיכדליה נעימים. מזכירים לי את הפליימניג ליפס בפאזה מסויימת שלהם. כל פעם שאני  מתלבט מה לשים באותו זו ברירת המחדל המיידית. למטה שיר מתוך האלבום שאפילו ילדים בבית הספר יכולים לשיר.

  

PS22 Chorus - Feels Like We Only Go Backwards - Tame Impala cover

 

וזה השיר הטוב ביותר באלבום לדעתי. יותר מנגינה משיר ובכל זאת..

Tame Impala - Keep On Lying
 

והכל התחיל אצלי עם הסינגל הזה ברמיקס הספציפי הזה שמאד אהבתי

פיליפ גלאס - לבנות קלאסיקה מחדש !

 

  

פיליפ גלאס חוגג 75 ולכבוד כך יצא אוסף שהפיק לא פחות מאשר Beck אשר מכיל בניה מחדש (באנגלית: Rework) של קטעים מובחרים שלו מכל התקופות. למעשה אלה רמיקסים שנעשו על-ידי מוסיקאים כמו Amon Tobin, Dan Deacon, Peter Broderick וגם Memory Tapes ו- Beck. המוסיקה של Philip Glass היא במקורה אלקטרונית אבל עם הרגשה של מוסיקה קלאסית. הרמיקסים נותנים פרשנות מעניינת שנעה מאמביינט ועד אלקטרוניקה קינטית וקראוט רוק (אני סתם מתפלצן). אוסף של כל היצירות המובילות של פיליפ גלאס זה כבר מעולה בפני עצמו,  אבל אם נודה על האמת היה יכול להיות מעט מיגע, הרמיקסים השונים נותנים טעם אחר כל פעם ולא מותירים אף רגע משעמם. חייבים להקשיב ! חייבים להנות !

למיטב ידיעתי זה לא יצא כאלבום, אבל אפשר לקנות את זה ב-ebay.  והעיקר אפשר להקשיב לזה בהזרמה ב- NPR. מהר מהר לפני שיגמר [קישור].

 

שיפוט מהיר - Laetitia Sadier, Silencio

 

השבוע הוא שבוע מיוחד עבורי. אני נולדתי ביום כיפורים, הייתי חוגג את יום ההולדת בתאריך העברי, אבל קצת מבאס לחגוג בלי עוגה נרות ואיזה דרינק. אז ביום שבת חגגתי את יום הולדתי בתאריך הלועזי. אחר הצהרים הייתי אצל הורי עם כל המשפחה, אבל בבוקר מצאתי לנכון דווקא לצפות בסרט תיעודי מרתק על krautrock [קישור].  קראווטרוק התפתח בברלין בסוף שנות השישים תחילת השיבעים ויצר למעשה מחדש את מוסיקת הרוק. מוסיקת הפאנק, האמביינט, הניו-וייב ובמיוחד הניו-וייב האלקטרוני חייבים  לו זכויות יוצרים. ויותר מכך הקראוט רוק הוא אוונטגארד מהפכני, אומנותי שמשנה תפיסת עולם.

בצירוף מקרים אני מקשיב לאלבום החדש של  לטישיה סיידר, מי שהיתה הסולנית הצרפתיה של להקת  Stereolab. שהסגנון המוסיקלי שלהם מוגדר כקראווט-לאונג'. פופ מתוחכם ולא כזה פופולרי. מאד התהלבתי מהאלבום הזה. מה שפחות שמתי לב הוא לטקסקטים שהם בעלי איפיון פוליטי מחאתי. מתאים אולי לתקופה של חשבונות נפש. קבלו דוגמא קטנה, וגם כל האלבום להזרמה [קישור].
 

Fragment Pour le Future de l'Homme - Laetitia Sadier

שניים אלקטרונים - Nathan Fake, Four Tet

 

 Nathan Fake - Steam Days

בשבילי האזנה למוסיקה היא מסע של גילויים, והבלוג הזה , בכלל הוא יציאה להרפתקאה אל מקומות חדשים. אני לא תמיד יודע כמה זמן אני אשהה במקום החדש שאליו הגעתי. וגאני ם לא תמיד מרוצה ברגע הראשון. לפעמים לוקח זמן להתרגל. ולמעשה, כשאני חושב על זה, ההרפתקאה היא לא חיצונית היא בתוך תוכי. ובעצם בתוך כל אחד מכם.

אני לא יכול להגיד שמוסיקה אלקטרונית היא המוסיקה המועדפת עלי, אבל השבוע הקשבתי בהנאה רבה לאלבום החדש של נתן פייק. יש משהו חמקמק במוסיקה אלקטרונית, במיוחד בכזו שיש בה השפעה של אמביינט. נתן פייק הוא מוסיקאי אנגלי צעיר, וזה האלבום השלישי שלו, ואומרים שזו האלבום הטוב ביותר. למטה תקציר של האלבום. אבל כאן אפשר לשמוע אותו במלואו וגם לקרוא מה הסיפור מאחורי כל טראק [קישור].

nathan fake - steam days

 

Four Tet - Pink
האלבום החדש של פור-טאט נשמע לי בהתחלה מעט אנמי ולא פוגע. חולמני מידי, ולא מתקדם מספיק מהר. צריך סבלנות, או שיש לכם מספיק זמן, ההתפתחויות די איטיות. בכל זאת אני חושב שזה אלבום טוב רק שלא בדיוק תואם את הטמפו שלי. הקליפ של הקטעים הבאים שיכנע אותי. תלחצו PLAY

Four Tet - Peace for Earth / Pink

Andrea Parker - Here's One I Made Earlier...
 הבטחתי שניים, אבל קבלו שלושה. זה עוד אלבום שהקשבתי לו השבוע, של אנדראה פארקר.  זהו אלבום אוסף של קטעים נדירים שלו. מדובר בדי-ג'יי ומוסיקאי אלקטרוני שמושפע מארט אוף נוייז וז'אן מישל ז'אר. הוא בסך הכל הוציא 11 אלבומים, וזה האחרון שבהם שיצא בשנת 2007.


Andrea Parker - The Swamp
 Andrea Parker - Too Strange To Be Good

נבדק ונמצא פרימיום - זאב ! זאב ! ברבור ! ברבור !

Swans - Seer

 פתיחה

באמצע השבוע אני נוהג לכתוב על אלבומים חדשים שיצאו. ובטח שמתם לב שהשבוע לא היה אחד חדש שהתייחסתי אליו. זה לא בגלל שלא הקשבתי לאלבומים חדשים, אלא שאלה אלבומים שאני באופן אישי פחות התלהבתי מהם. אחרים יותר. אז היום זו הזדמנות להזכיר, כדי שתדעו, תנסו, תגלו... זה שיש לי דעה, לא אומר שאני תמיד צודק. אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום : 

  

Swans - Seer

יש הייפ ברשת סביב האלבום החדש של הסוואנס, Seer. השנה הם הופיעו בארץ בבארבי וכל מי שהיה שהופעה הזו יצא עם רושם כביר, בעיקר בגלל הווליום העצום שבו הם מנגנים. אני מכיר אנשים שמאז משווים כל הופעה שהם רואים להופעה של ה- Swans. סוואנס היא להקת פוסט-פאנק אקספרמנטלי מניו-יורק, שפעלה משנת 1980 ועד 1997, הרוח החיה בה היא מייקל גירה שהוא גם החבר היחיד מהלהקה שנשאר בגלגול החדש שלה לאחר ה- "איחוד" בשנת 2010. השם של הלהקה אמור להסביר את הצליל שלה. ע"פ גירה ברבורים הם חיות יפות, אבל עם אופי וטמפרמנט גרוע. הסוואנס היו חלק מסצינת ה- NO WAVE בשנות השמונים שבניגוד לסצינת הניו-וייב שמה דגש על הטקסטורות של המוסיקה ולא על מלודיות. ובכלל אם עוד לא הבנתם עד עכשיו אז מדובר בלהקת גיטרות ארט-רוק הייתי אומר אפילו פוסט-רוק (למרות שהמונח הזה שמור ללהקות שנולדו בתקופה יותר מאוחרת).

האלבום Seer (חוזה באנגלית) הוא אלבום כפול שיצא בשני דיסקים, ויש לי חברים שאומרים שהתחרות היחידה לאלבום השנה הוא בן הדיסק הראשון לשני. אז יצאתי להקשיב. בסאונד הדי דלוח של הרכב שלי, חלק משמעותי מהאפקט הרב-שכבתי הולך לאיבוד. צריך להקשיב לזה המערכת ראויה.  ולא הייתי מזכיר את כל זה פה, אילולא השיר הנפלא הזה:
Swans - The Seer Returns

הוידאו מההופעה יתן לכם מושג הרבה יותר טוב איך הם נשמעים :

Swans - No Words No Thoughts

 

(ושכחתי אבל כבר הקדשתי להם פוסט פה)

 

The Raveonettes - Young And Cold

 אלבום חדש גם ללהקת The Raveonettes למען האמת אפילו לא הקשבתי לו. אני במוד קצת אחר. זה פשטני לי מידי, מתקתק לי מידי, אבל סינגל אחד באמת לא מזיק. את השיר הזה אהבתי:
The Raveonettes - Young And Cold

 (גם היו פה)

The XX - Coexist

ללא ספק אחת הלהקות הכי משפיעות והכי מצליחות של הזמן האחרון. אלבום הבכורה שלהם הותיר חשק לעוד. באופן כללי הם לא מעיפים אותי  The XX. עד היום לא הצלחתי לפענח למה, אבל אני חושב שזה פשוט השירה, שהיא לא מספיק עוצמתית.  ועכשיו יצא להם אלבום שני  שאמור לעמוד בציפיות, ממה שהספקתי לשמוע השירים ממש יפים. למשל The Tides. ויש גם את כל האלבום להזרמה.

Mount Eerie - Ocean Roar

השנה שטתי באוקיינוס השקט, רדפתי עם המצלמה שלי ועם עוד 100 תיירים אחרי לוייתנים.  במיאמי ביץ' אפילו רחצתי באוקיינוס האטלנטי. כשהייתי קטן, היינו נוסעים 3 משפחות במכונית אופל רקורד סטיישן בצבע ירוק זית לחוף בית ינאי. זה היה חוף די נטוש ורחוק, כי למי היה רכב באותם ימים. כמובן שלא היינו חגורים (גם לא היתה אז חובה בחוק), וכאשר היינו רואים שוטר היינו כולם מתכופפים. באותם ימים הכבישים היו די ריקים ומכוניות נסעו די לאט. תאונות דרכים עם הרוגים היו קורות בעיקר בין משאיות למכוניות, או בין מכוניות להולכי רגל זקנים וילדים. בעצם זה גם כך היום. כשהיינו מגיעים לים הייתי נכנס למים ולא הייתי יוצא משם במשך שעות. בית ינאי הוא חוף ללא שובר גלים והיו בו גלים מאד גבוהים. אני ממש לא מבין איך ההורים שלי היו מרשים לי להתערבל במשך שעות ככה. אני בלעתי מים בכל פעם. היה לי גלשן בוגי כזה, ובסוף העור שלי בבטן צרב כבר מהחיכוך עם מהקלקר. ובכל זה נזכרתי הודות לקליפ החדש של מאונט אירי. במשך 14 שנות פעילות הוא לא הוציא קליפים, עד השנה. יצא יפה:

Mount Eerie - Ocean Roar

 

Future Islands - Grease

זה פשוט שיר יפה . שמתשלב בפוסט הזה יפה בין THE XX לבוב דילן

Future Islands - Grease

 

1991 - Azealia Banks

 פעם שלישית שהיא מופיעה כאן. הגעתי למסקנה שאני נמשך אליה, או סתם לגרבוני רשת. בגלל זה קליפ הזה פה. השיר הראשון והשני היו יותר טובים 

1991 - Azealia Banks

 Bob Dylan - Tempest

בוב דילן חף מכל בולשיט וזה בעיקר מה שיפה בו. ותמיד היה לו את הקול הכל-כך בלתי ניתן לחיקוי הזה.  יכול להיות שזה גם מה שמאפשר לו להמשיך ליצור. זה והבוז שהוא מקרין כלפי ההערצה אליו (ראו ההופעה האחרונה שלו בישראל). יהודים דתים בגיל שלו הרבה פעמים מתחזקים יותר ויותר, משתדלים לעסוק פחות בהבלי העולם ולהתעמק יותר באורה של תורה. פתאום נזכרתי שגם בוב דילן יהודי והתורה שלו היא המוסיקה. אלבום חדש קאנטרי בלוז כזה, בכלל לא מובן מאליו שיש לו עוד כוח ליצור. אל תבוא הם ציפיות.  וכל האלבום להזרמה.

 

ושתהיה לכם פרימיום של שבת

 

שיפוט מהיר: Block Party - חדש !

אתמול הייתי החתונה של דתיים. ישבנו כל הגברים ביחד אחרי שעה התחלנו לדבר על אובדן הנעורים, כולם התגעגעו לרווקות...מי שנפרד ממנה לפני ארבע שנים ומי שנפרד ממנה לפני ארבעים שנה. פגשתי איזה דתי ניהליסט.. הוא אמר לי..החיים הם הבל הבלים, כי מעפר באת ולעפר תשוב, ושכל אדם הולך למות כשרק חצי תאוותו בידיו..וזה במקרה הטוב..מיד התעודדתי. ככה רצה אלוהים הוא אמר, ואם מה לעשות, ככה זה.  מאחורי הפרגוד רקדו נשים ובחורות כאילו באולם אחר לגמריי. אחר-כך אחותי סיפרה לי שהדתיות השתוללו כמו במסיבת רווקות רק בלי חשפן. בעצם ..כאילו עם חשפן. פגשתי שם את הבת של של בת דודה שלי. אני זוכר שהיא נולדה. הם גרו ממש לידנו. עכשיו היא נשואה עם ברסלב. היא אמא כבר לחמישה ילדים, עדין יפה, עדין חתיכה, אבל בלבוש צנוע, שיער אסוף במטפחת, שרוולים ארוכים וכו'..כל-כך שמחנו להיפגש אחד עם השני, אבל לא יכולנו אפילו ללחוץ יד. בטח שלא להתנשק או להתחבק. אז חייכנו. אחר-כך ראיתי את בעלה משחק עם הבן הקטן שלהם. שנמצא בעגלה, כאילו שהוא אייפד.

כל הדרך לבית שמש וחזרה הקשבתי לאלבום החדש של בלוק פארטי. עולם אחר. עולם שבו אין הפרדה בין גברים לנשים, עולם שבו הסולן הומו. זהו האלבום הרביעי של Block Party וכך הוא גם נקרא Four. אבל בשבילי זה בדיוק האלבום הראשון שלהם שאני אוהב אהבה שלמה ומלאה. בכל האלבומים הקודמים שלהם היתה הרגשה שיש משהו בעייתי בהפקה. שיש צורך ברמיקס או משהו, ועכשיו עם המפיק אלס ניופורט, מפיק בריטי שעובד בניו-יורק, יש הרגשה שהם מצאו את מה שהם חיפשו. אלבום הסולו של Kele היה ניסיון לעשות מוסיקה אלקטרונית רוק-דאנסית. באלבום Four הם בחרו בגיטרות. וזו בחירה מצויינת. אולי הם התכוונו להישמע כמו נירוונה אבל הם נשמעים כמו Muse. הם אף פעם לא הפסיקו בעצם להקליט אבל זה נשמע כמו אלבום הקאמבק שלהם. אהבתי את השיר הבא:

Block Party - 3X3

וגם כל האלבום להזרמה [קישור]

The Walkmen - איזה כיף להיות בבית !

איזה כיף להיות בבית ! הייתי אולי יכול לראות את הווקמן לפני כמה שבועות בוושינגטון DC, משם הם הגיעו במקור, אבל אין כמו להיות בבית, בבארבי. זה הרגיש קצת כמו ערב כיתה, אולי כמו פרום -The Walkmen היו הלהקה ששכרנו למסיבה -Hamilton Leithauser אפילו לבש חליפת פיפטיז יצוגית, עם עניבה והכל.
אני לא הייתי היחיד שצפה בקהל בהופעה הזו יותר מבדרך-כלל, כשאתה רואה את ההתלהבות, את המסירות, את האהבה למוסיקה, וגם האהבה שיש בין האנשים, אתה לא יכול להתעלם מזה. היו שם כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר מהאינטרנט. את רובם כבר פגשתי בעבר והיה כזה כיף להיפגש.
הייתי, וגם לא הייתי, אתמול בהופעה. למוח שלנו יש נטייה לשמרנות ומצד שני צורך לגיוון. מהבחינה הזו מוסיקה וסקס הם היינו הך. מבחינה אבולוציונית אנחנו רוצים אישה שתראה כמו אמא שלנו (גם אם לאמא שלנו יש שפם), וכשאנחנו כבר נשואים הרבה שנים, אנחנו נוטים להימשך לאנשים שדומים לבני הזוג שלנו. מצד שני יש לנו צורך בגיוון, ובלי גיוון אנחנו משתעממים ומאבדים עניין. במוסיקה זה אותו הדבר, המוח האנושי גורם לנו לאהוב דברים שדומים למוסיקה שאנחנו רגילים אליה, לטעמים מוכרים. בגלל זה יש הרבה מאד אנשים שאוהבים אותו ז'אנר, בגלל זה יש הרבה אנשים שאוהבים רק מוסיקה שהם מכירים, בגלל זה יש  כל-כך הרבה שירים מאותם 4 אקורדים. מצד שני יש לנו נטייה להתרגש יותר ממוסיקה חדשה. כאמור, כל עוד היא דומה למה שהמוח שלנו רגיל להקשיב לו. מי לא מכיר את תחושת העונג בבקיעה של עטיפה של דיסק. מי לא מכיר את הצורך להקשיב עוד ועוד לסינגל חדש ומדליק.
מהסיבה הזו אני לא מוכן לוותר על הנאה ממוסיקה, רק בגלל שאני לא משתכנע בהאזנה ראשונה. אני רוצה לאתגר את המוח העצל שלי. לפעמים המסע שאנחנו עוברים הוא התגמול הגדול ביותר. בכלל, כל דבר שאתה מתאמץ בשבילו גורם לסיפוק והנאה. הדוגמא שמהדהדת לי בראש תמיד היא מהפכת הביבופ של הג'אז. כשצ'ארלי פארקר התחיל לנגן בסקסופון כמו בירד, אז היית צריך להתעלות אליו בשביל לחוות את האומנות האוונטגרדית הזאת. אלא שלהפעיל את השכל זה לא מספיק, צריך שכל העסק יעבוד, גם המערכת הלימבית. ושם מתחילה בדרך-כלל הבעיה.

חן הוניג ואיילת הרצג  בגן עדן

זו פעם שלישית או רביעית שאני הולך להופעה בבארבי ללהקה שיש לי רגשות מעורבים כלפיה, או בעצם אני אוהב את הצליל שלה, אבל אין לי רגשות כלפיה. אני בא מוכן להתאהב. היה כיף, באמת. אבל לא עפתי. המתופף שלהם היה אחד המתופפים הטובים והמתלהבנים שראיתי אי-פעם. הסולן שר בכוונה יתרה ובגרון ניחר. הגיטרות מרחפות כמו פסקול של דיויד לינץ' בטווין פיקס. היו שם כל המרכיבים, אבל היתה חסר לי איזה אילתור, היה חסר גם קאבר. ובכלל הפלייליסט היה קצר, אם כי ייצג נאמנה את האלבום האחרון וגם להיטים מאלבומים קודמים. אבל עד שאתה נכנס למוד..זה נגמר.
אסור לי להיות יותר מידי סחי בהופעות זה פוגע לי בריכוז. כאחד שסובל מהפרעת קשב (רק לאחרונה הבנתי זאת) אלכוהול דווקא מגביר לי את הריכוז. למעשה בשביל להיות סחי אני צריך ריטלין, אבל גם קפאין ואלכוהול עושים את העבודה. ובמקרה דנן שתיתי בירה ושוט לפני ההופעה, אבל עד שזו התחילה התפוגג הכל.
עמדתי בשורה השניה מול הבמה, ולפני עמדה הבחורה שהכי נהנתה ממנה, היא הכירה את כל המילים, צילמה המון תמונות, וגם וידאו, ורקדה בלי הפסקה. בסוף, הוקדש לה שיר ההדרן האחרון. היא ביקשה אותו במכתב ללהקה יום קודם, ואז היא ביקשה גם בקול, והם הבינו שזו היא, והיו דמעות ואושר ובכי. אח"כ הסתבר לי שהיא קוראת קבועה של הבלוג. והיא כל-כך שמחה לפגוש אותי. הנה כי כן, יש לכל זה סוף טוב. ואת ארבעת השירים האלה מההופעה אני באמת אוהב מכל הלב:






והנה הסטליסט של הכל ההופעה [קישור]

היתה גם תקרית זריקת התחתונים לבמה. תחתונים די גדולים בצבע בז' אולי מישהו גנב מסבתא שלו וחמד לצון. כי אף על-פי שחזייה יותר מעוצבת הרבה יותר קל לזרוק אותה. לזרוק תחתונים זה הרבה יותר הקרבה. קשה לי מאד להאמין שמישהי הורידה באמצע ההופעה, אויך בכלל ? ואח"כ להסתובב בלי..לא הגיוני :)

שיפוט מהיר - Frank Ocean

לפני 22 שנה בערך אבא שלי היה בפעם הראשונה בחיים שלו בארצות הברית. הוא היה בגיל שלי. הייתי בטוח שאני אגיע לשם הרבה קודם. יש לנו בסלון תמונה של אמא שלי ושלו בתחפושת של אמריקאים מהמערב הפרוע שהם צילמו אז בדאלאס, טקסס. הבגדים לא שלהם, אבל הפנים של אבא שלי...כל-כך מזכירות את שלי, רק שאמא שלי נתנה לי עוד טיפה יופי. אבל חוץ מזה קופי. כשהם חזרו הייתי בן 18 בערך, והם הביאו איתם סיפורים על אקאפולקו ועל ניו-אורלינס. הטיול שלהם היה שונה לגמריי משלי. הם הביאו איתם המון דיסקים, נשארו לי עד היום אלבומים של אלביס, וקלטות מניו-אורלינס, וגם מיקסטייפ שהכין בן דוד של אבא שלי לאמא שלי עם שירים של ריי צ'ארלס. לכל זה אני הקשבתי הרבה יותר מהם, ואלה היו הרסיסים של הטיול שהתפזרו על חיי כמו אבקת קסמים. ניו-אורלינס נשארה פנטזיה בלתי ממומשת, אני מאד רוצה לסוע לשם, אבל בלי הילדים. לבלות ערב במועדוני ג'אז, לשתות כמה שיותר בירה..או יין.

נזכרתי בכל זה, כיוון שפרנק אושיין הוא מניו-אורלינס. הוא היה כותב סתרים לטיפוסים כמו ג'סטין ביבר, ג'ון לג'נד, והיו לו שיתופי פעולה עם ג'יי זי ועם קניה ווסט באלובמם המשותף האחרון. עכשיו הוא מוציא אלבום בכורה Channel Orange עם 17 רצועות של כישרון מתפרץ. מיד עולים שמות כמו פרינס, OUTKAST, מרווין גיי וסטיבי וונדר. זה אלבום שהוא הרבה יותר R&B, אבל עם נגיעות קלות של היפ-הופ.  אהבתי במיוחד את Sweet Life, Bad Religion  אנדריי 3000 המלך מופיע הופעת אורח מעולה ב- Pink Matter. אבל כל האלבום מצויין. אלבום עם מסרים חברתים ואווירה סקסית, ושמתאים במיוחד להאזנה בלילה.

שיפור מהיר: Cat Power - Sun

יש לי את הג'ט-לג הכי מעאפן בעולם, אני לא מצליח להרדם עד ארבע לפנות בוקר, אבל מתעורר כמו גיבור בשעה 8 וחצי (גם כן) בבוקר. אני מבלה באזור הדמדומים - חצי ער וחצי ישן, חצי חי וחצי מת מעייפות. אין ברירה חייבים הלילה להשתכר (סתם. אני אף פעם לא משתכר, אבל בכל זאת התעוררתי הבוקר עם האנג-אובר).
כל תעתועי הזמן שעוברים עלי מתקשרים לשיר חדש שאני מתלהב ממנו, Nothing But Time, מתוך אלבום חדש של Cat Power בשם Sun.  השיר הזה הוא מחווה ל- Heroes של דיוויד בואי, ומתארח בו גם איזה זמר. נשמע מוכר..אני בטוח שתזהו. נהיה נודניק הזמר הזה בזמן האחרון, עם כל שיתופי הפעולה שהוא משתתף בהם בסיטונות, אבל כאן הוא ממש מרים את השיר עוד רמה אחת למעלה.
אני אוהב שירים על זמן -זמן הוא הזדמנות לעשות משהו, או לחוות משהו. אבל כשהוא עובר, הלכה ההזדמנות ואז..אז זה כבר עצוב, ומאוחר מידי.
כל האלבום הזה נכתב, לכאורה, בעקבות פרידה מהחבר שלה Giovanni Ribisi (לא מכיר אותו אישית) וזו הסיבה אמיתית שהיא לא הגיעה לישראל. באמת חשבתם שמעניין אותה המצב הפוליטי פה ?
האלבום הזה הופק ע"י מרשל והיא גם ניגנה בו כמעט על כל הכלים. אלבום קיצבי קצת אלקטרוני. שנשמע ממוצלח ביותר.

עכשיו כולם להזיל דמעה יחדיו, ונתאבל על כל הזמן שהתבזבז לנו בחיים לשווא.
 ע"פ סימן שלי (אגדו דיכאונות זה כאן)..בי-ח-ד. עכשיו !

Cut Power - Nothing But Time
שיר זה הוסר בגלל שלא בא להם שאני אשים אותם. אז לא צריך.

למכור קרח לאמריקאים

לאמריקאים, כמו כל עם, יש את הקטעים שלהם. למשל, בכל בית מלון שהיינו בו, לא משנה באיזה רמה, יש מכונת קרח בכל קומה. לך תבין בשביל מה. לא בכל מקום כל-כך חם, לפעמים אפילו קר. הם גם אוהבים קרח במשקאות שלהם. אנחנו חשבנו שזו שיטה של רשתות המזון לחסוך עם המשקאות, אבל מסתבר שגם כשהם מוזגים לעצמם את השתיה הם ממלאים שליש כוס בקרח. אז באמת שלא חם בכל מקום, בסן פרנסיקו אפילו קר, אבל אם יש לכם ספק, אז בלאס וגאס חום אימים. לעורך הראשי היה ממש כואב להיות שם בחוץ באמצע היום. ואני כבר לא חושב שהמהמרים נמצאים בתוך הקאזינו בזכות השלטים המנצנצים - התפקיד שלהם הוא רק למכור את החלום - המהמרים נמצאים באולמות הקאזינו בעיקר גלל החום.
המחירים של חדרים בבתי המלון בלאס וגאס די נמוכים, כי הם בונים על כך שהתיירים יהמרו, גם באורלנדו המחירים זולים כי בונים על כך שנבלה בדיסניוולרד (או כמו שהעורך הראשי אומר: דיסלי-לנד) ושנעשה קניות . דיברנו בחו"לית, כי זו השפה שמדברים בחו"ל, ואחר-כך חיפשנו את ה-OUTLET הקרוב ל"ביתנו". כשהייתי במרכז קניות שנקרא "בפרימיום " OUTLET חשבתי שאני יכול לגור כאן כל החיים. כולם חשבו שאני איטלקי או מקסיקני, ופנו אלי בספרדית ובדיוק כשהרגשתי בבית הילדים של התיישבו אופן טבעי על אחד הספסלים בזמן שאנחנו ערכנו את הקניות ואז צילמו אותם והכינו לנו מהם כוס מהודרת עם תמונות של שלושת המקסימים. המוכרת סיפרה לנו שחברה טובה שלה "יורדת" לישראל לאחר שהתאהבה בישראלי.
בטיסה בין סן פרנסיסקו לאורלנדו פגשנו ישראלי חביב מאד, שמבלה את הזמן שלו בין שתי הערים האלה. הוא ירד מהארץ בשנת 1971 אבל נראה רק בן 50. הנכדים שלו בגיל של הילדים שלי, התחברנו איתו כל הטיסה, אפילו החלפנו אי-מיילים.
אני חושב שסן פרנסיסקו היא אחת הערים הכי יפות בעולם. זה מסוג המקומות האלה שאתה חולם להגיע אליהם כל החיים, וכשאתה כבר פה אתה מבין שאתה צריך ממש לחיות בה בשביל לגלות אותה. יש בה את הקסם הזה שיש בתל אביב, פלוס שער הזהב, פלוס הרחובות הרחבים, פלוס המפרץ ועוד פלוסים. בסן פרנסיסקו הספקנו לעלות על הקרוניות העתיקות שלהם ברחובות התלולים, לטייל ברחוב הכי מפותל בעולם, לסוע על גשר הזהב, לאכול אוכל סיני ברובע הסיני, ולראות היפי ג'ינג'י ערום כביום היוולדו מדבר באמצע הרחוב עם חבר בשעה עשר בבוקר ברובע הלהט"בים. קצת יותר מידי מתירנות בסן פרנסיסקו, יש בה הומלס בכל רחוב ושיכורים מאיימים בנוכחותם בקווי האוטובוס. מצד שני של הרחוב חנויות ספרים ובכלל ..מלא חנויות, ורובע איטלקי.
כשאנחנו מסתובבים ברגל כל היום אין לי זמן להקשיב אבל כשאני בנסיעות אז יש מלא זמן. הקשבתי הרבה לאלבום Maraqopa החדש של Damien Jurado (בהמלצה של אורי דביר).  האלבום הזה שעיטר לי את רוב הנסיעות כאן בארה"ב. אלבום אישי, מלא רוך, עם שירים יפים אחד-אחד. אמריקנה מושלמת  שעזרה לי לאזן את הצורך של האמריקאים להפריז בכל דבר. היה לי קשה מאד לבחור שיר אבל לזה יש קליפ:

Damien Jurado - Museum Of Flight

Bill Fay - חדש !

ביל פיי הוא זמר-יוצר אנגלי שנחשב כאחד הסודות השמורים ביותר שישנם במוסיקה. בקלות הוא יכל להיכנס לפנטאון של אליוט סמית' וניק דרייק, רק שהוא, בניגוד אליהם, נשאר חי עד היום. בשנת 1970 הוא הוציא את האלבום הבכורה שלו. אלבום ברוק-פופ מופק היטב. השירים שבו כל-כך מקסימים ויפים שמאד לא ברור איך ? אבל איך לא שמעתי עליו ? ועכשיו אחרי 40 שנה שהוא לא יצר הוא מתכוון להוציא אלבום בשם Life is People (כמה נכון). הנה השיר הראשון מתוכו: 

Bill Fay - Be At Peace With Yourself



ושניים מופתיים שלו מהעבר
Bill Fay - Garden Song

Bill Fay - Cosmic Boxer

Dead Can Dance - חדש !

הילדים שלי ידעו את הסדר של כל כוכבי הלכת במוזיאון החלל בוושינגטון, וגם כמה ירחים יש לכל אחד מהם. במוזיאון הטבע בניו-יורק הם הכירו בע"פ את כל סוגי הדינוזאורים, אם הם היו צריכים לגדל אחד כזה, הם יודעים בדיוק מה להאכיל אותו, ולאיזה מוזיקה הוא אוהב להקשיב לפני שהוא הולך לישון. אז בשביל העשרה לקחנו אותם ללאס-וגאס, זה לא להאמין כמה מכונות מזל והימורים יש פה, אפילו בתחנות הדלק יש מכונות הימורים. לא הספקנו לקנות כרטיסים להופעה של אלביס פרסלי (כי הוא מת מזמן), אבל ראיתי חנות עם גיטרה חתומה ע"י בי.בי קינג, ואחת אחרת חתומה ע"י אריק קלפטון. בחודש הבא יופיע כאן סי לו גרין וגם ארת'ה פרנקלין. עברנו ליד מלון הפלימנגו האגדי שבו הופיע בעבר פרנק סינטרה, אבל אנחנו מסתובבים בעיקר בתוך בתי המלון החדשים. אחרי שראינו שבעה מהם כבר הבנו את הפרנציפ: בכולם יש לובי יפה (בסגנון של פריז/ ניו-יורק/ רומא העתיקה וכדומה), קניון יפה וכמובן קזינו עם מיליון סלוט משינז. ההליכות ארוכות. ובסוף נשברנו במלון ונציה, גם כי זה מאד חיוור ליד ונציה האמיתית, אשר ביקרנו בה אך לפני שנתיים, אבל בעיקר נמאס לנו כי שתינו שם ברד בטעם שרי שעשה לכולנו בחילה מהמתוק. מה שהיה נורא מוזר בעינינו שלא ראינו אף כלבלב אחד משוטט ברחובות ובעצם בשום מקום. בתור חובבי כלבים (המשפחה שלי, לא אני) זה היה מאד חסר לנו.

אין לי כמעט הזדמנויות להקשיב למוסיקה בצורה מסודרת, אבל משמיעים פה מוסיקת רקע בכל מקום. שמעתי כאן את אואזיס לא פעם, וגם את ELO, ו- OUTKAST. בטיסה בין ניו-יורק לבין לאס וגאס היתה לי אפשרות להאזין ביסודיות לאלבום החדש של Dead Can Dance . DCD הם להקת אייטיז שנוסדה במלבורן שבאוסטרליה, אבל פעלה בלונדון בן השנים 81-96, ועכשיו באופן מפתיע הם עשו קאמבק עם אלבום נהדר שנקרא Anastasis. יש במוסיקה שלהם השפעות מזרחיות והם מזכירים גם את מינימל קומפקט שלנו. לי זה מאד מתאים לאוירת מלון האבירים שבו אנחנו לנים, שמעוצב כמו טירה עתיקה ובו גם פסלים של פיות דרקונים ושאר אגדות עתיקות. אהבתי מאד את השיר הנושא ואת Children Of The Sun  ויש גם את כל האלבום בהזרמה [קישור]

Patti Smith - חדש !!

היא  לא מכשפה רעה. היא מכשפה טובה 

אני בפאקינג ניו-יורק סיטי כבר יומיים, ואני בעננים ! אנחנו חורשים את העיר. בכל יום אנחנו הולכים רצוף איזה 12 שעות. הרגליים שלי והקיבה שלי עושות ביניהם תחרות, ואני עוד לא יודע מי ינצח: הצ'יפס שאני אוכל בלי הכרה, או אלפי הקלוריות שאני שורף. פחיות הבירה ענקיות בגודל 709 מ"מ. ויש חדר נפרד מהילדים. כשאני אחזור לארץ, אני רוצה לצפות בכל הסרטים של וודי אלן מחדש. איזה כיףףף !!!

בניו-יורק יש הרגשה כאילו הכסף הוא האויר שהאמריקאים נושמים. אנחנו עוברים מאטרקציה לאטרקציה. לקחנו את הילדים לכל חנויות הצעצועים שיש והם לא יודעים שובע. אנחנו נתקלים בעיקר במה שנקרא נותני שירות, ואנשי מכירות, וכל הזמן בעצם מוכרים לנו את הרגע הבא, את הסיפוק הבא שיגיע ובוא יבוא.  משהו גדול יותר מלצפות בניו-יורק מהאפייר סטייט בילדינג ?? זו הדמיה תלת מיימדית של טיסה במסוק בשמי העיר. טוב אי-אפשר ממש להתלונן. חסר לי קצת מוזיאון לאומנות (יש כאן אבל זה פחות מתאים כל-כך לילדים), אבל היינו במוזיאון הטבע וראינו דינוזאורים ואבנים מהירח. הטיימסקוור יותר מפעים מכל מה שחשבתי... יום קודם היינו במחוז לנקסטר בפנסילבניה לראות את כת האיימיש. כת אשר דוגלת בחיים צנועים והתנתקות מכל הפיתויים שמציאים החיים החומרנים, מה שאומר שהם לא משתמשים בכלל בחשמל. אצלנו זה הסתיים בקניה של אייפד 2, בחנות הדגל של אפל בשדרה החמישית ליד הסנטרל פארק (זה בסדר גם אני לא מאמין שאלה החיים שלי, אבל עובדה..).

כל הזמן הם מחייכים האמריקאים האלה. וכשהם רוצים למכור לך משהו אז הם גם צוחקים צחוקים מזוייפים, שזה כבר השיא. נותני השירות נראים די מדוכאים, חוץ מהכושים שיודעים תמיד לחגוג ביניהם, השיטה שלהם נראיית מאד יעילה, המקצועיות היא בפרטים הקטנים. אבל אפילו בחנות של אפל אתה מרגיש שמה שחסר להם זה יצירתיות. Creativity זה משהו שמוכרים רק בפרסומות. בפועל יש סדר וארגון ונהלים ופרוטוקול. הכי משגע אותי שהם ממש לא מסוגלים שנוגעים בהם. אם נוצר מגע הכי קטן אפילו במקומות הומים אז זה ישר "סליחה" ו "אני מצטער" וכאלה.  אצלנו זה צ'פחות וכיפים, חיבוקים ונשיקות. בכל זאת אני נותן להם המון קרדיט על זה שהם כאלה נחמדים וחברותיים בכל מקום, ונראה לי שזה נעשה במלוא הכנות.

חיפשתי מוסיקה עדכנית שקשורה לניו-יורק. והנה פטי סמית' האגדית, הוציאה אלבום חדש. עוד לא הספקתי לשמוע אותו, אבל שני שירים שכבר שמעתי מתוכו נהדרים:

Patti Smith - Banga


ועוד שיר
Patti Smith - This is the Girl

ובאתר שלה יש סקירה מלאה של האלבום
http://www.pattismith.net/