לו ריד - הספד אחרון

 

נראים מאושרים

הרולינגסטון הקדיש את תמונת השער האחרונה שלו ללו ריד. וכאן לורי אנדרסון בדברי הספד אחרונים שבהם היא מתארת את המפגש שלהם, את החיים המשותפים, במשך 21 (!) השנים האחרונות, על הצעת הנישואים בשנת 2008, ועל הדרך שבה הוא מת - שגם בה היא מוצאת הרבה.. יופי והשלמה.
אני חושב שאני מכיר את לורי אנדרסון לפני שהכרתי את לו ריד. יש מצב שהתחלתי להקשיב לאלבומים שלה לפני ששמעתי אלבום אחד שלו. יש לי את כל האלבומים שלה מהאייטיז, אחר-כך המצב התהפך, לאט לאט לו ריד הפך למוזיקאי משמעותי בחיי, ולורי אנדרסון פחות ופחות.
כשאתה קורא את סיפור אהבתם של שני אלה, כפי שלורי אנדרסון מתארת אותם במאמר פה, אתה מנפץ לעצמך על הדרך את כל היסודות של הרומן הרומנטי (סטייל רומאו וג'ולייט) ובונה אותם מחדש. זו קודם כל אהבה מאוחרת (ולא של שני טיפשעשרה להוטי הורמונים), זו אהבה שיש בה הרבה אינטלקט, אבל אתה יכול להבין גם, שעם כל הטאיי-צ'י והמדיטציות, - זו גם אהבה מלאה ברוחניות. וכמובן, שזו אהבה שיש בה גם הרבה רגש של אהבה פשוטה ורומנטיקה. 21 שנה זו חתיכת תקופה, אני אפילו לא הייתי מודע לכך שהם כל-כך הרבה זמן ביחד. מבחינתי הם נשואים משנת 2008, אבל היי לורי אנדרסון לא ידעה מי הם הוולווט אנדרגראונד כשהיא הכירה את לו ריד (מצטער אני לא מסוגל לקרוא לו רק "לו"), מבחינתה הם היו בכלל בריטים.
יש בהספד הזה גם תאור נורא יפה של הסוף, אבל בעיקר האמצע - והחיים המשותפים שלהם יחד נראים מאד טובים להם. הרבה פעמים אתה שואל את עצמך: איך רוקיסטים מתבגרים ? או איך הם אמורים להתבגר ולהזדקן ? אז לקית' ריצ'ארד ובונו יש כנראה את הגירסה היותר מקובלת של העניין, לאחרים, כמו ניל יאנג ודייב גרוהל יש את הגירסה המשפחתית של הנושא, וללו ריד וללורי אנדרסון - אולי המוזיקאים הכי לא שבלונים שיש בעולם - יש את הגירסה שלהם: דף 1, דף 2

  יכולתי לבחור באלף שירים. אבל בחרתי בקליפ אנימציה שמצאתי מתוך סרט מדע בדיוני שיצא בשנת 1983, ובו לו ריד משתתף. 

Lou Reed - My Name is Mok

 

שתי הופעות טובות שהקשבתי להם אחרי מותו:
Lou Reed - Live In New York 1987
Lou Reed - Live Park West Chicago 1978
 

וזה הראיון האחרון של לו ריד

 

 

 

 

 

שיפוט באיזי - Piano Magic

עם כל הציניות, שהשגתי בלי מאמץ מיוחד, על הפרישה של ברק והחזרה של ליבני לפוליטיקה, לא יכולתי שלא להתרגש מהמאורעות הללו (שאנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות ועל התשואות..). למרות שדבריה של ליבני היו מלאים בקלישאות ובקיטש, ולמרות שאילנה דיין לא הפסיקה לפרשן לנו עד לזרא  ..בסוף זה נגע לי בלב. אני מאד אוהב את ההומור והסגנון הגברי וההחלטי של ברק. אבל אני הרבה יותר מזדהה עם ליבני עם הכנות וההתלבטויות שלה. ברק לדעתי הוא אדם מאד מוכשר שלא הבין את כללי המשחק של הפוליטיקה. מה שעובד בצבא ובמלחמות, לא בהכרח עובד במסגרת האזרחית, החופשית מהיררכיה, ומכללי משחק ברורים. אני לא יודע אם לשמוח על כך שהשיטה הפלרמנטרית שלנו מאפשרת ללבני להצמיח לפתע פתאום מפלגה יש מאין. יש בכך ביטוי מאד מובהק של הדמוקרטיה הייצוגית. אבל אנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו צריכים יציבות וכל זה..אז איך זה יתסדר עם משטר נשיאותי, או אפילו עם משטר שבו רק המפלגה הגדולה ביותר שנבחרה יכולה להקים ממשלה...אנחנו אלופים בלהתלונן ובלמצוא פגמים במה שאנחנו עושים, אבל למצוא חלופות או פתרונות זה יותר מסובך;  אני גם לא מצליח למצוא את הרוע באף-אחד מראשי המפלגות. תסלחו לי אבל נראיית לי הקרבה מאד גדולה לבחור בחיים פוליטים, לוותר על הנוחות, על הפרטיות ועל אפשרויות כלכליות מגוונות, בשביל לזכות בתענוג להיות ראש ממשלה או אפילו שר; הבחירות האלה מוזרות. דווקא כשאריק שרון הטוטליטר האחרון שלנו ישן על משכבו,  נקלענו לאיזה מבוי סתום ובלתי אפשרי  -שלדעתי התחיל בחוסר התפשרות של ליבני לפני 4 שנים - שבו אין לחצי עם במי לבחור. אם היא היתה מבינה אז שפוליטיקה היא אומנות האפשר. יכול להיות שהיום היתה לנו באמת אלטרנטיבה. וחבל.

 

את כל ההקדמה הזו קיבלתם בחינם והיא לא קשורה כלל לאלבום של Piano Magic  שאני מקשיב לשירים נבחרים מתוכו, בעונג רב, מאתמול בערך (למרות שאם הייתי רוצה אתם יודעים שהייתי מוצא קשר). מדובר בקולקטיב שבמקורו אנגלי-צרפתי, אבל מאז נותר בו רק אחד המייסדים Glen Johnson ולכן היום הקולקטיב הזה הוא אנגלי.
זהו אלבומם האחד עשר והוא נקרא Life Has Not Finished With Me Yet.. שם יפה לכל הדעות שמתאים למי שמסתובב פה בין החיים מספיק זמן. אלבומיהם הקודמים היו מאופיינים בנגינת גיטרות כבדות (לא הקשבתי רק קראתי על כך), אבל האלבום שיצא השנה מאופיין באווירה אפלה, אלקטרונית, מלווה בסינטיסייזרים אנלוגים מעוננים, ובביטים של לב פועם. יש אנשים שאוהבים להקשיב ללהקות ותיקות ויש כמוני שמקשיבים בעיקר לאלבומים של ללהקות חדש.  יש אנשים שאוהבים לבחור במהיגים מנוסים, אחרים רוצים לראות חדשים ובלתי מקולקלים (הנה מצאתי קשר דחוק).

 

 

 

 

 

 

אני טוב בחופשות

קית' ריצ'ארד בחופשה (סוג של..)

כותרת משנה: Like a Rolling Stone
אחרי חודש של חופשה אני חושב שאני יכול כבר לצאת בהצהרה שאני טוב בחופשות. ממש טוב בזה. ולא רק אני טוב בזה, אלא גם כל המשפחה שלי טובה בזה. אנחנו טובים בלקום מאוחר, אנחנו טובים בלאכול ארוחת בוקר מפנקת במלון, אנחנו טובים בלקבל עצות לטיול בקבלה במלון (ולעשות בסוף משהו אחר לגמריי). אני גם אוהב שקוראים לי מיסטר פרימיום. אנחנו טובים בלהיכנס למיניוואן המרווח, וכמובן שאנחנו טובים גם בלטייל ובלנפוש. אתם בטח חושבים שאני צוחק, ושכל אחד מוכשר בנושא באותה מידה, אבל זה ממש לא כך. אם בברצלונה אני ואישתי הלכנו ברגל במשך שלושה ימים מעשר בבוקר ועד עשר בלילה, אז בארה"ב אני וכל משפחתי הלכנו ברגל מעשר בבוקר ועד עשר בלילה. אם בארץ אנחנו שורדים נסיעות של שעה וחצי מקסימום, אז כאן אנחנו עוברים בהצלחה נסיעות של חמש ושש שעות.

גם כשנפשנו בפארקי השעשועים באורלנדו, היינו טובים, אנחנו תמיד היינו הראשונים שפתחו את הפארקים והאחרונים לסגור אותם. ממש היו צריכים לגרש אותנו, ותמיד לפחות אחד מאיתנו יצא בוכה ו/או מאוכזב מכך שהוא לא הספיק רק עוד מתקן אחד קטנטן, אבל חשוב מאד. גם כשטיילנו בחיק הטבע היינו ממש טובים, עלינו בכל העליות הקשות, גם ברגל וגם ברכב. היו קטעים קשים, אבל אז שרנו את השיר העליה הידוע: "איזה כיף בעליה, כיף לי כיף בעליה וכו'.." כי מוסיקה תמיד עוזרת ומרגיעה.
זה אולי קצת יפליא אתכם אבל אני בכלל לא רציתי לצאת לטיול לארה"ב, היה לי משהו נגד האמריקניזם, לא שהוא לא היה בלתי מבוסס. יש משהו בשיטה הכלכלית הקפיטלסטית שהופך שם את כולם לאנשי מכירות, ולאנשים שנלחמים על פרנסתם. מהבחינה הזו הם כמו מהגרים בתוך ארצם. מהסיבה הזו הם חייבים גם להגביר את העוצמה של כל חוויה. ליצור לה Enhancement. כל דבר הוא הכי או-אה שיכול להיות, במיוחד לתיירים. אתה הולך לטעום יינות, והם מספרים לך שהיין שלהם הכי טוב בעולם, אתה הולך לפארק מים, והם עושים לך מגשלות של "חור שחור" שטיפת מוח" ו..."דיסקו". על דיסני אין צורך להרבות את הדיבור, צריך להיות שם ולראות גם שהכל סוף הדרך, כולל מופע הזיקוקים המרהיב שאי אפשר לראות שכמותו בשום מקום אחר.
הכל מוגבר וזה בא לידי ביטוי הכי רע באוכל שהם אוכלים, בכדי שהלחם יהיה נעים לאכילה הם מוסיפים לו אבקת חלב וסוכר, גם ללחם מקמח מלא, הבריא לכאורה. הגבינות מסונתזות בשביל להגביר את הטעם. אנחנו קראנו להם גבינות אורניום. הפופקורן טובע בחמאה, ובכלל, בכל דבר יש גבינה.
אבל בסופו של דבר האמריקאים הפתיעו אותי המון לטובה. קודם כל ציפיתי שעם כל האוכל הקלוקל שלהם, שכולם יהיו ממש שמנים, והם לא עד כדי כך. בסן פרנסיסקו היו גם חתיכות. מה שכן דווקא אצל הכושים ואצל דוברי הספרדית אפשר לראות יותר את תופעת השמנת היתר. בגלל שהכל מרווח פה - הכבישים רחבים, המכוניות גדולות, והחדרים רחבים - אז הם גם תופסים מרחק אחד מהשני. הקצה השני של הסקאלה הוא הודו, שם המרחק הפיזי בין האנשים הוא אפס. בארה"ב לעומת זאת אין מגע בכלל. אם אתה נוגע במישהו, אז אתה מיד צריך לבקש סליחה. בגלל זה חשבתי שהם גם יהיו קרירים כמו הבריטים, אבל הם לא. הם חברותים מאד, ויש להם חוש הומור ואפשר להעביר איתם דחקות. ומה שאני הכי מעריך אצלם זה את מוסר העבודה. המוטו של החיים באמריקה הוא: "אתה מקבל את מה שמגיע לך". אם אתה עובד קשה תקבל יותר, ואם לא אז תקבל פחות. והם מוכנים לעבוד בכל מיני עבודות מוזרות ומדכאות, כמו: קופאים של אוטוסטראדות, מניפי שלטים בצמתים. אם אתה מוכן לקחת סיכונים אז יש לך גם יותר סיכויים להצליח, אבל גם להיכשל, ואת הכל אתה צריך לקחת בחשבון.
בסך הכל החיים שלהם נראים לא קלים, ומצד שני די נוחים. אז שבשביל לצאת מהמלכוד הזה הם יוצרים המון ריגושים. יכול להיות שבתור מטייל חוויתי את זה יותר, אבל נראה לי מאד מוזר הדרך המתורבתת שהם עומדים באופן מופתי בתור רק בשביל לקבל זפטה והשפרצה טובה בכל אחד מהמתקנים המעלפים באורלנדו. הסיבה שהאמריקאים צריכים את "החלום האמריקאי" היא שהם קורעים את התחת בשבילו כל הזמן בעבודה סיזיפית וקשה.
גם כשאתה מבקר במרכז החלל שבקייפ קנוורל אתה לא יכול שלא לשים לב להשפעה של וולט דיסני וקרבתה של אורלנדו על המקום. אני ציפיתי לאיזה מוזיאון יבשושי כמו מוזיאון חיל האויר שלנו. אבל יש שם סרטים בתלת מימד וב-IMAX, מתקנים שמדמים שיגור מעבורת לחלל, החללית אפולו 13 בכבודה ובעצמה בהאנגר גדול ובגודל טבעי, ולבסוף פגישה עם אסטרונאוט אמיתי. וכל הדרך אבל ממש בכל רגע נתון הם מפמפמים לך כמה שהתקציב שלהם זעום, וכמה שח"י מליארדים של דולרים זה ממש כלום. זה בעצם רק חצי מתקציב שהאמריקאים מוצאים על פיצה בשנה.
מה שהיה לי מאד מוזר, בהקשר למוסיקה, הוא שבכל מקום שהסתובבתי בארה"ב באזורים ציבורים כמו פארקים, וחנויות השמיעו הרבה מוסיקה בריטית. אני ציפיתי לשמוע יותר ברוס ספרינגסטין וכדומה, אבל שמעתי יותר אואזיס. מאז שהתחילה האולימפיאדה אתה גם יכול לראות את ההערצה שיש לאמריקאים לבית המלוכה הבריטי. מה שמתקשר לי עם טקס הפתיחה לאולימפיאדה. יפה שהם הפכו את המוזיקה הבריטית לנושא עיקרי בטקס הפתיחה. בהחלט יש להם במה להתגאות. לשים את הסקס פיסטולס בטקס הפתיחה מול המלכה. יש בזה משהו שמראה על בריאות נפשית, והומור עצמי. אבל למה הרולינג סטונס ? הם הרי כבר אמריקאים לגמריי. הם בדיוק הריגוש הסוער, הפרוורטי למחצה, שהאמריקאים הבורגנים מוכנים לשלם עבורו באופן בטוח, ולקבל את התמורה המלאה. אהבתי את הפרוייקט המיוחד שעשו הארץ על הרולינג סטונס - גם אם זה קצת מוגזם להגיד שהם השפיעו הכי הרבה על ההארד-רוק והפאנק.  דרך-אגב, גם אהבתי את הכתבה של בן שלו על ג'ו גקסון לכבוד הוצאת אלבום חדש שלו.
לאות הזדהות עם השחיינים באולימפידה, אנחנו היינו השבוע במיאמי ביץ'. ואח"כ התפנקנו בג'קוזי הפרטי שלנו בחדר במלון. לכל המקנאים: מיאמי ביץ' זה בדיוק כמו חוף הים בתל-אביב ו/או חיפה - מינוס החתיכות, מינוס החול הזהוב שלנו, מינוס המטקות ומינוס הצעקות של המציל ברמקולים - בקיצור בעיקר מינוסים. מצד שני.. את המלון של האלפיון העליון שלנו, מצאנו במבצע של לילה שלישי חינם, דרך האינטרנט, והוא עלה כמו מוטל הכי פשוט. כשעשינו צ'ק-אין, אז גם לא נשאר אף חדר כמו החדר הקטן והצנוע שהזמנו, אז היה עלינו להסתפק בסוויטה הכי מפוארת והכי גדולה שיש להם. ג'קוזי, כבר אמרתי ? נדמה לי שכן. בתכלס יש גם בירה ויש גם אגוזי קשיו, וזו דרך בכלל לא רעה לסיים ככה טיול פנטסטי.

שיר שמאד אהבתי הטיול וליווה אותנו הרבה בדרכים, של להקה אמריקאית שיש לה גם אלבום חדש בדרך:
Beachwood Sparks - By Your Side

למכור קרח לאמריקאים

לאמריקאים, כמו כל עם, יש את הקטעים שלהם. למשל, בכל בית מלון שהיינו בו, לא משנה באיזה רמה, יש מכונת קרח בכל קומה. לך תבין בשביל מה. לא בכל מקום כל-כך חם, לפעמים אפילו קר. הם גם אוהבים קרח במשקאות שלהם. אנחנו חשבנו שזו שיטה של רשתות המזון לחסוך עם המשקאות, אבל מסתבר שגם כשהם מוזגים לעצמם את השתיה הם ממלאים שליש כוס בקרח. אז באמת שלא חם בכל מקום, בסן פרנסיקו אפילו קר, אבל אם יש לכם ספק, אז בלאס וגאס חום אימים. לעורך הראשי היה ממש כואב להיות שם בחוץ באמצע היום. ואני כבר לא חושב שהמהמרים נמצאים בתוך הקאזינו בזכות השלטים המנצנצים - התפקיד שלהם הוא רק למכור את החלום - המהמרים נמצאים באולמות הקאזינו בעיקר גלל החום.
המחירים של חדרים בבתי המלון בלאס וגאס די נמוכים, כי הם בונים על כך שהתיירים יהמרו, גם באורלנדו המחירים זולים כי בונים על כך שנבלה בדיסניוולרד (או כמו שהעורך הראשי אומר: דיסלי-לנד) ושנעשה קניות . דיברנו בחו"לית, כי זו השפה שמדברים בחו"ל, ואחר-כך חיפשנו את ה-OUTLET הקרוב ל"ביתנו". כשהייתי במרכז קניות שנקרא "בפרימיום " OUTLET חשבתי שאני יכול לגור כאן כל החיים. כולם חשבו שאני איטלקי או מקסיקני, ופנו אלי בספרדית ובדיוק כשהרגשתי בבית הילדים של התיישבו אופן טבעי על אחד הספסלים בזמן שאנחנו ערכנו את הקניות ואז צילמו אותם והכינו לנו מהם כוס מהודרת עם תמונות של שלושת המקסימים. המוכרת סיפרה לנו שחברה טובה שלה "יורדת" לישראל לאחר שהתאהבה בישראלי.
בטיסה בין סן פרנסיסקו לאורלנדו פגשנו ישראלי חביב מאד, שמבלה את הזמן שלו בין שתי הערים האלה. הוא ירד מהארץ בשנת 1971 אבל נראה רק בן 50. הנכדים שלו בגיל של הילדים שלי, התחברנו איתו כל הטיסה, אפילו החלפנו אי-מיילים.
אני חושב שסן פרנסיסקו היא אחת הערים הכי יפות בעולם. זה מסוג המקומות האלה שאתה חולם להגיע אליהם כל החיים, וכשאתה כבר פה אתה מבין שאתה צריך ממש לחיות בה בשביל לגלות אותה. יש בה את הקסם הזה שיש בתל אביב, פלוס שער הזהב, פלוס הרחובות הרחבים, פלוס המפרץ ועוד פלוסים. בסן פרנסיסקו הספקנו לעלות על הקרוניות העתיקות שלהם ברחובות התלולים, לטייל ברחוב הכי מפותל בעולם, לסוע על גשר הזהב, לאכול אוכל סיני ברובע הסיני, ולראות היפי ג'ינג'י ערום כביום היוולדו מדבר באמצע הרחוב עם חבר בשעה עשר בבוקר ברובע הלהט"בים. קצת יותר מידי מתירנות בסן פרנסיסקו, יש בה הומלס בכל רחוב ושיכורים מאיימים בנוכחותם בקווי האוטובוס. מצד שני של הרחוב חנויות ספרים ובכלל ..מלא חנויות, ורובע איטלקי.
כשאנחנו מסתובבים ברגל כל היום אין לי זמן להקשיב אבל כשאני בנסיעות אז יש מלא זמן. הקשבתי הרבה לאלבום Maraqopa החדש של Damien Jurado (בהמלצה של אורי דביר).  האלבום הזה שעיטר לי את רוב הנסיעות כאן בארה"ב. אלבום אישי, מלא רוך, עם שירים יפים אחד-אחד. אמריקנה מושלמת  שעזרה לי לאזן את הצורך של האמריקאים להפריז בכל דבר. היה לי קשה מאד לבחור שיר אבל לזה יש קליפ:

Damien Jurado - Museum Of Flight

מוסיקת המקרה

העורך הראשי מטביע את ידיו בשדרות הוליווד

אחרי ביקור בשדרות הוליווד ודיסנילנד אני חוזר לאותה תחושה שהיתה לי בטירונות, כשרק התגייסתי לצבא. התחושה הזו שאתה אחד מאלף, בעצם בארה"ב אתה מרגיש אחד ממיליונים, שאתה גרגיר קטן ולא משמעותי בחול הים של האנשים שקיימים בעולם. ואז גם הבנתי בופן ברור יותר מה מנסה כל זמן תעשיית הסרטים לעשות - המשימה העיקרית שלה היא לעזור לך להתגבר על תחושת האפסיות הזאת. לשם כך הם משתמשים שוב ושוב באותם אלמנטים: א. הם יוצרים גיבורים גדולים מהחיים שיכולים ליצור מנהיגות מאחדת, ומטרה משותפת (להציל את העולם, בדרך-כלל). ב. לגיבור הזה תמיד יש חבר עמך, שכל אחד יכול להזדהות איתו, ג. ולבסוף הם תמיד מדגשים את ערכי המשפחה, או החברות,  כי למעשה זו בעצם הסביבה היחידה שבה את מרגיש שאתה יחודי ושווה משהו. ביציאה מאחד המתקנים בדיסנילנד כתוב: We already Miss You. ממש אפשר להאמין להם.

את רוב המוסיקה שאני שומע כאן אני קולט במקרה כשאני מתייר במקומות השונים. כשביקרתי בדיסני השתתפנו במופע היתולי בזירת אריות הים. היה שם בחור ג'ינג'י, קצת שמנמן, אבל מצחיק לאללה שעשה חיקויים לריקודים של מיוסיקלז קלאסים. למעשה בעבר זה מה שהיה קורה,  חיקויים למיוסיקלז, אבל בתכלס הוא עשה חיקויים לסרטים שאני גדלתי עליהם: פוטלוס, גריז, שיגעון המוזיקה, ופלאשדאנס. כשהתחיל חלק המופע של אריות הים הם ערכו ביניהם תחרויות בסגנון תוכניות  הריאליטי שאנחנו מכירים: 'רוקדים עם כוכבים' ו-'הישרדות'. למרות שזה היה לכאורה צפוי, מאד הופתעתי עד כמה הרקע התרבותי שלנו, ושל הקהל האמריקאי הרבה יותר קרוב ממה שדימיינתי.

גם מוסיקת הרקע שהיתה בדיסני, ובכל מקום אחר, היתה בעצם מוסיקה שהיא מוסיקת המיינסטרים המוכרת לנו בארץ. במופע המרכזי שרו למשל את 'גשם סגול' של פרינס ובלילה, כשכבר כולם לא שמו-לב, השמיעו שירים של בוב דילן וגם את Mustang Sally בביצוע שונה מכל מה שהכרתי (ושלא מצאתי אותו). וזה השיר שהשמיעו בקפה הסיקסטיז של עמק רדיאטור: Life Could Be A Dream.

החיים אכן יכולים להיות חלומיים, ואם לא אז אפשר לפחות לאכול בלי חשבון. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי פחמימות - בכל מנה הם דוחפים לחמניה ותפוחי אדמה. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי שומנים - כמעט כל דבר שהם מכינים הוא מטוגן או טובע ברוטב של מיונז. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי מוצרים מהחי - בכל דבר הם דוחפים בשר וגבינה, אפילו בלחם מקמח מלא הם מכניסים חלבון ממי גבינה. והגבינות הצהובות שלהם נראה מעושר באורניום. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי סוכר - הסלט תפוחי האדמה (אמרתי יותר מידי פחמימות), עם המיונז (אמרתי יותר מידי שומנים ומוצרים מהחי), יותר מידי מתוק. אבל מאז שאני בקליפורניה יש יותר ירקות, בעיקר בגלל הגבול למקסיקו. במסעדה המקסיקנית שנכנסנו אליה מצאנו ארוחה משפחתית שכוללת עוף צלוי, סלט ירקות בתוספת אבוקדו, שועית לבנה כמובן, ואפילו אורז ! כל-כך התגעגעתי לאורז.

עם האוכל הלטיני הגיעה גם המוסיקה הלטינית. מאז שאנחנו במערב אנחנו מקשיבים לרדיו למוסיקה לטינית, בתחנת הרדיו הטרופיקלית Caliente. אני אוהב מאד להקשיב למוסיקה לטינית וגם לרגאיי,  מינון הנכון זה נותן לי הרגשה של חופשה. היו ימים שהייתי מבשל בכל יום שישי בצהרים, עם כוסית יין ביד, על רקע של מוסיקה איטלקית  (אני צריך לחדש את  המנהג הזה). אחרי שראיתי הופעת רחוב בסן-דייגו, הבנתי שהמוסיקה הלטינית היא בעצם המוסיקה המזרחית של האזור. אותו טראש שאנחנו רגילים אליו בשינוי הכוכבים. שמות כמו Marc Anthony, Juanes, Juan Luis Guerra, Aventura,  Gilberto Santa Rosa, Daddy Yankee, Paulina Rubio, Victor Manuelle, Cristian Castro, Tito El Bambino לא אומרים לנו כלום, אבל כאן הם אייל גולן, שרית חדד וקובי פרץ.  ואיפה, איפה דיויד ברוזה שיוציא את המוץ מהתבן ויעשה לנו מכל זה מטעמים.

Patti Smith - חדש !!

היא  לא מכשפה רעה. היא מכשפה טובה 

אני בפאקינג ניו-יורק סיטי כבר יומיים, ואני בעננים ! אנחנו חורשים את העיר. בכל יום אנחנו הולכים רצוף איזה 12 שעות. הרגליים שלי והקיבה שלי עושות ביניהם תחרות, ואני עוד לא יודע מי ינצח: הצ'יפס שאני אוכל בלי הכרה, או אלפי הקלוריות שאני שורף. פחיות הבירה ענקיות בגודל 709 מ"מ. ויש חדר נפרד מהילדים. כשאני אחזור לארץ, אני רוצה לצפות בכל הסרטים של וודי אלן מחדש. איזה כיףףף !!!

בניו-יורק יש הרגשה כאילו הכסף הוא האויר שהאמריקאים נושמים. אנחנו עוברים מאטרקציה לאטרקציה. לקחנו את הילדים לכל חנויות הצעצועים שיש והם לא יודעים שובע. אנחנו נתקלים בעיקר במה שנקרא נותני שירות, ואנשי מכירות, וכל הזמן בעצם מוכרים לנו את הרגע הבא, את הסיפוק הבא שיגיע ובוא יבוא.  משהו גדול יותר מלצפות בניו-יורק מהאפייר סטייט בילדינג ?? זו הדמיה תלת מיימדית של טיסה במסוק בשמי העיר. טוב אי-אפשר ממש להתלונן. חסר לי קצת מוזיאון לאומנות (יש כאן אבל זה פחות מתאים כל-כך לילדים), אבל היינו במוזיאון הטבע וראינו דינוזאורים ואבנים מהירח. הטיימסקוור יותר מפעים מכל מה שחשבתי... יום קודם היינו במחוז לנקסטר בפנסילבניה לראות את כת האיימיש. כת אשר דוגלת בחיים צנועים והתנתקות מכל הפיתויים שמציאים החיים החומרנים, מה שאומר שהם לא משתמשים בכלל בחשמל. אצלנו זה הסתיים בקניה של אייפד 2, בחנות הדגל של אפל בשדרה החמישית ליד הסנטרל פארק (זה בסדר גם אני לא מאמין שאלה החיים שלי, אבל עובדה..).

כל הזמן הם מחייכים האמריקאים האלה. וכשהם רוצים למכור לך משהו אז הם גם צוחקים צחוקים מזוייפים, שזה כבר השיא. נותני השירות נראים די מדוכאים, חוץ מהכושים שיודעים תמיד לחגוג ביניהם, השיטה שלהם נראיית מאד יעילה, המקצועיות היא בפרטים הקטנים. אבל אפילו בחנות של אפל אתה מרגיש שמה שחסר להם זה יצירתיות. Creativity זה משהו שמוכרים רק בפרסומות. בפועל יש סדר וארגון ונהלים ופרוטוקול. הכי משגע אותי שהם ממש לא מסוגלים שנוגעים בהם. אם נוצר מגע הכי קטן אפילו במקומות הומים אז זה ישר "סליחה" ו "אני מצטער" וכאלה.  אצלנו זה צ'פחות וכיפים, חיבוקים ונשיקות. בכל זאת אני נותן להם המון קרדיט על זה שהם כאלה נחמדים וחברותיים בכל מקום, ונראה לי שזה נעשה במלוא הכנות.

חיפשתי מוסיקה עדכנית שקשורה לניו-יורק. והנה פטי סמית' האגדית, הוציאה אלבום חדש. עוד לא הספקתי לשמוע אותו, אבל שני שירים שכבר שמעתי מתוכו נהדרים:

Patti Smith - Banga


ועוד שיר
Patti Smith - This is the Girl

ובאתר שלה יש סקירה מלאה של האלבום
http://www.pattismith.net/

פוסט אורח - Monkey Gone to Heaven

נדמה לי שזה היה ז'אק ברל שאמר פעם: "כאני כותב שיר אני אדם ..כשאני שר אותו שוב ושוב על הבמה אני קוף". דיוויד ג'ונס סולן להקת המאנקיז מהסיקסטיז הלך לעולמו. הנה מה ששרון גליק כתבה עליו:
דיווי ג'ונס, הסולן עם הבייבי פייס, הבריטי הנקי ואהוב הבנות, החמוד והנמוך, הנער בחזית של הלהקה הכי חולמנית ותמה, מת. דווקא הוא. הוא ולא בריאן וילסון יבד"לא ולא פיט טאוסנד שהימרתי עליו להיות זה שישלם לאיש המעבורת בקרוב.

נכון, הם באמת היו קופים, חקיינים, מומצאים, ובימים בהם העולם דרש קצת יותר מתסרוקת וממתקים מהבי'ץ בויז והסטונס והביטלס וה"מי" - מה שהם הציעו לעולם היה מעומלן יפה וצבעוני ומלאכותי ומתוק מדי- אבל בכל זאת, הם הניחו את היסודות ליכולת שלנו לא להיות מסוגלים להבדיל בין דמיון ובין מציאות, בין בדיון טלווזיוני ליצירה תובענית שנובעת ממערות האף. בדרכם המגושמת והמקסימה, הם שינו את העולם, או לפחות רקעו ברגליים בתקופה שבה כל רעש ססמי היה משול לרעידת אדמה קוסמית. אז מה הם היו בעצם? הזיה של מפיק טלוויזיה שמן ותאב בצע או נערים חולמניים במירוץ אחרי הציפור הכחולה של היצירה? לדעתי הם בכל זאת היו החברה הטובים אחריהם הלכו כל מי שהבין כמה קשה ונפלא להיות צעיר בתקופה שבה הזמנים , ובכן, השם משתנים. דיווי ג'ונס ידע משהו על מה זה להיות מוד בריטי מבולבל שהולך לעשות כסף גדול באמריקה ולהיות מאוס ושנוא על ידי המבקרים, ובסוף להתפוצץ כמו בלון באמצע הלונה פארק ולהישאר עם גופת-הגומי ביד ועם כל מה שנשאר מסוכריית המקל הענקית הזו שנקראה הסיסקטיז. וככה, עם שני להיטים שבהם המילה believe הייתה לב לבו של כל העניין, המאנקיז היו גם הסיבה שדיויד ג'ונס אחר נעשה דיויד בואי (הדימיון בשמות) ושינה את שמו בדרכו לכבוש פלטנות חדשות. ובימים שבהם העולם נראה כמו רכבת להודו, הם בכל זאת פערו מחלוקת בגודל חצי מהרישי, האם אלה החלומות היפים של הסיסקטיז שכבר משועבדים לכסף ותעתוע תעתיקי וחקייני, או שמדובר באנשים עם חלומות שירה אמיתיים. ובכל זאת, אני האמנתי שהמאנקיז היו להקה אמיתית.

Monkees - Daydream Believer

ושוב תודה לשרון גליק

איי פסטיגל

בסופו של דבר אני הייתי עם הילדים שלי אתמול ב-i בפסטיגל, ואפילו נהנתי. זה אמור להיות בחנוכה אבל לצפון זה מגיע שבוע קודם. זה היה מופע בידור המשלב מחזמר, אקרובטיקה, ברייקדאנס, לייזר, גרביוני רשת, חלקם אפילו קרועים (הייתי בשורה ראשונה אז יכולתי לראות), ואת אנה אהרונוב עם מכנסונים קצרים. יהודה לוי היה מאד מרוצה מזה שבנות ה-12 עוד מתלהבות ממנו. אני אף-פעם לא הבנתי איזה סקס אפיל יש בגבר שנראה כמו טיח פלסטינאי לא מגולח. השיא של הערב היה המחווה לאריק איינשטיין, מאד התרגשתי לראות את הילדים שלי מכירים את השירים, הם שרו ביחד "אני ואתה נשנה את העולם" שזה בעצם האימאג'ן שלנו. כשיש לך שחקן מפתח כמו אריק איינשטין בקבוצה אז אתה גם יכול להיות גאה שאתה ישראלי. חוץ מזה המוסיקה והשירים לא היו העיקר, וחבל. כל-כך הרבה שירים יפים וטובים יצאו בפסטיבלי שיר הילדים במתכונת הקודמת. איך אהבתי את השיר הזה כשהייתי בכתה א':

אלי גורשטיין - סיבה למסיבה

רק עכשיו כשאני מבוגר אני שם לעיבוד הג'אזי, ניו-אורלינסי של השיר

יפיי הבלורית

בדרך-כלל הוא מצחיק יריב גוטליב, הפעם  הוא משתף:

"עד רצח רבין לא בכיתי משהו כמו 20 שנים. מאז רצח רבין לא בכיתי ולו פעם אחת. ביום שאחרי הרצח בכיתי שעות על גבי שעות. פשוט לא יכולתי לעצור את זה. שבוע אחרי הרצח כתבתי שיר. הוא הוקלט ויצא על דיסק. מעט האנשים שידעו שיש קשר בין השיר לרצח. רציתי פעם לשלוח את השיר ללאה, אבל היא נפטרה. מאז לא סיפרתי יותר מדי שהשיר נכתב על רצח רבין. כשיודעים שזה אחד לאחד השיר הופך לבנאלי אבל כוסאומו. אני זקן מדי בשביל להתנצל על זה. אתם מוזמנים להקשיב למילים. " - יריב גוטליב

השיר הוקלט בשנת 1997 ונכתב כמה ימים לאחר רצח רבין. יצא בדיסק של להקת ז'ק מיראז' מילים ולחן - יריב גוטליב. שירה - יריב גוטליב. גיטרה - אופיר לוקיי. בס - יאיר גת. תופים - שרה דוידסון

ז'ק מיראז' - אולי זה מוזר

ויש לו גם סדנת כתיבה לגוטליב המוכשר הזה. יכול להדביק אתכם בכתיבה הטובה שלו. עשרה מפגשים ואתם תדעו את כל האלף-בית  בעל-פה. שעות נוחות, מחיר כמו של עליה אחת ברכבל של מנרה. למי זה מיועד?  לכל אחד שמאמין שיש לו עולם פנימי עשיר למדי ואוצר מילים מפותח למדי. למשתתפי הסדנה לא צריך להיות רקע מוקדם בכתיבה. והכי חשוב - תשוקה. וכשאני כותב תשוקה אני מתכוון ל...אני צריך סדנת כתיבה, לא מצאתי מה אני עושה עם התשוקה הזו. להרשמה: אנא פנו לאסנת ידגר 03-6042443 , לפרטים נוספים!

לטפס על עצים

דפני ליף קוראת לך לדגל !

אני לא זוכר מתי הפסקתי לטפס על עצים. כשהייתי ילד היה לנו עץ שסק בחצר עם פירות טובים. היו לעץ הזה שלושה ענפים עיקרים, כל ענף היה שייך לילד אחר בבית. אני ושתיי אחיותיי היינו עולים על העץ - כל אחד יושב או שוכב על הענף שלו, במשך שעות. באופן כמעט יומיומי. חיכינו לרגע שבו יבשיל פרי שסק בחלקת הענף שלנו, ואז באמצעות האצבעות היינו מורידים את האבק ואוכלים. כשאתה יושב הרבה זמן ככה על עץ, אז אתה מבין משהו בטבע, מבין משהו בהבשלה של דברים לפי כמות החשיפה לשמש, על ציפורים שאוכלות פירות בשלים שלא קטפו אותם, על פירות גבוהים וקשים להשגה - כאלה שמצריכים ירידה מהענף, ואיגוף העץ מלמטה. פירות שבשביל לקטוף אותם צריך גם סולם, וגם עזרה מהאחרים בשביל לקטוף אותם.

המחאה הזו מלכתחילה נראתה כמו טיפוס על עץ של דפני ליף וחבריה, אבל טיפוס על עץ במובן ההוא שאני מכיר. הקליפ הבא הזכיר לי את זה. פתאום גם בא לי שוב לטפס על עצים:


Veronica Falls - Bad Feeling from Slumberland Records on Vimeo.

כמה דברים שאני חייב להגיד שמפריעים לי עם המחאה הזו:

1. זו לא באמת מחאה של הפריפריה. בפריפריה תמיד היתה בעיה של תעסוקה ולא של יוקר מחיה (גם בגלל המענקים וההטבות במיסוי של המדינה), ועכשיו כשיש שיא שלילי של כל הזמנים באבטלה בארץ, אז בכלל לא רע לחיות בפריפריה.

2. מפריע לי שמדברים רק על הדרישות של העם ולא על מחוייבויות של העם - מאד הייתי רוצה שאחת הדרישות העיקריות תהייה - שירות לאומי חובה לכל אזרח בישראל !

3. מפריע לי שאני מרגיש שהמחאה הזו מנוהלת על-ידי קבוצה קטנה של אנשים. כנראה נאיבים, שוחרי טובות אבל במהותם אולטרא שמאלנים. יש הרגשה שמתחת לפני השטח הם רוצים להפיל את הממשלה הזו.

4. ובעיקר מפריע לי שראשי המחאה שוללים את ועדת טרכטנברג שמינתה הממשלה עוד לפני שבכלל התחילה את דיוניה.

חוץ מזה אני בעד המחאה, יש בה גם המון יופי וסולדריות, ושאיפה למטרה המוצדקת ביותר בעולם: צדק חברתי !

כולה זמרת (פוסט על מרגול)

'מלמעלה עד למטה יש אותו מרחק'

המזל לא מאמין בי, ואני לא מאמין במזל - הכל השגתי בעבודה קשה כמו טמבל, כי דווקא היה לי הרבה פוטנציאל איתו, אבל סתם ביבזתי את המזל שלי על ללכת על בטוח וראש בקיר. ואני ממש לא צוחק, אשכרה חוכמת בדיעבד. מרגול לעומת זאת תפסה את המזל שלה בשתי ידיים ולקחה אותו עד הסוף. בגלל זה אני מעריך את האישה הזו. אני לא אוהב את המוסיקה של מרגול, אני חושב שהיא וחיים משה היו הראשונים שאחראים למסחור ולדרדור של מוסיקה אותנטית ומקורית, לכדי פופ רדוד ומשעמם (וחשבתי כך גם בזמן אמת, כששניהם רק פרצו לתודעה). זה לא שכולם הקשיבו לפני כן לתזמורת האנדלוסית ולברירה הטבעית, אבל מה שהתחיל עם שושנה דמארי ואריס-סאן והתקדם לצלילי העוד, צלילי הכרם, והגיע לשיאים עם אבנר גדאסי, ובעיקר עם זהר ארגוב, הפך בסופו של דבר לשירים האנמים, במקרה הטוב, ששר אייל גולן, ולשירים הטיפשים, במקרה הרע, ששר משה פרץ – ומרגול וחיים משה היו הסמנים הראשונים לכך. אין לי שום דבר נגד מי שמקשיב למושיק עפיה ונהנה, באמת שלא, אבל אני הרבה יותר מעריך את מה שעשה אביהו מדינה, שהצליח לבלום קצת את המפולת, עד שפרש. אני גם מוכן להודות שעד שמרגול פצתה את פיה בכוכב נולד הייתי בטוח שהיא טיפשה – ועכשיו ברור לכולם שהיא אישה חריפה ודעתנית, ובעלת שפה עשירה, הגם שמתובלת ביותר מידי חוויג' וביסבס. לזכותה אפשר לומר שהיא תמיד ניסתה להיות איכותית – ו'ריח מנטה' שהפיק לה ירוסלב יעקובוביץ' הוא אחד מאבני הדרך של המוסיקה הישראלית. אלבום שבזמנו נטען בגללו שהיא 'משתכנזת' והולכת יותר מידי לכיוון הרוק. 'ריח מנטה' במידה רבה מציין את המעבר של המוסיקה המזרחית למיינסטרים. יחד עם זאת מרגול השכילה לשמור על נאמנות של הקהל המזרחי אליה. רק שבעוד חפלה ועוד חפלה ועוד אחת הכל הפך בסוף למוסיקת רקע לצלחת חומוס.

מרגול עשתה טעות כשהיא לא פרשה בעונה הקודמת של כוכב נולד, כך היא היתה פורשת בשיא – וזו עוד חוכמת בדיעבד. ואני אומר את זה בלי קשר לכתב האישום שהוגש נגדה השבוע. התלבטתי הרבה האם לכתוב כאן את הדברים האלה, כי בכל זאת מדובר יותר ברכילות מאשר במוסר, צדק או כל דבר אחר. אבל זה בלוג מוסיקה, ישראלי, אחרי הכל, ונראה לי שצריך לדבר על זה גם מעבר לבדיחות שאנחנו תוקעים פה ושם בנושא. אז בוא נניח שהכל נכון: שמרגלית צנעני נתנה ציונים גבוהים למועמדים בכוכב נולד, כדי שתוכל אח"כ לקטוף את פירות הצלחתם המסחרית. שהיא קיבלה סמסים בשידור חי איך להצביע, ושהיא היתה המתווכת בין עומר אדם לבין אמרגנה אסף אטדגי. ושלאחר הצלחתו המסחרית האדירה של אדם, היא ביקשה את דמי התיווך שהיא חשבה שמגיעים לה. ושהיא הגיעה עם אטדגי לבורר, ושהבורר הזה החליט איך לחלק את הרווחים. ואני שואל: אז מה ? מה קרה? בגלל זה מעמידים למשפט ? נזיפה או מקסימום מכתב פיטורים היו עונש מספיק גדול למקרה הזה. הרי מרגלית צנעני היא כולה זמרת, היא הרי לא היתה עושה במו ידיה דבר לאסף אטדגי. לפי מה שהפרקליטות והמשטרה מציגים אז לא היא שאיימה על אטדגי, אלא היא היתה הגורם המרגיע והמפשר. חסרה לי מאד המילה "לכאורה" בכל הסיקור התקשורתי של כל העניין הזה, אבל גם בלעדיה אין פה סיפור גדול מאד – לא רצח, לא אונס, לא סמים, לא הימורים בלתי חוקים, שום אלימות ממשית, בוודאי לא מהצד של צנעני. זה נשמע כאילו נגמרו כל הפשעים בישראל, ורק בזה נותר עוד לטפל, כדי שיהיה פה ממש גן-עדן. אני מכיר באופן אישי כמה וכמה סיפורים על אנשים, בעלי משפחות, שהפסידו כספים בהימורים בלתי חוקים ואנשי העולם התחתון פירקו להם את הצורה, ונישלו את כל נכסיהם – איפה נמצאה אז המשטרה ?!
אי-אפשר שלא להבין שמרגול היתה הדג הקטן ששימש כפתיון ללכידת דג גדול יותר, ואם המשטרה בסופו של דבר לא הצליחה לתפוס את הדג הגדול, אז היא נכשלה בתפקידה. ההרגשה התמידית של אנשים בארץ הזו היא שהמשטרה שלנו חכמה על קטנים. עם הגדולים היא לא מתעסקת. אבל עכשיו המשטרה כבר הפסיקה לחפש מתחת לפנס, והתחילה לחפש מתחת לאורות הזרקורים.

בסוף מצאתי גם קליפ שמתאים [בעזרת מלכה פיינגולד] מתוך הסדרה "קצרים". המערכון נקרא: "עסקה של מאפיונרים מזרחים" שהקדים את זמנו - קורע !

ברצלונה - רשמים מוסיקלים ועוד

תמונה מהמטרו בברצלונה - איימי מי?

העם דורש צדק חברתי

אחרי ארבעה ימים בברצלונה אני מרגיש שהמושג "לצאת מהשיגרה" קיבל משמעות חדשה עבורי. בדרך-כלל, הכוונה בצמד המילים האלה היא לאוורר קצת את מוח מדאגות, להתנתק מקשיי היום-יום, ולהיזכר בהם מחדש, עם ריבית דריבית, כשנבדוק את מצב חשבון הבנק, לאחר ה"חזרה לשגרה". אבל עכשיו אני מרגיש ש-"לצאת משיגרה" זה בעיקר לחוות את החיים בסביבת עבודה חדשה. במקרה שלי ושל אישתי זה אומר לתרגל את הזוגיות תוך כדי טיול בארץ אחרת, עם שפה אחרת על הלשון, מאכלים חדשים בחיך, ופעילויות נוספות של שנינו עם הלשון. במקרה של הילדים שלי מדובר על לגור ארבעה ימים אצל סבא וסבתא.

ביום הראשון בברצלונה הראש שלנו עוד היה בישראל, וכל כמה זמן שיננו לעצמנו בקול רם את הסיסמה: "העם דורש צדק חברתי". ביום שטסנו יצאו 33,000 ישראלים לחו"ל שדורשים צדק חברתי. בשדה התעופה הם ביזבזו 7.5 מיליון שקלים כי הם רוצים צדק חברתי. בספרד יש משבר כלכלי ו- 25% מובטלים שגם כן דורשים צדק חברתי. הם ייצאו מזה, אולי בעוד 15 שנה, אבל בינתיים יש מלא כייסים שגם הם דורשים צדק חברתי. במוזיאון של פיקאסו אין תמונות מ-40 (!!!) שנה הכי חשובות שלו - אז אמרנו שגם אנחנו דורשים צדק חברתי.

אני אוהב להתחיל כל חופשה שלי, באילת או בברצלונה עם השיר הזה:

Dalida & Alain Delon  -Parole Parole

בברצלונה לא חם - מקסימום נעים

הדבר הראשון ששמתי לב אליו, בטיול הזה, הוא שהסטנדרטים שאנחנו חיים בהם בארץ שלנו מאד גבוהים, הכל פרימיום דהלוקס, ולא פחות. וזאת ביחס למה שקורה בברצלונה. ואני בכל זאת מדבר על ברצלונה, שזו עיר די עשירה באירופה. המלון שהיינו בו בחיים לא היה זוכה להיות 4 כוכבים בארץ -ושם הוא כן. כמעט ואי-אפשר לראות אנשים עם טלפון  סלולרי ברחוב, המזגנים ברוב המקומות בקושי מקררים. במטרו יש רעש וחום בלתי נסבל, שאין סיכוי שהיה עובר אצלנו בשקט. היוגורט דנונה - הוא לא ברמה של היוגרט דנונה שלנו. אפילו הרגליים של הבחורות פחות יפות . אמנם, בדרך-כלל, זה לא הדבר הראשון שאני מביט בו כשאני רואה אישה, אבל אי-אפשר היה להימנע מכך כשאתה עובר ליד מאות נשים שמסתובבות בחצאיות. לאחת מהם, יפנית במקור, שר החבר האמריקאי שלה, שגם לו היו רגליים עקומות, את השיר הבא (כמה רומנטי):
The Beatles - -Every Little Thing

המהפכה מתחילה בנו
אני לא אומר שמחאת הדיור שלנו לא מוצדקת, אני לא אומר שיוקר המחייה שלנו לא גבוה, אני אומר שאנחנו לא מוכנים לפשרות בדברים הקטנים, וגם לא בדברים הגדולים וזה עולה-עולה לנו. במטרו גם נתקלנו בפוסטר של חברת האופנה Amy Gee, שרוכבת כעט על הגל. באתר האינטרנט של החברה הזו יש אפילו שיר שנשמע כאילו איימי ווינהאוס מפרסמת אותם: http://www.amygee.it/.

או גאון או משוגע

הלכנו כל יום 12 שעות. גדלו לי יבלות במקומות חדשים ברגלים, השרירים שלי העבירו כוחות אל העצמות, העצמות העבירו כוחות לגידים, הגידים העבירו כוחות אל העור, כל חלק בגוף השתתף במאמץ. היה קשה, והיה חם ולח באופן מוגזם, אבל היה שווה כל רגע. טיול באירופה נותן הזדמנות בלתי רגילה לראות נופים פסטורלים, כנסיות ומבנים עתיקים, אבל מבחינתי הכי כיף זה לחוות עולם רוחני של אומנות. בברצלונה נתנו את חותמם: פיקאסו, דאלי, מירו וגאודי האדריכל. על גאודי אמר מי שנתן לו את התעודה בסוף לימודיו: "אני לא יודע אם אני נותן תואר ארכיטקט לגאון או למשוגע". כל מבנה שהוא סיים לבנות זכה להרבה ביקורות שליליות, אך בסופו של דבר כולם הכירו בגדולתו. ההוכחה הכי גדולה לכך היא הכנסייה הבלתי גמורה,  "הגארדה פמיליה", אשר בנייתה תושלם ע"פ התוכניות שהוא השאיר רק בשנת 2023. אפשר לומר שהאנשים מכל העולם, שמבקרים בה, הם בעצם גם המממנים של המשך בנייתה. כאילו שכל האנושות נרתמה להשלים חלום מטורף של איש גאון אחד.

זה מעורר הרבה תהיות.  איך זה שדווקא היצירות הבלתי מקובלות והגאוניות של פיקאסו, גאודי, דאלי ומירו -הפכו בסופו של דבר גם להכי אהובות ומוכרות ? האם יצירת אומנות שווה משהו ללא קהל? ומי יותר חשוב: האומן, האומנות או קהל המיליונים שחווה את האומנות שלהם. אלה שאלות שגם אפשר לשאול על מוסיקה.

זה גם עורר בי גם המון שאלות לגבי כתיבה. האם יותר חשוב ה"איך" או ה"מה". אצל פיקאסו זה לא משנה אם הוא מצייר אישה, תינוקת או את החבר שלו בוגד עם אישתו, תמיד האיך גובר על המה. אצל גאודי, לעומת זאת, שלושת היצירות הכי גדולות שלו שונות כל-כך:  "פארק גואל" שהוא פארק, "קאסה באליו" הוא בית מגורים, ו"הגארדה פמיליה" היא כנסייה. לכל אחד מהם הוא הקדיש כמה וכמה שנים של עשייה, וכל אחד מהם יצא דבר אחר לגמריי, ובכל זאת מרגישים שזה נעשה בידיי אותו אומן.

אתה מה שאתה שומע

בניגוד לדעה הרווחת שגורסת ש"אתה מה שאתה אוכל", מה שהרבה יותר מגדיר את זהותך הוא מה שאתה שומע. כמעט כל המוסיקה ששמענו בברצלונה היתה בינלאומית. ואני מתכוון למוסיקה שאתה נתקל בה ברחוב. בחנות הסבונים ברובע הגוטי, ממש ליד הכיכר שבו צילם וודי אלן את הסרט "ויקי כנפו בברצלונה", שמעה המוכרת את We Used to Wait  של ארקייד פייר. בחנות העיצוב מודרני ART Vicon שמענו את השיר Let's Go Surfing של The Drums. בקיוסק שבמבצר מאונטג'ואיד (שזה הר היהודים) שמעו מוסיקה ברזילאית ואת ג'ורג'י בן שר "איזה כדורגל" ולא על קבוצת ברצלונה. דרך-אגב המבצר הזה היה עד לפני שנה מוזיאון מלחמה והיום הוא הפך למרכז משעמם לשלום, ועוד בהר היהודים- הלוואי עלינו. אבל לפני שהיה שלום, היו 30 שנות מלחמה עם צרפת, ומלחמות אזרחים ועוד מלא מלחמות אחרות. ונשאלת השאלה: האם עם יכול להימנע בכלל ממלחמה, בשביל לרכוש את מקומו תחת השמש. מה שמזכיר לי שני דברים שכמעט ולא ראיתי בברצלונה: ערבים ושעונים - מה זה אומר ?

אז כמעט לא שמענו מוסיקה ספרדית, אולי כמה שירים בטלוויזיה, ובמוזיאון של Miro הקרינו במסך וידאו גדול שיר של הזמרת הפורטוגזית  Adelaide Ferreira  מלווה בתזמורת סימפונית. לצערי הוידאו הזה לא נמצא ביוטיוב. אבל כך גילית את שני השירים הבאים:
Adelaide Ferreira -  Fala-me de ti

בתרגום: "ספר לי על עצמך" - אני מספר...

וגם שיר היפ-הופ חדש שהיא משתתפת בו

BLACK COMPANY feat. ADELAIDE FERREIRA - Libertango ! .

מחשבות מהבריכה



תמונת הבוקר מנווה-סחוויל

מצאתי אהבת נעורים שזנחתי מזמן. לא תמיד היתה לי אפשרות כלכלית לעשות מנוי לבריכה, אבל עכשיו כשאני משפחה, אז לעשות מנוי לכל חודשי הקיץ, בקיבוץ השכן, זה דווקא מאד משתלם. כבר כתבתי בעבר שבפריפריה הבעיה העיקרית שתמיד היתה היא לא יוקר המחיה, אלא תעסוקה, וברוך-השם גבינת קוטג' (של טרה) אף פעם לא עלתה יותר מידי, גם לא בריכות שחיה. אז חזרתי לשחות, כמו שאהבתי משחר נעוריי. יתרון הגדול של הספורט הזה הוא שאפשר לעשות את זה גם בחום וכשהשמש מכה, זאת בניגוד לרכיבה על אופניים שצריך לחכות שממש כבר ערב, או להתחיל בהקץ החמה. אז שחיתי שבוע שעבר שעה בבריכה, אחרי ששחיתי התקלחתי ולבשתי את מדי נווה-סחוויל: סנדלים תנכיות של שורש, מכנסי ברמודה מכותנה, משקפי רודי ספקטור..הריפוד בבטן מעור טבעי, אז לא צריך חולצה. אצלנו בבריכה נושאי השיחה החמים הם: שבילי אופנים, ירקות ממשפחת המצלובים, מחלות סופניות של אנשים ובגידות. ואתם יודעים שכששוחים בבריכה, מתחת למים, יש איזה שקט נפשי, ושקט אמיתי שמאפשר למחשבות לנדוד, אז הנה מקבץ של מחשבות שהיו לי ושעלו גם בטוויטר ובפייסבוק, למקרה שפיספסתם, מחשבות מהבריכה:

1. קרטיב לימונענע, אמור להיות עשוי מלימון+נענע, אז איך בדיוק הוא עשוי מתרכיז תרד וסירפדים ?
2. קרטיב רמזור, באיזה טעם הוא בדיוק: של תמרור?
3. כאבי שרירים זה כמו חריף, פשוט צריך להתרגל
4. 40 בריכות...40 שכיבות סמיכה
5. שעה שחיה..שעה ביציאה..אותו הדבר
6. לאט לאט, ההתמדה וההקפדה על תזונה הנכונה מתחילים להוכיח את עצמם, ואני נשאר באותו המשקל - בלי אף-שינוי או תזוזה
7. מחשבות אחרי הבריכה: אוכל !!!
8. מחשבות אחרי הבריכה: פתיתים בצורת קוקוס - איך אפשר ללעוס את זה ??
9. מחשבות שאחרי הבריכה: לא חשוב..שיהיה פתיתים. העיקר אוכל !
10. מחשבות מהבריכה: מה זה טיפה קטנה וחצופה באוזן, לעומת כל המים שמסביב
11. מחשבות שאחרי הבריכה: בודק את התיאוריה שמלון פחות משמין מאבטיח, כי הוא יותר משביע. בינתיים זה עוד לא עובד
12. מחשבות מהבריכה (בקיבוץ): איפה כל המתנדבות האלה ממבצע סבתא? רק זקנים שוחים פה לידי
13. מחשבות מהבריכה: בלי נייד, בלי טוויטר, בלי פייסבוק, בלי מוסיקה... מתי יצא כבר אייפון אמפיבי ?
14. מחשבות שאחרי הבריכה: עוד פעם נשרפתי, כמה פעמים אני צריך להגיד לעצמי שלשחות במים זה לא במקום קרם הגנה !
15. מחשבות מהבריכה: נראה לי שיכול להיות סבבה לנסות פעם אחת לשחות ערום
16. מחשבות מהבריכה: כל-כך חם, למה לא שמים קצת קרח בתוך המים?
17. מחשבות שאחרי הבריכה: לא מצליח להירדם, עברו איזה חמש שעות ואני עדין באנדרנלין גבוה מהשחיה - זה כנראה בלתי הפיך !
18. מחשבות של בוקר אחרי הבריכה: בסך-הכל שחיתי שעה, וכמה אני מדבר על זה...

וזה שיר הבריכה שלי. בעיקר בגלל הקטע שהוא אומר שהוא מתחת למים:

משהו מטריד - המון שירים עם אותם 4 אקורדים !

תמונת אילוסטרציה: לאקורדים המצולמים
 או לבני משפחתם,  אין קשר לכתבה

יותר משהסרטון הזה מעלה חיוך, יותר משהסרטון הזה מלא בשירים מעולים, יותר משהסרטון הזה מדהים, הוא מטריד אותי. כל-כך הרבה שירים עם אותם 4 אקורדים. מה זה אומר עלינו ? שאנחנו כאלה אוטומטים שפעם אחת טבעו בנו איזה מעבר אקורדים ולנצח כל מי שיעשה על זה משהו חדש, אנחנו נבלע את זה לתיאבון. או שלהיפך, שהאנושיות והיצרתיות היא מעל ומעבר למעברי אקורדים, כי איך שלא תהפכו את זה, כל שיר נשמע כאן אחרת: ג'יימס בלאנט ובוב מארלי באותה כפיפה אני חושב שזה אומר שאפשר לאחד הכל.

כל ישראל אוהלים זה לזה \^/ ג'ון קייל - ההופעה

למחאה הזו אין פסקול, אבל לי היא תיזכר לנצח עם ההופעה של ג'ון קייל אתמול בבארבי. הגעתי מהצפון, ואחרי 45 דקות כבר מצאתי את עצמי באיילון. בערב, המרחק מהפריפריה (להלן:טוסקנה) לתל-אביב (להלן: רומא) הרבה יותר קרוב ממה שנדמה. אז הייתה לי שעה פנויה, עד לתחילת ההופעה של ג'ון קייל, והחלטתי להקדיש אותה לספארי אוהלים בשדרת רוטשילד. המראה היה מפעים. בטלוויזיה אי-אפשר להעביר את הדבר הבלתי נתפס הזה. נסעתי בחיי כמו מאות פעמים ברחוב רוטשילד, ולמרות חינניותו האירופאית, אף-פעם לא ייחסתי לו דבר מה מיוחד. רק הפעם, בנסיעה הזו, שמתי לב כמה שהוא ארוך - ולאורך כל השדרה יש חמש שורות של אוהלים צמודים-צמודים מתחילתה ועד סופה. קשה לא להתרגש, קשה לא להרגיש אפילו גאווה. כל כמה מאות מטרים היה איזה הפנינג מלבב: פעם דרבוקות, פעם הקרנה על מסך, פעם להקת רוק. חוויה, חלום, הזיה. פסטיבל וודסטוק.

בסך הכל ביקשו שכירות זולה בתל-אביב

ההופעה של ג'ון קייל בבארבי היתה כל מה שהבטיחו לנו ביקורות ההופעה ביום שלישי בזאפה, אבל הרבה, הרבה יותר מזה. ג'ון קייל הוא לא פול סיימון, הוא לא ממלא את האצטדיון, הוא עוף מוזר, הוא לא סתם נראה כמו תרנגול. הבארבי היה מפוצץ מאוהדים שמכירים את הסחורה, והוא בהחלט נתן אותה. הנגנים שלו היו הנגנים הכי מצוינים שראיתי בחיים שלי: המתופף השחור היה מייקל ג'ורדן של המתופפים, הבסיסט היה ברוס לי של הבססיטים, הגיטריסט, שנראה לבן, אך בלתי מגולח באליל, היה כל האריק-קלפטניות והג'ימי פייג'יות והאל דמיולות שאפשר להכניס לגיטרה. השירים היו בעיקר לא מוכרים (למי שלא מכיר) שירים של קייל משנות השבעים, מתקופת חברת התקליטים Island, וגם שירים חדשים (שהיו פחות טובים). הוא עשה את Gun שלא היה בזאפה, וחוץ מהקאבר  heartbreak hotel של אלביס, הוא עשה גם קאבר נפלא לפאבלו פיקסו, של מודרן לאברס, שהיה גם השיא של הערב. אני מודה שבחלקים מההופעה פיהקתי מעייפות, לרוב השירים אי-אפשר להתמסר בשמיעה ראשונה, ומי שלא מכיר את הרפרטואר כמו שצריך - יכול להשתעמם. אבל עשרים הדקות האחרונות העיפו את כולנו לשמים. תודה גם לליאור שהציל אותי עם עוד בירה שמאד התאימה לשלב השיוט הזה, כאן נכנס הטיל הדו-שלבי של ג'ון קייל לחלקו האחרון, מלוא הגז עם הגיטרה, מלוא הגז עם הקצב - עד שהיינו שם למעלה איתו. אני חושב שמכל הזקנים שהיו כאן בזמן האחרון (בוב דילן, פול סיימון, לאונרד כהן) הוא נראה הכי צעיר וקול.

ההופעה הזו היתה גם מיוחדת בשבילי, כי נפגשתי בה עם הרבה חברים טובים שאני מכיר באופן וירטואלי. שוחחנו אחרי ההופעה איזה חצי שעה, ובסוף מבלי שביקשנו ראינו את ג'ון קייל ולהקתו יוצאים מהבארבי. מחאנו להם כפיים. אחד מחבריי אפילו אמר לי: הבן-אדם היה בפאקינג וולווט אנדרגראונד, אתה קולט את זה?



פסקול המחאה

בבוקר עבדתי בתל-אביב. כיוון שאני עובד בבניית אחד מבנייני ציבורים החדשים והגדולים בעיר, אז יש לי באופן סוראיליסטי למדיי, משרד יביל שנראה כמו צימר, קרוב מאד לרחבת ההפגנות – מול מוזיאון תל-אביב. משם צעדתי לעבר שדרת רוטשילד, כדי לראות איך זה ביום. היו שם המון רוחניקים, המון צעירים, המון נערים בחופשה, ונציגים לכל המגזרים: הפסיכולוגים, מורים, השומר הצעיר, מתנחלים. וגם כל מיני טרמפיסטים, אפילו הומלסים היו שם (למי שחסר ציניות בפוסט הזה). סיסמאות בסגנון: "מחאה עושים באהבה או לא עושים בכלל" קנו אותי. ססימאות כמו "לא ימין ולא שמאל- ערבות מעל הכל", גם כן. באחת הסככות המאולתרות ראיתי שלט ובו סדר יום לדיון מוסיקלי, מלא ב"מוסיקה צורמת ובלתי נעימה" - אולי זה הפסקול של המחאה הזו.


בתי זכוכית ובתים היסטורים ברוטשליד

לארוך השדרה, מחוץ לאי-המרכזי שבו שוכנים האוהלים, מתנהלות המסעדות ובתי הקפה כרגיל, וגם נראים בו ביניינים המשקפים את הצורך במחאה- בנייני זכוכית ואלומניום למשרדים, בניינים משופצים לעשירים, בניינים היסטורים, ובניינים שהמרפסות בהם סגורות בטריסולים מכוערים. האוהלים נראים כמו ההמשך של המרפסות הטריסולים האלה. כאילו שבגלל שלא נשאר מקום במרפסת אז פתחנו עוד מרפסת בצורת אוהל בשדרה.

מהפכה של אהבה ומרפסות טריסולים סגורות

צעדתי בשדרה בבגדי העבודה שלי: ג'ינס, חולצה מכופתרת ונעלי סניקרס. הרגשתי שאני הבורגני היחיד- לשווא חיפשתי בורגנים אחים נוספים ברחוב הזה, אלה שכבר היו חצו אותו לרוחב, עברו וחלפו ממנו. המחאה הזו אמורה להיות בשבילי, המאהל מתחיל ברחבת הבימה עם סיסמה " מעמד הביניים – עובדים עליך בעיניים" אבל הוא מנוהל על ידי צעירים אשר כביכול נושאים את המחאה הזו בשבילי על כפיים. יכול להיות שביבי והממשלה לא הבינו את המשבר מספיק מהר, המחאה הזו לא תיגמר אם מחירי השכירות בתל-אביב לא ירדו. כל המחאות שתפסו טרמפ מסביב ,לא ירדו מסדר היום עד שהדרישה הזו לא תתמלא. כמו כולם גם אני רוצה שיוקר המחיה ירד, אבל האמת היא, שכמי שגר בפריפריה (אמרתי טוסקנה?) הרבה יותר חשובה לי תעסוקה – כיוון שבטוסקנה, באופן יחסי, עלויות המחיה יותר נמוכות - חוץ מהדיור, שפגע בזוגות הצעירים גם אצלנו.

המהפכה ואני

ההרגשה שלי היא שההנהגה הנוכחית של רחוב רוטשילד הולכת ומתרחקת מהעם, היא פעולת בשיטת "תפסת מרובה לא תפסת", היא גם לא מאמינה למי שהיא רוצה לעשות עימו משא ומתן. גם אני חושב שצריך וכדאי שיהיה ניו-דיל, עיסקת חבילה חדשה, ולא פתרונות מקומיים, כאלה ואחרים, לשם כך צריך לרתום כל הכוחות שקיימים במשק: כמו ההסתדרות וכמו אגודת הסטודנטים. אם רוצים כיוון של מדינת רווחה ,אז צריך לנסות לעשות את זה, בישיבה מול הצוותים שימנה ראש הממשלה, ולנסות להגיע למשהו רציני, משהו מעשי, משהו שיחולל מהפכה ולא רק דיבורים ומחאות יפות (ככל שיהיו) בעלמא.

פגשתי בשדרות רוטשילד את גיאחה מ"עונג שבת", "איזה כיף זה להיפגש ככה במקרה" הוא אמר - ועוד בקיץ אהבה שכזה, כמה שהוא צודק.

שידורי מחאת החמאה \^/

האוהל של איפה הילד

 דווקא עכשיו משנותק קו הגז, זה קצת מוזר שהדבר הכי גדול (וחם) שקיבלנו מהשלום הקר עם מצרים הוא השראה מכיכר תחריר. פתאום מסתבר שיש יותר שירי מחאה משירי אהבה. האמת שלא התכוונתי לערוך איזה פוסט על המחאה הזו. יש לכם בטח שפע כזה מסביב, למרות שבינתיים אין למחאה הזו פסקול מקורי, איזה שיר הימנון, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק.
בנפשי אני מורד. יותר נכון בעל ספק תמידי, ומחשבה עצמאית. עוד אחד מהעקרונות שליוו אותי במשך כל ימי חיי הוא: לעשות הכל בכוחות עצמי. קצת סיזיפי, קצת סגפני, אבל מאד מתגמל ומספק. באתי מלמטה, והחלטתי החלטה די מודעת לא לרדוף אחרי כסף, לא לרדוף אחרי כבוד, לא לרדוף אחרי המולך. אני עדין יכול להרוויח פי שניים ממה שאני מרוויח היום, אם רק אשעבד לכך את כל מחשבתי, חיי ונשמתי.
גדלתי על אתוס של עבודה, מבית אבי שעובד עד היום במלאכת כפיים. גם בבתי הספר - בשנים שאני למדתי בהם - עבודה היתה אולי הערך הכי חשוב: לייבש ביצות, לחיות בצניעות, ללמוד ברצינות. ולכן, תמיד הערצתי את אלה שעושים מלימונים לימונדה. את אלה שמרוויחים כמו עניים, אך חיים כמו עשירים בתוך תוכם.

ויש לי גם הרבה שירים שגורמים לי להעריץ את קשיי היום, את הנאבקים על נצחון הרוח, את הנאבקים על כבודם. כי עוני הוא תמיד קודם כל תרבותי: עוני בשפה, עוני בידע, עוני במחשבה, עוני באומנות, עוני באמונה, עוני באהבה, קודמים לכל עוני גשמי שהוא. אבל בכל זאת אם יש משהו שמחאת החמאה הזו לימדה אותנו הוא שכסף בכל זאת חשוב. אז הנה כמה שירי מחאה שעיצבו את דעתי לאורך החיים, ושתקועים לי תמיד בהארד-דיסק עמוק עמוק:

המרשם איך לא להיות חזיר על כנפיים בגריל
Pink Floyd - Pigs on The Wing

הופעות פרימיום: איפה הילד !

אישתי לקחה אותי להופעה של איפה הילד- להקת הרוק האחרונה של ישראל - איזה כיף ! זה התקיים אצלנו בישוב, במועדון "תרבותא", שהוא המקום הכי כייפי בעולם להופעות חיות. ליד הבמה היה אוהל, ובעל האולם, גידי, אמר שהאוהל הוא להזהות , "כי כולנו רוצים שתהיה לנו מדינה יותר טובה ו..כיף !" חמי רודנר אמר: שיש לנו הרבה דברים לתקן במדינה אבל שהמהפכה זה גם לא לגנוב את הצהוב ברמזור, כדי שהוא יוכל לעבור עם הבת שלו בביטחה את מעבר החציה. ואני פתאום הבנתי שהמחאה היא רוקנרול וסקסטיז, ושהמהפכה היא הפריפריה. בסך-הכל אנחנו יישוב מאד קטן, אבל היינו קהל כל-כך חם שחמי רודנר אמר שהם מרגישים כאילו הם זכו בכוכב נולד. התחושה באולם היתה כאילו הרמונס או הרולינג סטונס עושים הופעה בחצר האחורית שלנו. יש להם כבר 4 אלבומים, לאיפה הילד, והחמישי בדרך. הרבה שירי אהבה נכזבת, הרבה שירים אישים (אהובה, העצב שלה)  הרבה שירי מחאה, שהשתלבו באטמוספירה הכללית: "אחד אלוהים" מהעבר, כוכב חדש (שהוא כבר לא כל-כך חדש), הביאו את הסתיו.

לפני שהלכנו להופעה ראיתי שלכיכר העיר שלנו הגיעו זרים, הציבו אוהלים, ריקים כמובן, באמצע הכיכר והתחילו לעשות על חשבוננו פרופאגנדה. עכשיו מדובר בעיירה קטנה שקוטג' בן 6 חדרים שנמכר בעידוד הממשלה, עולה רק מיליון ושלוש מאות אלף שקל ! החינוך אצלנו לגיל הרך חינם ! אנחנו מהווים 0.2% מהאוכלוסיה בארץ, אבל אנחנו אחראים ל-2% מהייצוא בערכים של מיליארדים. אנחנו יישוב ירוק, עיר ללא אלימות על אמת, יש אצלנו את כל פרוייקטי החינוך שקיימים במערכת, והכי חשוב: מנוי לבריכת גן עדן, באחד הקיבוצים שליידנו, עולה רק 1300 ש"ח לכל המשפחה לעונה ! יש לנו יחסים מצויינים בין כל התושבים: ותיקים, שהגיעו ליישוב בקום המדינה, וחדשים שעברו לעיר רק בשנה שעברה. פתחו אצלנו לפני כשנה קניון שקורס מרוב קניות. אז זה קומם אותי, שבאים אנשים מבחוץ וקובעים לנו שגם אנחנו מוחים.
בפריפריה (שהיא רוב הארץ) הדבר הקריטי ביותר הוא התעסוקה, ולא יוקר המחיה. וצריך להבין את זה. נושא יוקר המחיה הוא בעייתי ככל שמתקרבים לככר המדינה, וככל שמתרחקים אז יש פחות בעיה.
אז אם מקימים ביישוב שלי אוהלי מחאה לצורך הזדהות עם צעירים בתל-אביב שרוצים להחיות את העיר הזו, ולגור בה, אז סבבה. אבל אם מקימים אצלי ביישוב אוהלי מחאה כידי להראות שגם אצלנו קשה -אז מבחינתי זה שקר, וזה דבר שמקומם אותי. מצד שלישי אם כל המאבק הזה הוא רק לצורך הורדת מחירי דיור כולל ביישוב שלי, אז גם לזה אני מוכן להצטרף. רק בלי פוליטקאים..כי לכל אחד יש לפחות כמה שהוא לא סובל, ועדיף שהם לא יתקרבו בכלל אל המאהלים.
למטה אתם יכולים לראות את איפה הילד בתחילת דרכם, עם שיר שהיה יכול להיות הימנון המחאה. דרך-אגב, אתמול בהופעה הם היו הרבה יותר אדירים- בשלים ! עצמתיים ! נוקבים ! רוקים ! הם גם מדברים קצת על הקשר בין תל-אביב לפריפריה. זה כל-כך השתנה מאז. הפריפריה התקרבה מאד לתל-אביב, אבל תל-אביב עוד לא התקרבה לפריפריה.

קליפ השבוע: עונת החתונות (אזהרת צפיה)

כבר כתבתי פה בכמה הזדמניות שאני בעד מאסר ממושך לכל גבר מעל גיל 30 שעדין לא התחתן. אם לא מאסר, אז לפחות איזה מס הכנסה מיוחד, או סתם דו"ח תנועה -תשלום מזונות לכל הילדים שלא נולדו לו על-סך 400 ש"ח לילד, או משהו דומה. גברים היום מפחדים להתחתן, ויותר מפחדים להתגרש, אבל כמו שאומר חבר מבוגר מהעבודה שלי, שיש לו 4 ילדים משלוש נשים: "יותר מכובד להיות גרוש זקן, מאשר רווק זקן". אם תשאלו אותי, אז אפשר לשקול להחזיר את הביגמיה (בהסכמה של כל הנשים), ואפילו את הפוליגמיה (שוב, בהסכמה), העיקר להתחתן.

אנחנו בעיצומה של עונת החתונות. אני מניח שככל שאתם יותר צעירים, אתם מרגישים את זה יותר בכיס - גם כי אין לכם יותר מידי כסף, וגם כי יש הרבה חברים שמתחתנים. תמיד בחתונות נדמה שהכלות יותר מאושרות מהחתן, על ההזמנה היה פעם כתוב שהכלה מתחתנת עם ב"ל, כלומר: "בחיר ליבה". כי באמת הנשים הם שבוחרות את הגברים, אבל כמו שנאמר: הגברים בכל זאת הם אלה שמחליטים. מצד שני כל מוסד הנשואים ובמיוחד התארים "בעל"  ו-"אישתי" נתפסים כשובניסטים. המודל של מוסד הנישואים הוא מודל פטריאכלי, בניגוד למודל המטראיכלי שעדין קיים באיזה שבט נידח באפריקה. התרבות שלנו (וגם של הנוצרים) התחילה עם עשרת הדיברות, עם אלוהים ועם "כבד את אביך ואימך". ולא סתם אביך נמצא לפני אימך. כי לכבד את האמא זה יצר חייתי, לכבד את האב זה עניין של תרבות. בחברה המטראכלית (שהיתה נפוצה יותר בימי קדם) הנשים יולדות ילדים לכמה גברים, אין מונוגמיה, אין חתונה. בדרך-כלל יודעים מי האבא של כל הילד, אבל הילד לא קשור לאבא, ולאבא אין שום מחויבות. בחברה מטריאכלית לפעמים יש לאישה גבר שחי איתה לתקופה מסויימת, ולפעמים לא. לכאורה יש כאן חירות לאישה, למעשה מדובר בהפקרת ילדים ונשים. אז כמו שאמר שי גולדן אתמול אצל גיל ריבה בטלוויזיה: נישואים זה לא משהו, אבל זו האלטרנטיבה הכי טובה (ציטוט מאד לא מדוייק).

בקליפ למטה יש אישה עם בגדי כלה ונעלי עור, שמתעללת בגבר הלבוש בבגדי חתן אך הקשור לכסא, יש כמה אפשרויות להבין את הסיפור הזה:
א. הם התחתנו ואז היא מתעללת בו כאיזה משחק מקדים (לא סביר)
ב. הם עמדו להתחתן והוא ברח ברגע האחרון, אבל היא תפסה אותו ועכשיו היא מתנקמת
ג. היא האקסית המיתולוגית והיא חטפה אותו ממש ברגע האחרון מחתונה של מישהי אחרת, ועכשיו היא תראה לו מה קורה כשמבטיחים בגיל 16 להישאר לנצח ולא מקיימים
ד. הם חברים כבר 4 שנים והוא עדין לא רוצה להתחתן, אז היא לבשה בגדי כלה, הלבישה אותו בבגדי חתן ואפתה עוגה ועכשיו היא מראה לו מה זה לא להתחתן.
ה. זה בכלל חלום של גבר שעומד להתחתן, והוא מדמיין לעצמו מה יקרה לחברתו רגע אחרי שהיא תהפוך לאישתו
ו. זו אלגוריה למערכת היחסים בין ציפורים לדבורים
ז. כל אפשרות אחרת שעולה על רוחכם (אם יש עוד כזו)

אלוקים הוא כל יכול - רובין חדש !

אלוקים הוא כל יכול

השבוע הייתי הורה מלווה של הגן של העורך הראשי (בני הקט בן ה-5). הילדים ביקרו בבית הכנסת לכבוד חג השבועות. אני יהודי גאה, ואפילו מסורתי, ומאד שמחתי לראות את האושר והשימחה שמכניסים לילדים בחג הזה. הם שרו שירים, שמעו סיפורים מהרב, רקדו ושמחו. הרב הנחמד עשה עליהם פסיכולוגיה כמו שצריך, וזה עורר אצלי הרבה מחשבות על חופש. כולם רוצים להיות חופשים - רק ממה אלוהים ממה?

עם כל ההערכה והאהבה שלי ליהדות, דת זה דבר שיש לי הרבה הסתייגויות ממנו. אני מאד מברך על מוסדות חילונים שמלמדים תורה, שמלמדים תלמוד, על בתי מדרש חילונים. למעשה, אני חושב שמשם תבוא הישועה. הנה חג  השבועות הזה, הוא חג הקציר וחג הביכורים ובקיבוצים חוגגים אותו הכי יפה, וגם קרוב לכוונה המקורית. אבל חג השבועות הוא גם חג מתן תורה ובמיוחד זה הוא חג שבו ירד משה מהר סיני עם עשרת הדיברות. הרב סיפר לילדים שכשאלוקים רצה לתת את התורה אז כל ההרים ("הגלבוע" ???? "החרמון" ????? - נו באמת ?! איפה הם ואיפה מדבר סיני) ביקשו מאלוקים שיתן מהם את התורה, אבל רק הר סיני שישב כמו ילד קטן וצייתן בשקט, רק ממנו בגלל הצניעות באה התורה. אז אני לא אוהב את החינוך הזה לחוסר יוזמה, ובכלל למה הדתיים עושים את עצמם כאלה מטומטמים, שהם קוראים לאלוהים אלוקים ? הרי זה כל-כך  ברור שלא לכך התכוון הדיבר "לא תשא את שם ה' לשווא".
אח"כ שאלתי את הבן שלי אם הוא צנוע, והוא אמר לי: "מה פתאום ! רק הרים הם צנועים".



אלוקים הוא כל יכול  II

באופן כללי אני חושב שעשרת הדיברות הם הברקה גאונית, הם מניפסט חברתי, ערכי ומוסרי הרבה יותר משהם אבן דרך תיאולוגית. הדת היא רק אמצעי להפוך אנשים לטובים יותר, ומאושרים יותר. בכלל כל אידיאולוגיה צריכה לשאוף לכך: ואהבת לרעך הכמוך. כל השאר הוא המסביב. ואי-אפשר בלי המסביב, כי לצערי בני אדם לא מסוגלים כנראה לחיות בלי פולחן.

בעשרת הדברות כתוב: "לא תנאף". הפתרון של החילוניות הוא החברות בין המינים לפני נישואים (וגם המון להתגרש - שזה לא ממש פתרון). בחברות לפני נישואים אפשר להיות בן זוג, להיפרד, ולמצוא מישהו אחר וחוזר חלילה. יש רק כמה בעיות עם זה: כילוי האנרגיות (כי כמה פעמים בחיים בכלל אפשר להיות מאוהב?), וחוץ מזה שלא נעים להתקשר לחברה ולהגיד לה "סאלמת". תשאלו את רובין.

Robyn  Call Your Girlfriend

התגובה הציונית ההולמת - סקס !

Onra - Sitting Back - Official Video from Matt Ferran on Vimeo.

להרוג את בן-לאדן זו היתה חובה מוסרית של המערב כלפי העולם, אבל זה לא באמת הנקמה שלו באל-קעידה, ובכל כוחות החושך והשחור. הנקמה של המערב היא לצאת לבלות בניו-יורק, לרקוד יחד נשים וגברים, ולהשתחרר מינית - כמו בקליפ למעלה של Onra. כי כמה שלהשתחרר מינית נראה לנו חזרה לימי קדם, זה נמצא כמתכון הבטוח ביותר לקידום האישה לעבר שיוויון זכויות. מפעולה זו נגזר כל ההתקדמות של הנשים בהשכלה, בשוק העבודה ובכל מקום. שיחרור מיני גם מצמצם את עבדות-הזנות של נשים רבות, כי כשהנושא הזה הוא לא טאבו, אז לא צריך זונות. שיחרור מיני מקדם את הכלכלה ואת זכויות האדם של נשים ושל המדינות שבהן הם חיות. ביוטויוב רצים הרבה סרטוני הסברה טובים על ישראל. כיף במיוחד לצפות בהם ביום העצמאות (שניים מומלצים: ישראל - כנגד כל הסיכויים, מדוע לא כדאי להחרים את ישראל ), אבל הסרטון הוידאו הכי טוב חיום העצמאות ושמתאים גם לפוסט הזה - הוא זה שלמטה . בסרטון זה אפשר לראות אישה ערביה, משכילה ואמיצה שאומרת ברשת אל ג'זירה דברים נכוחים, ונכונים על האיסלאם הפונדמטליסטי החשוך, על המערב וגם על ישראל.
באשר למוסיקה, אז אונרה הוא ביטמייקר צרפתי שנודד ומופיע בכל העולם. ביטמייקר זה לא די-ג'יי, אלא משהו אחר - כאן יש סרטון שמראה איך הוא עושה את זה, ולמעלה קטע מעולה שבו הרבה נשים שחורות יפות ומסוגננות, מסוף הסבנטיז - תחילת האייטיז, בתקופה שבה נעשה השחרור המיני הגדול במערב, קצת לפני האיידס - עילאי ! מהפכני !