בעוונותי אני מוצא את עצמי יותר מידי פעמים חסר סבלנות בהאזנה למוזיקה. הפאנץ' צריך להגיע אחרי 30 שניות לכל היותר. Bell X1, לעומת זאת, עושים אלבום בטעם של פעם: הצליל רגוע, יש אורך לשירים, וגם קצב אחר. כמו שפעם שיחקו כדורגל וכדורסל (דוגמא לא הכי טובה, אבל אפשר להבין את הכוונה). מצד שני האלבום הזה מכיל ביחד איזה שלושה עשורים של מוזיקה לפחות. הוא מתחיל בניו-וייב אלקטרוני בסגנון OMD, עובר לכמה שירים בשילוב של REM ושל טוקינג הדס, שמוזכרים לאחרונה די הרבה בכל מיני הקשרים. ממשיך בשירים בסגנון רוק שנות השבעים-תחילת שמונים, שמזכירים את פליטווד-מק וסופר טרמפ, חוטא בבלדה בסגנון פורינר ומסיים בשיר יפהפה שממתחיל כמו קרוליין סייד של לו ריד אבל מתפתח עם קקפוניה של כלי נשיפה בסופו. בסה"כ תענוג, ויש כמה וכמה שירים טובים עד מעולים. וזה גם אלבום שמחזיר את נושא הסאונד קצת לפרופורציות. ממש אלבום עם הפקה טרום בראיין אינו. אפשר להוריד בפני בראיין אינו את הכובע על שהביאנו עד הלום, אבל קצת להירגע מצליל "העתיד" שלו - מגיע גם לנו.
ודרך אגב, Bell X1 הם אירים, ממש כמו U2, וגם שמם נקרא על שם מטוס, אבל לא מטוס ריגול, אלא המטוס הראשון שעבר את מהירות הקול. אז אולי הם רומזים לבראיין אינו משהו שאנחנו לא מבינים?
מה שמזכיר לי את הטור האחרון של יאיר לפיד בידיעות (ולמי שזה יותר מידי מוזמן כבר להקשיב לשירים), שבו הוא כתב "המוזיקה של הדור שלי טובה יותר" ואף הזכיר את לאונרד כהן. בצירוף מקרים מוזר נמרוד מטאפס טאפס כתב כמה שנות התשיעים היו שנים מדהימות של מוזיקה. ואני מצטט: "יש רבים שעוד מתגעגעים לעשור הזה – מתייחסים אליו כמשהו חד פעמי שלא ישוב עוד. ..ואולי יש משהו מנוון בלגדול בתקופה מוזיקלית כל כך עשירה כמו שנות התשעים".
אז אני לא מחזיק מיאיר לפיד מבין גדול במוזיקה, ואת לאונרד כהן אוהבים גם אנשים בחצי גיל מיאיר לפיד, אבל כל זה מתקשר לכך שאין מיינסטרים טוב היום. הכי קרוב לזה הוא האלבום של Bell X1. לצערי, אי-אפשר להאשים את גלגל"צ בכך, פשוט כי אין מיינסטרים טוב בכל העולם, ולא רק בישראל ! (איך עושים סמיילי זדוני אבל שובב- תחשבו לבד :-))
בכל זאת עם או בלי בראיין אינו הם הגיעו כבר לאמריקה, לתוכנית של לטרמן.
קרוליין סייד:
Bell X1-The Curtains are Twitching
OMD:
Bell X1-The Ribs of a Broken Umbrella
והלהיט בסגנון REM+ טוקינג האדס, אצל לטרמן:
ודרך אגב, Bell X1 הם אירים, ממש כמו U2, וגם שמם נקרא על שם מטוס, אבל לא מטוס ריגול, אלא המטוס הראשון שעבר את מהירות הקול. אז אולי הם רומזים לבראיין אינו משהו שאנחנו לא מבינים?
מה שמזכיר לי את הטור האחרון של יאיר לפיד בידיעות (ולמי שזה יותר מידי מוזמן כבר להקשיב לשירים), שבו הוא כתב "המוזיקה של הדור שלי טובה יותר" ואף הזכיר את לאונרד כהן. בצירוף מקרים מוזר נמרוד מטאפס טאפס כתב כמה שנות התשיעים היו שנים מדהימות של מוזיקה. ואני מצטט: "יש רבים שעוד מתגעגעים לעשור הזה – מתייחסים אליו כמשהו חד פעמי שלא ישוב עוד. ..ואולי יש משהו מנוון בלגדול בתקופה מוזיקלית כל כך עשירה כמו שנות התשעים".
אז אני לא מחזיק מיאיר לפיד מבין גדול במוזיקה, ואת לאונרד כהן אוהבים גם אנשים בחצי גיל מיאיר לפיד, אבל כל זה מתקשר לכך שאין מיינסטרים טוב היום. הכי קרוב לזה הוא האלבום של Bell X1. לצערי, אי-אפשר להאשים את גלגל"צ בכך, פשוט כי אין מיינסטרים טוב בכל העולם, ולא רק בישראל ! (איך עושים סמיילי זדוני אבל שובב- תחשבו לבד :-))
בכל זאת עם או בלי בראיין אינו הם הגיעו כבר לאמריקה, לתוכנית של לטרמן.
קרוליין סייד:
Bell X1-The Curtains are Twitching
OMD:
Bell X1-The Ribs of a Broken Umbrella
והלהיט בסגנון REM+ טוקינג האדס, אצל לטרמן:
2 תגובות:
לנארד כהן אף פעם לא ממש הצליח במיינסטרים. ואישית יש דברים מסוימים במיינסטרים של ימינו (למשל לילי אלן, איימי ווינהאוס, קניה ווסט, אם-איי-איי) שאני מעדיף על רוב (או אולי כל) מה שהיה במיינסטרים של הניינטיז (כן, אני מודה, גברים מיוזעים עם נכות רגשית כמו קורט קוביין או אדי ודר לא ממש עושים לי את זה).
אני חשבתי על Bon Iver, אבל הוא לא מינסטרים. אפשר לראות גם בהופעות אצל לטרמן שאין הרבה מיינסטרים.
הוסף רשומת תגובה