האלבומים של 2013

כמה זמן לוקח לכם להחליט שאתם אוהבים שיר ? כמה זמן לוקח לכם להחליט שאתם אוהבים אלבום ? וכמה זמן לוקח לכם להעריץ מוסיקאי ?

היו ימים שהייתי מקשיב לשיר 30 שניות ומחליט. דיסקים בחנות היה לוקח טיפה יותר זמן - מרפרפים בין השירים, משתדלים להתעמק בשיר אחד או שניים - תוך חמש דקות כבר יכולתי לגבש דעה על כל אלבום - וזה היה מחזיק גם בהאזנה המאה. אני הייתי הולך תמיד לעמדה של הדיסקים החדשים, ומנסה קודם כל אותם. קלאסיקות הייתי קונה בלי לבדוק - בשביל זה הם קלאסיקות - הם עברו כבר את כל המיונים וכל הסינונים, ואם אתה לא אוהב קלאסיקה אז אולי משהו בכלל דפוק בך (אל תקחו את המשפט הזה באפן דטרמיניסטי - מותר לא לאוהב קלאסיקות ! אבל אז זה אומר שאתם..). בגדול, אפשר לומר שהרבה לא השתנה - אני עדין בוחר להקשיב למוזיקה חדשה, לפני כל דבר אחר. הבעיה היא שכמות המוזיקה החדשה הלכה וגדלה. מה שמאפשר פחות קשב לכל אלבום. אם פעם היינו מקשיבים לאלבום קרוב למאה פעמים, היום מאזינים לאלבום טוב כעשר פעמים. לפעמים גם פחות.

כבר כמה וכמה שנים שהבלוג הזה קיים, ואני מנסה, בכל שנה, לרכז כאן את האלבומים שהקשבנו להם בשנה החולפת. אני מנסה לתחם את הקאנון (לא להגדיר אותו חלילה, אלא בעיקר לתעד), וזה הולך ונעשה קשה. חשבתי שכיוון שהטעם שלי כל-כך רחב, וכיוון שאני באמת אוהב להקשיב "להכל", שאני יכול לעשות את זה. בתחילת החודש הופצצנו בכל הסיכומים של כל המגאזינים, הבלוגים ואתרי האינטרנט, ואם תשוו בין הרשימות, עדין קשה להחליט מה יותר ומה פחות. לכל אתר יש את הקו המוזיקלי שלו, וגם לבלוג הזה יש את הקו המוזיקלי שלו. אז אני הולך לעשות את מה שעשיתי בשנים קודמות: קודם כל להגדיר את ה - DNA של 2013 כפי שאני רואה אותו, ורק אחרי זה לכתוב את הבחירות האישיות שלי.

שנה של קאמבק

הרבה מוסיקאים ותיקים ואהובים הלכו השנה לעולמם - זה התחיל עם שמוליק קראוס, והסתיים באריק איינשטיין, גם לו ריד הלך השנה לעולמו, זה מוביל לתחושה שהעולם, כפי שהכרנו אותו, הולך ונעלם. שדור שלם הופך תקליט, ושעכשיו אנחנו עתידים להיפרד מעוד ועוד דמויות יקרות בחיינו. אני חושב שזה חלק ממה שמאפיין את מהפיכת הפופ, במובן הכללי של המילה ולא רק מוזיקת פופ. בחמישים השנים האחרונות, מאז שנות השישים, אנחנו חיים בעולם שבו הציבורי והפרטי מתערבבים. יש יותר אנשים מפורסמים שקשורים לחיינו, יש כנראה גם יותר יצירה אומנותיות - אנחנו חיים דרך מדיומים שונים - יותר משאנחנו חיים את החיים באופן בלתי אמצעי. הדבר תפס תאוצה עצומה בשנים האחרונות עם האינטרנט, הרשתות החברתיות וסמארטפונים. פעם היינו חיים בתוך הבועה של עצמנו, היום אנחנו חיים בתוך בועה טכנולוגית. במקביל אנחנו מופצצים בהמון מוזיקה. בתוך הים הזה לא ברור מה טוב ומה חשוב. לכן, לדעתי, אנחנו מקבלים בחיבוק כל-כך גדול את כל אלבומי הקאמבק. זו גם הזדמנות ( אולי אחרונה) להנות ולהתרפק על מוסיקאים שאנחנו אוהבים, זה גם קצת ללכת על בטוח - כי כבר אין קלאסיקות היום. כי כבר אין אומנים כאלה יום. ואני בכלל לא משוכנע שזה לא נכון - כשהקשבתי בשמיעה הראשונה לטנדר פריי של ניק קייב ידעתי שאני במעמד הר סיני, גם כשיצא דוליטול של הפיקסיז. זה לא קורה לי יותר. יכול להיות שזה עניין של פרספקטיבה, יכול להיות שאני קצת מייפה את העבר, יכול להיות שכשאתה בגיל 16 כל בחורה שניה נראיית לך אלוהית, וכל אלבום מרגש. כך או כך אלה אלבומי הקאמבק של השנה:

My Bloody Valentine - MBV - אלבום המשך לפריצת דרך אל-זמנית של Loveless, והשאלה היא אם האוקסימורון הזה סוחב - "פריצת-דרך אל-זמנית". האלבום הזה מעלה שאלות היסטוריות, כמעט תאולוגיות, בקשר למוזיקה. אפשר להניח שאם האלבום הזה היה יוצא בסמוך ללאבלס ולא לאחר 20 שנה הוא היה קלאסיקה בעצמו. נשאלת גם השאלה למה לוקח 20 שנה לעשות אלבום המשך לאלבום שכנראה נוצר בעשירית זמן. מה זה אומר על יצירות בכלל. אני מעלה את כל הנקודות האלה דווקא בגלל ש-MBV נחשב למוצלח מאד, רק הזמן עשה פה איזו קפיצה שמשנה את הכל.
David Bowie - The Next Day - זה אלבום סיכום של דרך, יש בו גם שירים טובים. הוא גם היה אלבום הפתעה לכבוד יומהולדתו ה- 66 של בואי. מבחינתי זה היה אחד מאירועי השנה.



Paul McCartney - New - פחות סנסציוני משני קודמיו, אבל אלבום הקאמבק ראוי מאד. הטוב ביותר מכל הניסיונות הרבים שהוא עשה בעשור האחרון. פול מקרטני "חזר לעצמו", בגיל 70 וכמה...אני לא סופר
Nick Cave - Puch The Sky Away - אני עייפתי ממנו אבל יש הרבה מאד שאהבו מאד
New Order - Lost Sirens - השנה התחילה עם אלבום הקאמבק הזה, וממש היה כיף. לא אלבום מופתי, אבל כיף לקבל כזה דבר מלהקה שאתה אוהב.
Suede - Bloodsports - אלבום רענן וכייפי במיוחד לסוויד. אולי אין כאן שירים לקחת לאי-בודד, אבל גם לא בשאר אלבומי הקאמבק
Black Sabbath - 13 - נראה כאילו עבר עידן מאז אוזי אוסבורן וחבריו הוציאו אלבום. ובאמת 18 שנה זה הרבה. חלוצי הרוק הכבד האמיתי. הראשונים שעיצבו את הצליל. באלבום קצת מלוטש, קצת מיינסטרים - הבנתי שמי שאוהב אותם לא התאכזב. אני תמיד אהבתי את הקריצה שיש במוזיקה שלהם, בניגוד למשל לאיירון מיידן או מטאליקה שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית
Depeche Mode - Delta Machine - יותר טוב מהאלבום הקודם שלהם. הם די רציפים באלבומים ככה שזה לא בדיוק אלבום קאמבק. אלבום לאוהדי הלהקה בלבד, אני נהנתי, כמובן.
Prefab Sprout - Devil Came A Calling - מכל הלהקות האייטיז האהבות, כמו קולור פילד ואצטק קאמרה, פריפאב ספראוט עוד שומרת על הגחלת.
Billy Brag - Tooth & Nails - מי שהיה המודל לסינגר סונגרייטר, מודל ללואוו פיי, בוב דילן הבריטי בתקופת הריאציות של תאצ'ר, הוציא אלבום אמריקאנה חביב. בהתחלה השתעממתי איתו, אחר-כך אהבתי
Boards of Canada - Tomorrows Harvest - אחרי עשר שנים אפשר לקרוא לזה קאמבק. אחד מאלבומי האמביינט הבולטים של השנה, אם לא הבולט מכולם. אני לא התחברתי.
Alison Moyet - The Minutes - זה גם אחד מאלבומי הפופ של השנה שלי. הצליל יותר ניינטיז מאייטיז.
Pere Ubu - Lady of Shanghai
עוד ראויים לציון : טיברלייק, פרימל סקרים והפיקסיז שיופיעו גם ברשימות בהמשך הפוסט

אלבומי הפופ של השנה
היו הרבה כאלה:
Daft Punk - Random Access Memories - אני חושב שהאלבום הזה הוא מעבר לאלבום קאמבק, הוא אלבום הצדעה ומחווה לדיסקו, והוא יצירה, קצת מהונדסת מידי, אבל נראה לי שהיא רק תשתבח עם הזמן. גט לאקי הפך אותה לאלמותית, אבלל יש באלבום הזה הרבה מאד שירים וקטעים אחרים טובים. קצת אקלקטי, קצת מאומץ, מופק כמו אלבום של פעם, בכל מקרה זה מעולה
Vampire Weekend - Modern Vampire of The City - אל האלבום הזה ניגשתי רק בסוף השנה, כי קצת התאכזבתי מהאלבום הקודם שלה. (הראשון היה מעולה ומלא שירים טובים, הוא הושפע מגרייסלנד, פיטר גבריאל וטוקינג האדס, בשני הם כבר גיבשו יותר טוב את הסגנון שלהם, אבל הוא היה חסר במשהו, לטעמי), וגם כי לא בא לי עליהם. אבל בסוף השנה הקשבתי ואהבתי. אלבום פופ חביב אד עם כמה להיטים ושיר אחד שכבש אותי.
Haim - Days Are Gone - הנקודה ישראלית של הסיכום הזה, מדובר בבנות של ישראלי בשם חיים שירד מהארץ ללוס אנג'לס, ועל שמו שם הלהקה. אלבום פופ סמי-איכותי. אף שיר לא מפיל על הרצפה, וקשה להסביר את הקסם - אני חושב שהסו  הוא שהאלבום הזה לא נופל לשבלונות כלשהם. לא מבחינת הסאונד ולא מבחינת מבנה השירים, ולא המלודיות. יש כאן משהו חדש

Rhye - Woman - כנראה שזה אלבום החרמנות של השנה הזו. פופ ספק אר-אנ -בי, עם השפעות אייטיז וניינטיז, חצוצרות, נגינת פסנתר ג'אזית, שירים טובים, שירה קצת הומואית. הופתעתי מכמה שהאלבום מגובש. אני אהבתי
Discluser -Settle - בעיניי רבים זה אלבום הפופ של השנה. קצת יותר מידי פופי בשבילי. זה מעבר לגבול.
Justin Timberlake -The 20/20 Experience - גם זה היה יכול להחשב לאלבום קאמבק. אלבום בוגר של טימברלייק, שבו הוא לא מבייש את הפירמה.
She & Him - Volume 3 - זואי דשנל עשתה את הדבר הנכון ביותר כשצירפה את M. Ward אליה לשיר את שירי הפופ-פולק-סקסטיז האלה. אני חושב שזה די גאוני, ובכלל לא טרוויאלי לעשות את זה וגם להישמע מעודכן. מי שלא אוהב אותה, כמובן, לא סובל.
Cut Copy - Free Your Mind - להקת הפופ-דאנס האינטילגנטי מאוסטרליה באלבום שלישי. בהתחלה מאד התאכזבתי, בסוף אהבתי. הקודמים שלהם היממו אותי, זה סתם עושה לי רקע נעים באוטו

אלבומי הראפ של השנה
השנה החלטתי די במודע שהגיע הזמן להקשיב לאלבומי ראפ יותר ברצינות. ומצאתי שאני נסחף יותר משתארתי לעצמי, ובכיף. אלה האלבומים שאהבתי, אבל יש עוד ברשימה הזו כאן.
Kanye West - Yeezus
Pusha T - My Name is My Name
Earl Sweatshirt - Doris
Ghostface Killah - Twelve Reasons To Die




האלבומים של רדיו פרימיום להמונים 
ואלה האלבומים שהכי הרבה הקשבתי להם, ו/או שהכי אהבתי השנה:
1. Kanye West - Yeezus - מדובר בגאון, בממציא מוזיקה. זה האלבום שהכי טלטל אותי השנה, כל הראפרים כותבים על סמים, ותהילה, ונשים, השאלה איך עושים את זה. כולם מסמפלים - השאלה היא איך ? ויש גם קונספט לאלבום הזה. יש סיפור. ויש אפילו מסרים עמוקים באמת. הקשבתי לאלבום הזה די הרבה, אבל אני בטוח שהוא הולך איתי לדרך ארוכה באמת
2. Pixies - EP1 - מבחינתי זה היה הקאמבק של השנה. וטוב שיצא אי.פי ולא אלבום. כי מאלבום אנחנו מצפים ליותר. בתור אי.פי זה היה מושלם. קליל, לא יצירת מופת, אבל מהנה ברמות
3. Arctic Monkeys - AM - זה בעצם אלבום מיינסטרים. מאסטרפיס של ארקטיק מאנקיז. צליל מגובש, שירים טובים. אלבום טוב שכשהוא נגמר אני רוצה להקשיב לו עוד פעם. סוג של קנדי קראש.

4. Arcade Fire - Reflektor - גם לארקייד פייר יש את העולם שלהם והוא מלא ועשיר, והם להקה כמו של פעם. להקה שאתה יכול לקחת אלבום שלה ולהקשיב רק לו חצי שנה. וזה הרבה.
5. Daft Punk - Random Access Memories
6. Kurt Vile - Wakin on a Pertty Daze - הממשיך של ברוס ספרינגסטין ניל יאנג ושות'
She & Him - Volume .7

8. Vampire Weekend - Modern Vampire of The City
9. Primal Scream - More Light - חזרה לצליל של סקרימדליה. אלבום שמתחיל קצת מסובך ופסיכדלי ולאט לאט נעשה יותר פשוט וסטרייט. זה בעיקר אלבום נוח להאזנה. אתה שם ואתה על בטוח
10. Yo La Tengo - Fade - אלבום נוסף של להקה ותיקה. אלבום חורף בשבילי.
11. The National - Trouble Will Find Me - אחד מאלבומי הרוק של השנה
12. Fuck Buttons - Slow Focus - האלקטרוניקה כי טובה שיש היום






13. Suede - Bloodsports
14. Eels - Wonderfull Glorious - פשוט אלבום מצויין של אילס.
15. Pusha T - My Name is My Name
16. Cut Copy - Free Your Mind
17. David Bowie - The Next Day - פאק. דיוויד בואי הוציא אלבום השנה !
18. New Order - Lost Sirens
19. Depeche Mode - Delta Machine
20.Deafheaven - Sunbather - זה נשמע כמו שילוב של מטאל עם שוגייז. זה נשמע גיטרות וצרחות, וזה כיף

21. Camera Obscura - Desire Lines
22. Yeah Yeah Yeahs - Mosquito - אלבום מצויין, ומגוון, תיאטרלי קצת, קאברטי,
23.  Eluvium - Nightmare Ending - אמביינט השנה (שלי)

24. Alison Moyet - The Minutes
25. Prefab Sprout - Devil Came A Calling

אלבומי הרגע, ואלבומי הרגע האחרון

בכל שנה יש כאן שני סיכומי שנה - אחד של אלבומי הרגע, והשני של האלבומים שהקשבתי להם יותר, ואשר גם אהבתי יותר. השנה השתדלתי להקשיב לכמה שפחות אלבומים, ואת סופה של השנה הזו הקדשתי לאלבומים שלא הקשבתי להם. מצאתי את זמן החורף כמתאים להאזנה לאלבומי חורף שאי-אפשר היה להנות מהם בארצנו עד לחודש זה. מסיבה הסיכום יוצא בסוף דצמבר ולא בתחילתו.

אז בחלק זה של הסיכום תמצאו את אלבומי רגע, ואת אלבומי הרגע האחרון, וגם כמה אלבומים שאהובים על אנשים אחרים ולא עליי, אבל אני חושב שהם חלק חשוב מהשנה הזו. אני אשתדל לציין כל דבר מה זה מה-

Paul McCartney - New - כאמור, אלבום פופ טוב
Rhye - Woman
Dean Blunt - The Redeemer - זה קצת כמו היפ-הופ קאברטי
Tim Hecker - Virgins חמש עשרה שנים שטים הקר עושה מוזיקה אלקטרונית נסיונית. יכול להיות שזו פיסגת היצירה שלו

 Low  - The Invisible  Way - עוד אלבום סלוואו רוק מצויין שאני פחות הקשבתי לו
The Knife - Shaking The Habitual - אני מאד מתלהב מהאלבום הזה עכשיו. גיליתי אותו רק עכשיו
These New Puritans - Field of Reed - אלבום האסתטיקה הגוטית האפל
Babyshambels - Squel to Prequel - גם זה סוג של קאמבק. היה אלבום של רגע. התלהבתי ונטשתי.
Chealsy light Moving - Chealsy light Moving - אלבום שליווה אותי בחדר כושר על ההליכון. רוק גיטרות שונה.
CFCF - Music for Objects - אלקטרוניקה שאמורה לתאר עצמים. לא אלבום מבריק אבל עדיף על Four Tet



The Black Angels - Indigo Meadow - הם נתנו הופעה אדירה בבארבי. אלבום הגראג' פסיכדלי של השנה
Foals - Holy Fire - אני לא אוהב את האלבום הזה שלהם Foals, הם קצת יותר מידי מיינסטרים בשבילי וזה משמעם אותו. למרות השירים הטובים.
Bardo Pond - Peace of Heaven - עוד לא הקשבתי ממש ברצינות לאלבום הזה. פוסט רוק שוגייז שאהבו מאד על רבים.
Deerhunter. Monomania - עוד אלבום שאני לא הקשבתי לו, כי אני לא מת על הלהקה הזו
Holden - The Inheritors - את האלבום הזה גיליתי בסוף השנה ומאד אהבתי. אלקטרוני אקספרמנטלי



Queen of The Stone Age - ...Like Clockwork - אלבום קאמבק בהפקה של טרוור הורן
Grouper - The Man Who Died in His Boat - אמביינט שאני לא אהבתי. אבל כל מי שאוהב אמביינט מאד אהב.
Midlake - Antiphon - קצת שיגרתי, אבל יפה
King Khan and The Shrines - Idle No More - עוד אחד מאלבומי הגאראג' של השנה
Bill Callahan - Dream River - פחות מוצלח מקודמיו, והיו דברים אחרים להקשיב להם, אבל הרבה אחרים אהבו את הרגישות של ביל קלהאן גם באלבום הזה, והוא אחד מהאלבומים הבולטים של שנה
Howe Gelb - Dust Bowl - לוואו פיי פולק מתוך הסיכום  של אורי דביר
Maston - Shadows - יש כאן שימוש בכלים ישנים וצליל סינמטי משנות השישים.



White  Hills - So You Are..So You'll Be
Wire - Change Becomes Us
Polica - Shulamith

סיכומים של אנשים אחרים
עד כאן מה שאני שמעתי השנה, אבל אני אוהב גם מאד לקרוא ולהאזין לסיכומים אחרים, וגם אתם מוזמנים:
הסיכום של גלי גונן - אני מאד אוהב את זווית השמיעה שלה. יש לה היכולת לתפוס בכמה אלבומים את השנה הזו, ובעצם כל שנה, בשיא תפארתה. סיכום שהוא פודקאסט
הסיכום של שרון רז - אחד ששומע הרבה מאד אלבומים, כבר הרבה מאד שנים. סיכום בטעם אישי, עם בחירות שמושפעות גם משנות האייטיז והניינטיז.
הסיכום של אורי דביר - גם אורי שומע המון, אבל הגוון הוא יותר פולקי אמריקנה פסיכדליה, גראג'
הסיכום של גל אוחובסקי - הסיכום הכי פופי
הסיכום של אביעד מהאייפוד רעב - עדין הכי אינדי שיש
הסיכום של יאיר יונה - סיכום של מוזיקאי, גיטריסט, שגם הוציא אלבום השנה

עוד סיכומים
השתדלתי ככל שניתן שהסיכומים השונים בבלוג הזה לא יחזרו על אותם דוגמאות האזנה. אז אם אתם רוצים להרחיב, הנה הם לפניכם, שני הסיכומים הנוספים של הבלוג:
הקליפים של 2013
השירים של 2013

 

שיפוט מהיר - ארקייד פייר !

 

 

 

 

הקשבתי לדיסק השני באלבום רפלקטור - החדש של ארקייד פייר. לא זוכר מי העליל עליו שהוא שאריות של הדיסק הראשון, אבל זה ממש לא נכון. אני אוהב את הקונספט של שני דיסקים, כי זה קצת מזכיר לי נשכחות - אלבומי ויניל כפולים, עטיפות גדולות וגרפיקה מהודרת. השיר כאן שיכנע אותי (שוב) כמה שהלהקה הזו גדולה, למרות כל המלעיזים. להקת רוק כמו שפעם. באיזה שלב אתה מרגיש שאתה יכול להקשיב רק להם כל החיים. או לפחות להקשיב למוזיקה שלהם עוד ועוד, וכל פעם להתמלא מחדש בתחושה של...(לא יודע איך להגדיר בדיוק)..סיפוק / תוכן/ ממשות. ממשות במוזיקה, וממשות של קיום אנושי של עצמך. רגע כזה כמו שאתה מחבר את הנעליים עם קליטים לאופניים ואז אתם הופכים לאחד (למי שמבין על מה אני מדבר). אחד מאלבומי השנה שלי למי שעוד לא הבין.

הם אוהבים לעשות הרבה סרטונים מסוגים שונים. אבל שני אלה הפחות רשמיים יותר מלהיבים אותי:

 

Arcade Fire - Porno (Unofficial Music Video) from Gabe Jacobs on Vimeo.


זה מופק ע"י ספייק ג'ונס בכיכובה של Greta Gerwig האדירה

 

נבדק ונמצא פרימיום - התרווחו ותרוויחו

 

 

פתיחה

בעיקרון, את כל מה מעניין אותי מבחינה מוזיקלית אני מפרסם גם בפייסבוק. אבל שם מרוב עצים לפעמים לא רואים את היער, וגם הכחול הזה של הפייסבוק לפעמים מרגיש נורא חונק. אז כאן אני יכול לתמצת ולהביא בפניכם רק את הפרימיום. שבו התרווחו ותרוויחו

Arcade Fire - חדש !
הלהקה הזו יותר חזקה באלבומים ובקליפים אינטראקטיבים מאשר בסינגלים, אז הנה הם יצאו עם אחד כזה והוא אכן נהדר. אם עוד לא צפיתם אז דעו שזה קצת לוקח זמן 'להטעין את הדבר הזה, אבל זה לא כזה נורא, ובכל מקרה משתלם
Arcade Fire -The Reflektor

TV on the Radio - חדש !
לא זוכה למספיק תהודה לטעמי, הסינגל החדש ל "טלוויזיה ברדיו" אולי בגלל שזה לא מופץ דרך היוטיוב אלא בערוצים אחרים. בכל מקרה קליפ יפה לסחורה הרגילה והטובה שלהם. ואני לא מתכוון לשים לכם את החדש של MGMT הוא נוראי לדעתי. הסינגל הראשון היה כאן, והוא חביב, ויש עוד שיר אחד ששווה באלבום, אבל כל השאר ממש לא, חבל.
TV on the Radio -Mercy

 Belle and Sebastian - חדש !

מכל האלבומים שיצאו לאחרונה אני הכי נהנה מהמאסטרפיס של ארקטיק מאנקיז. הבעיה היחידה שלי איתו שאני כל-כך מתלהב ממנו שאחרי שתי האזנות רציפות אני חייב להרגיע, ואז מצאתי את עצמי מקשיב הרבה לאחרונה לאלבום האוסף של הבלים והסבסטיינים. אלבום של B-SIDES ושל רמיקסים.  אני לא מעריץ מושבע של הלהקה, אבל מחבב אותם לפרקים. ניסיתי לפצח בהאזנה שלי את ההסתייגויות שלי מהם',ואת המשיכה שלי אליהם, ומצאתי שהם קצת שכלתנים מידי לטעמי. יש בשירים שלהם משהו שבנוי ממחשבה, יותר מאשר רגש. הרמיקס לשיר הבא מאד מוצלח ביותר ואולי מסביר את הכל. ובכלל, לא שסבלתי מהאלבום:
 

Belle and Sebastian - Your Cover's Blown (Miaoux Miaoux Mix)






דירהנטר - חדש !
קליפ חדש מתוך האלבום שלהם שיצא השנה
DEERHUNTER "BACK TO THE MIDDLE


פרנץ פרדינננד - חדש !
כמה מוזר זה שאפשר לקרוא ביקורת מוזיקה של גל אוחובסקי ולשמוע במקביל את האלבום שהוא ממליץ עליו. אני עדין אוהב לקרוא ביקורות שלו כשהוא כותב על מה שמעניין אותי, ולא על אייל גולן ורוני דלומי. תמיד יש לו הבחנות מעניינות, הפעם בין להקות אנגליות שונות, אלה יוצאי בתי ספר לאומניות מול אלה מהעיירות. מאד מעניין, והקשבתי לאלבום של פרנץ פרדיננד על הדרך. פחות טוב מארקטיק מאנקיז, אבל כייפי ,ובאמת שלא חייבים להשוות



Of  Montreal -  חדש !
לפעמים נדמה לי שמה ש-MGMT מנסים לעשות זה קישקוש מקושקש כמו אוף מונטראול. שלפעמים יוצא גאוני ולפעמים יוצא מבריק משתן שעלה לראש. לא יודע, אם שתי הלהקות האלה מייצגות איזה אובדן דרך, כי אם בסוף מה שאנחנו אוהבים זה את ארקטיק מאנקיז ופרנץ פדיננד, אז לאן אנחנו מתקדמים עם המוזיקה הפופולרית ? ואל תגידו לי לצ'יל ווייב. הסנונית הראשונה מתוך החדש של אוף מונטראול מעוררת מעט תקווה, אבל האלבום כולה הוא שיקבע

Of Montreal - Fugitive Air

SBTRKT - חדש !
אין לי משהו נגד אלקטרוניקה, יש לי אפילו כמה מכשירים אלקטרונים בבית, וזה נחמד אלקטרוניקה, במיוחד כשזה לתועלתך, למשל השיר הקטע הבא, נהדר !

SBTRKT - IMO



יוקו אונו - חדש !
לקראת יום כיפור החלטתי למחול לה. למחול לה על שהיא כזו גרידית וכל הזמן מנפיחה חיים בגופתו של בעלה, למרות שיכול להיות שבלי מכונת שיווק משומנת הוא היה אייקון פחות אגדי (אני מסופק). ואני סולח לה על כל המוזיקה המחורבנת שהיא עושה. מצד שני אולי החיים היו פחות מעניינים בלי אנשים שונים וצבעונים כמוה. אני רק תוהה איך זה שאין עוד ועוד דמויות יפניות שחודרות אל לב תרבות המערב. וגם השיר החדש שלה, לא נורא וכלל.







ז'אנל מונה - חדש !
ז'אנל מונה מוכשרת כשד או כאנדרואיד (בחירה שלה), עם אלבום חדש ומלא שירים כרימון תלוי בסוכה. האמת שכבר די התייאשתי ממנה, אומרים שההופעות שלה אדירות ומפוצצות אנרגיה, אבל האלבומים מתעקשים על קונספט ופתפותי דימויים חלליים חלולים, הפעם נראה שיש יותר בשר, והמצב קצת שונה. אומרים שזה אלבום טוב, מהמעט שהתחלתי להקשיב די אהבתי

Janelle Monáe - Electric Lady  

אלביס קוסטלו והרוטס -חדש !
זה קרה  כשהרוטס, להקת הבית של ג'ימי פאלון, הפתיעו את אלביס קוסטלו כשעשו קאבר של השיר הראשון שהוא אי-פעם השתתף בו - זו היתה פרסומת ללימונדה שאלביס קוסטלו עשה בה קולות, אבא שלו  Ross MacManus היה המבצע הראשי. אומרים שזה היה הניצוץ שהוביל לאלבום משותף. בכל מקרה הרוטס עושים לאלביס קוסטלו רק טוב. אחלה אלבום

אלבום לחג 3: Pixies - חדש !

 

 

האזנה ראשונה שלי לאי.פי החדש של הפיקסז היתה על ההליכון בחדר כושר. לרגע לא הייתי בטוח שזה בכלל הם. שיר הפתיחה אוירתי כזה, שירה בקול גבוה, ולא איך שפרנק בלאק שר בדרך- כלל. לא ידעתי איך להתייחס לזה. בדקתי אם זה באמת זה. כן זה זה. באמצע השיר הוא כבר מתחיל למלמל בספרדית, או משהו, ואתה מבין שזה הפיקסיז. אבל מה באמת אפשר לצפות מלהקה שעשתה שני אלבומים ששינו לך את החיים ? על אמת שינו לי את איך שאני מרגיש, חושב ואוהב מוזיקה, ואת החיים. נדמה שכבר כל הלקחים נלמדו ואני לא מדבר רק נירוונה, וסאונדגארדן. מבחינתי כל אלבום גיטרות של העולם שיצא אחרי 1989 היא נגזרת שלהם. בטח שאני מגזים. כי בטוח שיהיו כאלה שיאמרו שהראמונס, אבל זה הבלוג שלי - כאן אני קובע. ולא רק על גיטרות הניינטיז הם השפיעו אני בטוח שהסטרוקס והארקטיק מאנקיז לא היו מה שהם בלי הפיקסיז.  

נחזור לאי.פי החדש - בסך הכל 4 קטעים, כולם להיטיים. אינדי סינדי נשמע הכי ייצוגי מבחינת הצליל של הפיקסיז, והוא גם הכי טוב. תמיד היה בהם משהו קצת מתקתק ונעים, אבל נדמה לי שהפעם אפילו מעט יותר, משהו בין טרוויס לאואזיס. מה שהופך את האזנה לאלבום בהאזנות הראשונות למענגת, במיוחד בימים אלה של חג. אני רק לא בטוח איך זה ישמע בעוד 10 או 67 האזנות, אם נגיע לזה בכלל. בינתיים זה תענוג עילאי.

 

אלבום לחג 2: Arctic Monkeys - חדש !

כותרת משנה: האלטרנטיבה האמיתית לג'סטין ביבר

 

הייתי בחיים שלי רק שבוע אחד בממלכה הבריטית, באנגליה, וגם אז רק בלונדון וסביבותיה. לא פעם, אני שואל את עצמי איך הייתי מרגיש אם הייתי מקשיב לכל השירים האלה שם, בתור תושב - איך זה היה מרגיש ונשמע אם זו היתה המוזיקה המקומית של חיי ? מוזיקה היא תמיד התעלות על חיי היומיום, כמו שאומר גבריאל בלחסן. גם השיר של אריק איינשטיין "סן פרנסיסקו על המים" יותר יפה מסן פרנסיסקו, למרות שהיא מדהימה.  אולי בגלל שתו אחד יושב לך על הלב, יותר מכל חץ שבור, ופורט, ופורט. כל שכן כשזו מוזיקה מ-"חוץ לארץ", ובשפה אחרת, זה אפילו נשמע יותר מרוחק וגבוה. אבל שאפו על הבריטים האלה שיש להם כזו מוזיקה נהדרת ,וכאלה להקות אדירות וכייפיות כמו הארקטיק מאנקיז.

היופי של הארקטיק מאנקיז הוא שהם מצליחים להיות מיינסטרים אמיתי, שמשלב צליל גיטרות יחודי עם שירת רוק רומנטית ומקורית. אפילו אישתי מקשיבה באופן עצמוני לארקטיק מאנקיז. היא הורידה באייטיונז את האלבום (טכנולוגית אני והלפטופ שלי הכי פחות מתקדמים בבית שלי) ומקשיבה לו עם האייפד במרפסת. הקסם בטקסטים של אלכס טרנר הוא כמובן דופק לב של גיל 16, לצד חופש של גיל 27, והתחבטויות נעימות של מערכות יחסים בלי מחוייבויות ומשכנתא. בקליפ האחרון עם תסרוקת ובגדי עור, שלא היו מביישים את אלביס פרסלי, אתה מבין שהוא עובר משהו. הוא כל הזמן עובר, מתבגר ונשאר צעיר. גודל ומתפתח, וחווה תוך כדי. ועדין אני מצדיע לילדות האנגליות בנות ה-12 שזו מוזיקת הנעורים שלהן ולא ג'סטין ביבר. 

האלבום AM החדש של Arctic Monkeys היה יכול להיות אלבום פריצת הדרך שלהם, אילולא זו קרתה כבר באלבום הבכורה. אחרי שני אלבומים של חיפוש אחר צליל חדש, ופרוייקט צד מעולה, נדמה שהצליל החדש התגבש, השפה והסגנון התהווה, שהלהיטים זורמים יותר בקלות. אולי אפילו קצת יותר מידי בקלות - Why'd You Only Call Me When You're High? הוא דוגמא שכזו. גם הבי סייד שלו יצא נהדר. אבל, ברגעי היופי הנדירים של האלבום, שיר שמדבר על האהבה, עם דימוי של רכב כמו פורד קורטינה, אתה פשוט לא יכול לקרוא לזה קיטש, אפילו אם זה מה שזה.

 

אלבום לחג 1: Babyshambles - חדש !

 

 כמו שגאלגר ודיימון בניינטיז, כך טרנר ופיט דוהרטי הם שני כותבי השירים הבריטים הטובים של התקופה. דוהרטי גם ניחן בחוש הרס עצמי, למזלנו הוא לא אמריקאי, ולכן הוא לא מדרדר את יצירותיו למחולי בלוז ביבים סטייל ניק קייב וטום ווייטס (שהם טובים לסוגם, אבל באמת שעייפתי..). הבעיה של דוהרטי שהוא לא יציב בשתייה, וגם במוזיקה, ולכן יש תמיד הרגשה של חיפוף מחורטט, ממש כמו הוידאו של הסינגל הראשון באלבום. מה שמסביר את האווירה והקונטקסט: מסיבות פאבים, לצד אישפוזים בבית חולים. לכן זה נחמד שהוא מצליח לאסוף את עצמו, ולא פחות מכך את להקתו הבייבי שמבלס, ולכתוב ולהקליט אלבום שהוא לגמריי סבבי. Sequel to the Prequel הוא אלבום מלא שמחת חיים וזורקת זין, וגם עם מחשבות פילוספיות על החיים. כל זה לא היה שווה כלום אילולא היה מדובר במשורר לא רע ובשירים פרימיום. למטה שיר  מומלץ מתוך האלבום וגם כל האלבום להזרמה !

 

שיפוט מהיר: קניה ווסט Yeezus

 

לא יודע עד כמה אתם נוחים להשפעה, אני גם לא יודע להגיד עד כמה אני נוח להשפעה. לפעמים נדמה לי שמאד. לפעמים נדמה לי שלא יעזור כלום..אם אני לא אוהב משהו, אז אני לא אוהב אותו. במקרה הזה של האלבום של קניה ווסט, הביקורות היו מאד פושרות. בנוסף לכך הקליפ הראשון שיצא לא הרשים אותי , וכבר חשבתי לוותר עליו. אבל אז הגיעה המלצה ממישהו שכן התלהב, והקשבתי. ממש הקשבתי, מההתחלה ועד הסוף, כמו שצריך. ואז שוב ושוב...אני לא יודע מה התחושה שלכם כשאתם "עפים" על משהו, אבל אני מצאתי שזה נותן לי המון כוח לרוץ על הליכון בחדר הכושר. ועל האלבום הזה אני עפתי גבוה.

ברשת אפשר למצוא קליפ שמתאר ראיון של לואיס ארמסטרונג שערכו לו שני  נערים בני 15 לפני 49 שנים. זה היה אחרי הופעה שלו, לואיס ארמסטרונג ישב מולם עם תחתונים בלבד, היה גם מאד חם, וגם בכל זאת היה חם. באותו הזמן הוא היה כבר כוכב גדול. כלומר כוכב גדול בעולם של הלבנים, והוא ענה לכל השאלות שלהם, ונתן לכל העיתונאים האחרים לחכות בחוץ עד שיסיימו. הרבה ביקורת נשמעה אז על ארמסטרונג שהוא מתנהג בהופעות כמו הכושי באוהל הדוד תום. מתחנף, מתרפס... מצד אחד הוא הכניס את הג'אז וגם את המוזיקה השחורה לכל בית באמריקה, ובעצם...לכל בית בעולם, ומצד שני הוא היה יותר מידי חביב. כל-כך שונה מאיך שראפרים מתנהגים כיום.

אני חושב שבמידה רבה ההיפ-הופ העביר בפעם הראשונה מסר מהשחורים באמריקה, שהם לא מוכנים להיות יותר הצוענים של אמריקה, אלא שהתרבות שלהם, היא תרבות לגיטימית. זו לא הפעם הראשונה שהם פתחו את הפה, בילי הולידיי שרה כבר בשנת 1939 את Strange Fruit, פואמה שכתב דווקא יהודי (אולי בעצם לא דווקא) על טבח שבוצע בשחורים שלושים שנה קודם לכן. סטראנג' פרוט בביצוע של נינה סימון גם מסומפל באלבום Yeezus. אז זו לא הפעם הראשונה שהשחורים פתחו את הפה שלהם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהם לא סתמו אותו.

השבוע גם הקשבתי לפודאסט שבו אייל פרידמן מרצה במסגרת בית הספר למוזיקה, "אקורד" על פאנקדליק ועל ג'ורג' קלינטון. הרכב ותופעה של שילוב רוק וחיספוס במוזיקה שחורה. ואני מצאתי שהקשר בין פאנקדליק ולבין האלבום החדש של קניה ווסט הוא בחיספוס וההתקרבות למוזיקת רוק.

אבל איזה הבדל ישנו בין הרוק-Fאנק הכייפי של Parliament-Funkadelic לבין התיאורים המילולים של Kanye West. שילוב של דקדנט, סיפורי אכזבות אהבה, זעם שחור מבעבע. תשוקות וייאוש. יש הרבה שיתופי פעולה באלבום הזה, מבון איבר ועד דאפט פאנק.  אבל הסאונד מלוכלך - גם אלקטרוני גם לאוו פיי, ויש הרבה מנוברות בהפקה. מעברים שמזכירים לי את ההפקות של פרינס ושל אאוטקאסט, רק בכיוון הרבה יותר בלתי מתחשב. קניה ווסט כאילו מנסה לעשות דווקא, ולהקשות עם המאזין, אבל בסופו של דבר האלבום הזה מצליח לעבוד עליי כי יש כאן שירים שבנויים טוב ואפילו במידה מסויימת פופים. קשה לי בעיקר השפה הבוטה של קניה. אני לא חושב שזה אפשרי לעשות גירסה נקיה לאלבום הזה, אי אפשר לכתוב "ד**קתי אותך על הכיור" נקי. הוא צריך לכתוב את כל המילים מחדש. אבל המילים חשובות, יש לו הרבה מה לומר - על עצמו כאלוהים, אל התקפי חרדה, על תרבות הסמים בעבדים החדשים. נראה כאילו שקניה מרגיש חובה בגלל ההצלחה שלו להשתמש בשפת רחוב הכי זולה שיש - גם אם הוא חוזר על המילים: חתולים וחופים יותר מידי פעמים.

קבלו את הקליפ הגנוז מתוך האלבום. מבחינתי יש שירים יותר טובים באלבום ובכלל מומלץ לשמוע את כל האלבום בהזרמה.

18 שנה ל-MAD MAN
בהזדמנות חגיגית זו שווה לציין את חגיגות הלייבל ההיפ-הופ הישראלי מד מן. בראשות האב המייסד של ההיפ הופ בארץ, האיש והאגדה צ'ולו,

יום חמישי ה1 באוגוסט בשעה 21:30

בארבי ת"א

מחיר 80- 60

מנחה: לירון תאני

על העמדה: אורי שוחט, דיג'יי ג'ובי

משתתפים: סאבלימינל, נמרוד רשף ומירו (שבק'ס),  אקסום, פלד ואורטגה, איזי, עמרי גליקמן(התקווה 6), סול ג'יי, נצ'י נצ, לוקץ, קוואמי, פישי הגדול, קאשי, צ'ולו, סילברדון, אקסום, זי קיי, טונהמאן, אלון דה לוקו, אוריג'ה, סילבדון, שורטי,הוריקן קטרינה, יאמנז,

פסטיבל מאד מן יארח  על במה אחת כל סצינת ההיפ הופ הישראלית לדורותיה. מעל שלושים אם סיז שמספרים את סיפור ההיפ הופ הישראלי, האמנים מופיעים יחד מזקן עד צעיר,  ללא פערי דורות. את הערב ינחה המנחה האגדי של "עסק שחור", לירון תאני שיג'נגל על כל גווני הכדורים בלוליינות המיקרופונית שתכתיב את הדיבור.

רקע על מאד- מן

בשנות התשעים, על רקע המונוטוניות המלודית שהגדירה את הווייב בארץ, החליט צ'ולו (אריה אביטן), זמר ומפיק ששב באותה התקופה משהות ממושכת בארצות הברית, להפריח בועה צבעונית לאוויר הציוני ולפתוח חנות שתשרת את המעט שנמשך לתרבות ההיפ הופ, סטריט, ביטים, שירה שבורה וחרוזים.

החנות "מאד מן" שמכרה בגדי היפ הופ ושבתה את לבבותיהם של מעטי מעטים שאהבו את הז'אנר,  הפכה מיד למקום מפגש של חבר'ה צעירים, אשר באו לשיר על רקע ביטים שהושמעו ברמקולים בחנות.

החבר'ה הצעירים היו אותם האנשים שלימים הפכו להיות עמודי התווך בראפ הישראלי.

צ'ולו קלט את הפוטנציאל שמולו ומיד הקים אולפן קטן בחדרון אחורי בחנות, שממנו יצאו כמה מכוכבי ההיפ הופ והרגאיי הגדולים ביותר בישראל וכמה פרויקטים שייזכרו לעד בפנתיאון ההיפ הופ הישראלי כמו האוספים ישראלים עצבניים 1:1 ומיקרופון למקסימום, שאיגדו את כל אלה שלא קיבלו הזדמנות או יחס אצל חברות התקליטים הגדולות. אוספים אלו היו מחולקים במחיר סמלי זעום או אפילו בחינם, והיום הם כבר נחשבים לנדירים ומבוקשים.

עם הזמן הסצינה התפתחה וכך גם אותו חדרון קטן, שהפך לאולפן הקלטות מקצועי בשם "יאגא". עשרות ראפרים והרכבים החלו לעלות לרגל לחנות, שהפכה כבר לרשת, בתקווה שצ'ולו יקליט ויוביל אותם לתהילת עולם. בעזרתם של נימי נים (נמרוד רשף) אקס בויאקה, ומג'יק (רן הרוש), אקס הרביעייה הפותחת, הוא החל לסנן קלטות וחומרים ובנה את דור הראפרים של העשור הראשון של ההיפ הופ הישראלי.

היו גם ערבי מיקרופון פתוח, שנתנו במה לכל ראפר שפעל באותה תקופה וביקש להוכיח יכולות ווקאליות. מהר מאוד הביצה התפלגה והאמנים החלו להתפרסם, ערבי המיקרופון ואוספי המחתרת למיניהם נעלמו. אך צ'ולו לא ויתר והמשיך כל השנים לקדם ולטפח אמנים.

בני טיפוחיו ממשיכים לעשות לו כבוד ולהגיע מדי שנה לפגישות המחזור הקלידוסקופיות, MAD MAN,  פעם בשנה

לפרטים נוספים: בלה מלכין, יחסי ציבור 052-6520719.

http://www.madman.co.il/online/FM

שיפוט אלקטרוני: Fuck Buttons, Dan Deacon, CFCF, והקלטות מחדר השינה

 

מוזיקה היא לא רק רצף של תווים ושל צלילים המנוגנים בהפסקות מדודות, מוזיקה היא בעיקר נתיב אל עצמנו, אל העונג החסר בחיינו, אל שאר הרוח של החיים האלה. מוזיקה מסמנת את פרקי חיינו, מכתימה אותם בסימנים שמאפשרים לנו להיזכר בתקופות,  באיך שהיינו ועם מי שהיינו. היא הופכת את המציאות לחלום, ואת הזכרונות שלנו למציאותיים. אני, כמו כל אחד מכם, זוכר שירים שליוו אותי בתקופות שונות של חיי, זוכר טיולים לפי שירים, ושירים לפי חוויות. כבר די הרבה זמן שקשה לי לצבור מוזיקה בתודעה שלי. איכשהו הכל נכנס ויוצא, ואני לא יודע מה נשאר בי. נדמה לי שיותר מכל למוזיקה אלקטרונית קשה מאד להצטבר בתודעתנו. זה קצת מצחיק לומר זאת, כי בכל זאת אנחנו לא בניינטיז, וטראנסים אינם נשמעים יותר רק במסיבות פול מון ביערות נידחים, אפשר לשמוע אותם בכל חדר כושר ובכל שיעור ספינינג. אבל מה נשאר מכל זה בראש ? מי מדמיין או מזמזם לעצמו מוזיקה אלקטרונית ?

באחד הפרקים של זהו-זה המיתולוגית ניסו לנחש את העתיד. מוני לבש שמלה (כרגיל), והילדים של העתיד ישבו מול מסכים והקשיבו למוזיקה שנשמעה כמו אמביינט. העתיד כבר כאן ומוזיקה אלקטרונית היא כבר לא חידוש, בעצם קשה אפילו להבין מה יש פה עוד לחדש. במידה רבה מוזיקה אלקטרונית היא חזרה אל הישן, אל מוזיקה אינסטרומנטלית  אל המוזיקה הקלאסית, אל קטעים בני 10 דקות ויותר, אל סוויטות וסימפוניות ו-"יצירות".

השבוע, באופן בלתי מתוכנן, הקשבתי לארבעה אלבומים שנתנו לי פרספקטיבה רחבה על מוזיקה אלקטרונית. לא עשיתי זאת לצורך מחקרי או לימודי כלשהו. זה פשוט קרה שהקשבתי לאלבומים מעולים, והתלהבתי מכך כל פעם מחדש. אז בואו נתחיל:
 

Fuck Buttons - Slow Focus

אחרי 40 שנות צלילים מסונתזים אני יכול לומר שסוף סוף נמצאה הלהקה שעונה במדוייק לטעם האלקטרוני שלי. Slow Focus הוא האלבום השלישי של הצמד מבריסטול. בניגוד להרכבים אחרים של מוזיקה אלקטרונית שאני מכיר הם לגמריי לא מערבים שירה. תמיד מדברים על זה שהצליל שלהם "מלוכלך" אבל מה שעוד מאפיין את הצליל שלהם הוא העושר הרב שיש בו, ואיזה משהו חי ולא אלקטרוני בכלל, ואולי זה בכלל הרוק החדש. האלבום החדש מצויין והקשבתי לו הרבה מאד בשבוע האחרון. למטה קליפ  וכאן כל האלבום בהזרמה.

Fuck Buttons - The Red Wing


Dan Deacon - USA

מבריטניה נעבור לאמריקה. מדהים לשמוע איך דן דיקון נשמע מאד דומה לפאק באטנז. הילד המופרע של האלקטרוניקה (אתם באמת צריכים לראות אותו משתולל) בשיתוף פעולה עם הבמאי והמפיק Dave Hughes שיצרו ביחד משהו שהוא בהשראת ה-"נבואה" של פיליפ גלאס משנת 1982. זהו מסע בן 22 דקות  במרחבי ארצות הברית. המוזיקה מתוך America אלבומו האחרון של  דיקון. מרהיב !

מוזיקה אלקטרונית מחדר המיטות

לאט לאט מתגבשת אצלי הדיעה (המשוחדת) ששום דבר חדש לא הומצא במוזיקה מאז 1984. עוד הוכחה לכך היא האוסף המשולש של הקלטות לוואו פיי של מוזיקה אלקטרונית משנת 1980-1989. אלה הקלטות ביתיות ולכן האוסף נקרא:  "קסטה מחדר השינה". אל תצפו לגניחות או משהו כזה, אלא למוזיקה אלקטרונית מדהימה, וגם קליטה. בסך הכל יש כאן לפחות 90 קטעים, קצרים יחסית. אני עדין בחלק השלישי, ואין לי מושג איך ומתי אספיק להקשיב להכל. הבאתי לכם רק קטע אחד להדגמה, אבל אני חושב שהמכלול מנצח..אז קבלו גם את כל אלבום המדהים הזה להזרמה.

CFCF - Music For Objects
כיוון שמוזיקה אלקטרונית היא מופשטת, ואין בה מילים, אז מה היא בעצם באה לתאר ? כמעט תמיד יש שמות לקטעים. שמות שלא הייתם נחשים. אולי אתם כן (מתחנף אליכם בלי שתשימו לב)...מיכאל סילבר המכונה גם CFCF מנסה לעשות את ההיפך, לתאר באמצעות מוזיקה עצמים. מכל מה שציינתי עד כה, מבחינתי זה האלבום הכי פחות מבריק לטעמי. אבל הקטע הבא מאד יפה:
 

נבדק ונמצא פרימיום - בסימן החלפת צמיגים

 

פתיחה

חזרתי לעשות קצת ספורט בקאנטרי ספינינג. בהתחלה המוזיקה בחדר כושר נשמעת לך אחלה. אחר כך נסבלת. ובביקור השלישי כבר בלתי אפשרית...מילא זה אבל גם לבוא לחדר כושר וגם לעלות במשקל !?! אבל אני בדרך להוריד את הצמיגים האלה, אני חושב.. בדרך נחשפתי למוזיקה שאני יודע שהיא קיימת אבל אני לא מכיר אותה בכלל. שירים כמו "אני לא בוגד", ובגדול ערוץ 24 בכל תפארתו, וחשבתי לעצמי שהעם הזה מקשיב למוזיקה נוראית בזמן האחרון. מצד שני השבוע הופיעה פה ברברה סטרייסטנד (שאני מאד אוהב) וגם כוורת - כך שאולי העם הזה לא כזה נורא, ושום דבר לא מייצג. אתמול בערב, למשל, הופיע פיטר מרפי בזאפה, אומרים שהיה שם שמח, ובמובן הלא טוב. הסאונד היה נוראי, מרפי התעצבן, באיזה שלב הוא גם העיף את הגיטריסט שלו שלא ניגן כמו שצריך והההופעה התנהלה רק בס תופים, לבסוף לא רק שהוא לא נתן הדרנים, אלא אפילו חתך באמצע ולא ביצע את כל השירים. בכל זאת עדיף על ערוץ 24, אני חושב. אז הנה אנחנו פה חיים את החיים הטובים של המוזיקה. וטוב שיש עולמות מקבילים, ושכל אחד יהנה ממה שטוב לו.

שיפוט מהיר: Sunns !

השבוע הקשבתי בעיקר לשני אלבומים. אחד חדש של Sunns שנקרא Images Du Futur שאמור להעביר תמונות מהעתיד, ואחד מהעבר שהעיף אותי של The Blue Aeroplanes, ושמופיע בסוף הפוסט הזה. מה שאופייני למוזיקה של Sunns, בניגוד ללהקות צעירות אחרות, היא עבודת גיטרות מעולה, גם איזה ריוורב בסאונד שאינו מזכיר רק את אנימל קולקטיב אלא גם פסיכדליה סבנטית. הם ממונטראול קנדה, והם הקליטו את האלבום הזה בחורף ואביב 2012 בזמן שבקוויבק היו הפגנות סטודנטים, מה ששימש להם, לדברי  Ben Shimie  הסולן, "כאקלים מסעיר של תקוות ותסכול".  ההשפעות באלבום הזה הם מקראוט רוק שבא לידי ביטוי בקצב המכני של השירים, אלקטרוניקה,  ואפילו דאב, וסרף גיטאר. ההתחלה של האלבום מזכירה לי את האלבום של פר אובו שיצא השנה. בסופו של דבר עם כל התיחכום בהפקה זה אלבום שכיף להקשיב לו. כזה שמתאים לכם כמו כפפה ליד. גם אם אתם סתם אוהבים שוגייז. הייתי צריך להחליף את כל הצמיגים של הרכב השבוע, אבל עד שזה קרה היה הימהום בלתי מוזר בתחתית הרכב שהשתלבה מאד יפה עם המקצב של האלבום.

היה כבר כאן השיר 2020 ועוד אחד:
Suuns - Edie's Dream



ארקטיק מאנקיז - חדששש !

איזה כיףףף ! שיר חדש לארקטיק מאנקיז - מעולה בתור סנונית ראשונה של האלבום החדש. מזכיר לי בעיקר את The Black Keys. הקליפ נראה כמו מר קו בהתחלה, ואחר-כך ממשיך לציצים מחליפים צמיגים למכוניות. השבוע מישהי שאלה בפייסבוק למה גברים מתלהבים מציצים. התשובה היא שאלוהים ברא את האישה באופן שגברים תמיד יוכלו להימשך לכל אישה כמעט: פעם בגלל העיניים, פעם בגלל השפתיים, פעם בגלל הרגליים, פעם מהמתניים ופעם הטוסיק ומעל הכל מה שהכי קרוב לטווח הראייה ומוצג מלפנים - העיקר שנרצה להביא ילדים לעולם. ושלא נחשוב על ההשלכות של זה.

 Arctic Monkeys - Do I Wanna Know? 

Foals - חדשש !
אם אני זוכר נכון אז השיר הזה היה כבר שיר שבוע ברדיו פרימיום להמונים. ועכשיו יש לו קליפ חדש שמדגים את המשיכה הבלתי מובנת של גברים לקסם הנשי. כמו פאטה מורגנה שהופכת לפיצוץ של משכנתא בסופו של דבר
Foals - Bad Habit

Small Black - חדשש !
קצת רומנטיקה בבלוג. איך אני אוהב שעושים קליפ טוב לשיר טוב שאני אוהב. יאסו ! (אם תצפו עד סוף הקליפ גם תבינו למה יאסו). עוד הוכחה לכך שגברים הם בוקים ונשים הם מטורפות (בצחוק, בצחוק)

Small Black - No Stranger


רובין - חדש !

שון קומבס מזכיר נורא את קניה ווסט (שהוציא אלבום חדש שעוד לא שמעתי). זה ראפ לבן שמזכיר את הביסטי בוייז, ורובין גם שרה, ומסיבה וקיץ וכיףףף
GO KINDERGARTEN feat. ROBYN & SEAN COMBS & PAUL RUDD

Sonny & The Sunsets - חדש !
לא מכיר את הלהקה הזו אבל כמה שהשיר המתוק הזה שורף לי בלב ופותח את כל הנקבוביות ווירד, אבל ווירד טוב. וקליפ האנימציה הוא רק בונוס. אולי זו קלישאת אינדי, אבל אני אוהב אותה

Sonny & The Sunsets - green blood



אוקרביל ריבר - חדשש !
יש לי הרבה רגשות אשם שאני לא אוהב את אוקרביל ריבר. אנא עיזרו לי להיפטר מהם. הנה יש להם שיר חדש, אפילו אפשר לקרוא את המילים, כדי שאפשר יהיה להתחבר יותר, אך ללא הואיל
Okkervil River - It Was My Season



ויניל לנצח

אתמול התקיים יום שידורים מלא וחגיגי רק של תקליטי ויניל בגל"צ. לפני כמה זמן פירסמתי בעמוד הפייסבוק שלי (אתם מוזמנים להיות חברים שלי) כתבה של יואב קוטנר משנת 1983 על הקומפקט דיסק שאפילו עוד לא התחיל השימוש בו באירופה. חוץ מזה שהוא קטן וקומפקטי הוא היה אמור להיות עמיד לנצח. מאז עברו 30 שנה, ובשביל איכות דיגיטלית אנחנו לא צריכים משהו פיזי, הדיסקים הפכו ללא רלוונטים כשאפשר לשמוע כל אלבום ביוטיוב. אז חזרנו אל התקליטים שהם יותר יפים, גדולים וסקסים ויש מה להחזיק. ואפשר גם להכין אותם משאריות של צמיגים (לא באמת). כי אם כבר משהו פיזי אז שיהיה אנלוגי. וחוץ מזה זה טרנד. הבעיה היא שמאד יקר כל העסק של הפטיפונים ובכלל מה שנעשה עם זה במשרד ? אז חברת  קונטור רקורד, מצאו דרך לנגן ויניל עם סמארטפון. לא יודע אם זה יתפוס, אבל זה בהחלט נראה מגניב

אלבום לחיים: The Blue Aeroplanes - Swagger
מכל מה ששמעתי השבוע מה שהכי העיף אותי הוא האלבום Swagger של The Blue Aeroplanes שיצא בשנת 1990. אז אני לא יודע לומר אם זה יותר אלבום ניינטיז, או אייטיז. כי לי הוא נוגע בדיוק בנקודה שעושה לי נעים בנשמה. הלהקה האנגלית הזו קיימת כבר משנת 81 ויש לה עוד כמה אלבומים מעולים. גלי גונן המליצה עליהם בפוסט חדש (ומעולה) שלה, וגם שרון רז שהמליץ ספציפית על השיר הזה, שמסיים את האלבום בפיצוץ של קטע

The Blue Aeroplanes - Cat-Scan Hist'ry




דארק אייטיז לנצח

אוסף של סרטוני וידאו נדירים משנת 1979 עד 1987 בעיקר מהלייבל פקטורי רקורד, שהועלה ליוטיוב לאחרונה. כל הקטעים עברו רימיקס דיגיטלי חדש. בין השאר מופיעים כאן דורתי קולום וניו-אורדר וטוקסידומון, וגם להקות נשכחות. האוסף נקרא Umbrellas in The Sun וזה הפלייליסט:


Antena The Boy From Ipanema
A Certain Ratio Back to the Start
Josef K Sorry for Laughing
Cabaret Voltaire Sluggin Fer Jesus
Marine A Propositio dei Napoli
Section 25 New Horizon
The Names Nightshift
Durutti Column Marie-Louise Gardens
New Order Everything's Gone Green (live)
Crispy Ambulance The Presence
Minny Pops Dolphins Spurt
Malaria! White Sky/White Sea (live)
Tuxedomoon Litebulb Overkill/Jinx (live)
Berntholer My Suitor
Thick Pigeon Wheels Over Indian Trails
Paul Haig Heaven Sent (live)
Kalima Trickery
Stockholm Monsters Partyline
Swamp Children You've Got Me Beat (live)
Kalima The Smiling Hour
Quando Quango Go Exciting (live)
Marine Une Soiree Avec... (28 minute film)



החיים שלי יותר מעניינים ממני -נתתי לך חיי

עוד יש כרטיסים שלכוורת בפארק הירקון, ואני מתכוון ללכת. בשנת 1974 הייתי בגן חובה. עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה..אני שר את "נתתי לה חיי" על קוביות העץ הגדולות (בצורות של משולשים ומלבנים) וכל הילדים מצטרפים. לגננת קראו מיכל. אני זוכר שאפילו העוזרות היו מבסוטיות. בזמן האחרון אני חוזר בזכרונות לתחילת שנות השיבעים, זה גם קשור למוזיקה מאז שאני שומע יותר ויותר. בעיקר סול ורוק, שכילד לא אהבתי, וכנער נשמע לי אנכרוניסטי לגמריי. הייתי ילד מאד מוזיקלי. היה לי טייפ רקורדר, ומאד רציתי לנגן על איזה כלי נגינה, אבל זה לא הלך..בגלל זה דחפתי את הילדים שלי לנגן בקלידים ואחר-כך בפסנתר. השבוע הגיע מכוון פסנתרים לביתנו. אף פעם לא הייתי בבית כשכיוונו את הפסנתר, והוא מנגן משהו חזרתי שנשמע כמו דרונים כמו התחלה של שיר של הסוונס רק שלא נגמר אף פעם.

ואני עדין אוהב את השיר הזה:כוורת נתתי לך חיי


 
סול לשיא
שני שירים משני אוהבי מוזיקה גדולים שאני מכיר. שיר אחד אני מכיר בביצוע של דילינג'ר  שקניתי כשהייתי בן 15 המלצה של איתי כ. לשיר הראגיי הגדול הזה. איתי אומר שההפקה שלו מושלמת., למרות החריקות. שיר גדול !
Gregory Isaacs - Loving Pauper

ההמלצה השניה שייכת לאיתן טובי וזה כבר רצף של שלושה שירים משנות השיבעים. אם אתם חיים בשביל סופהשבוע עשו קצת ספורט, זה  לא יעביר את הזמן יותר מהר, אבל זה נותן הרגשה של חופש. ואם אתם חיים בשביל סופהשבוע אז השיר הזה בשבילכם:
The O'Jays - Livin' For The Weekend

החיים יפים והמוסיקה פרימיום.

נבדק ונמצא פרימיום - פוסט מספר 1367

איך עושה..קרניים ? 

פתיחה
לא יודע למה לא החלטתי למספר את הפוסטים שכאן. באמת לא רציני מצידי, בלי סימוכין, בלי תגיות, בלי תוויות, מה חשבתי לעצמי ? ובכן חשבתי שהגיע הזמן לחגוג קצת את הבלוג הזה, אז בדקתי ומצאתי שזה הפוסט מספר 1367 ! לא מספר עגול או חשוב במיוחד, לא קרה כלום בשנה הזו בהיסטוריה, וחוץ מזה שהוא מספר ראשוני (!) אין בו דבר מיוחד. ובכל זאת למה לא לחגוג ?! אז בואו נחגוג כי מחר זה מחר

 

 Primal Scream - חדש !

 כידוע יצא אלבום חדש לפרימל סקרים לפני כמה שבועות בשם More Light. כנראה שאף פעם כבר לא אמצא זמן לצלוח את כולו. אולי בגלל שהוא כפול ומכיל קצת יותר מידי קטעים בינוניים או שצריך יותר להתרגל אליהם. פרימל סקרים, למי שלא יודע היא אחת מחלוצות הדאנס של שנות התישעים האלבום Screamadelica שיצא בשנת 1991 נחשב במידה רבה לפורץ הדרך של הז'אנר הזה. פרימל סקרים מצידם תמיד נשארו על התפר של רוק רולינג סטונס לבין הדאנס. האלבום החדש נשמע די טוב גם מפני שהוא מחזיר קצת את הלהקה למה שהיא עשתה בשנת 1991. למזלי מיטב ידידיי מקשיבים לו, ומתוכו הם דלו את שני השירים המצויינים האלה. כרגע אני לא צריך יותר 

Primal Scream - Worm Tamer
Primal Scream - Nothing Is Real / Nothing Is Unreal




Washed Out - חדש !
אתם לא חייבים לשטוף את הידיים לפני שאתם מקשיבים ללהקה הזו, אבל חייבים להרגיש גלים של צינה. מאד מתאים לי לקיץ כל הצ'יל וייב הזה. שיר חדש של וושט אאוט שמרגיש נכון

Washed Out - It All Feels Right



רוג'ר אינו - חדש !
כן זה לא בדיחה, לבראיין אינו יש אח שקוראים לו רוג'ר והוא גם מוזיקאי. גם אמביינט אלקטרוניקה וואטאבר. בראיין אינו אפילו הפיק לו כמה אלבומים. ועכשיו יש לו אלבום חדש בשם: Endless City / Concrete Gard . זמן מתאים להכיר ולהתוודע. מתוכו קבלו טראק אחד יפה.

Roger Eno / Plumbline - Pulling Strings



These New Puritans - חדש !
עוד אלבום שאני לא מקשיב לו, למרות שהוא טוב. הוא האלבום השלישי של These New Puritans. אלבום של דיכאון מלוטש ומתוכנת. אבל השיר הראשון שיצא מתוכו מצויין לי. ועכשיו יש לו קליפ חדש אפלולי ומואר
These New Puritans - Fragment Two

Empire Of The Sun - חדש !
יהיה טוב ויהיה דיסקו הקיץ. את זה אפשר לנחש מהאובססיה הויראלית סביב השיר Get Lucky. עכשיו יצאה לו גירסה שמתארת כביכול את האבולוציה המדומיינת שלו. משנות ה-20 ועד ימינו. היה מעניין במיוחד לשמוע את שנות השמונים, התישעים והלאה.. מי שיודע לעשות פופ רקיד ומעודכן ואהוב הם אימפריית השמש אשר מדיסני אוסטרליה. בא לי ים

Empire Of The Sun - Alive


King Khan & the Shrines - חדש !
ונעבור לעוד משהו חם ... קינג חאן והשרינס בשיר חדש. זה גארג' ? זה אר אנד בי פסיכדלי ? קשה להגדיר. מה שבטוח זה שיר טוב כמו שהם יודעים לעשות

King Khan & the Shrines - Born to Die



בוב מארלי חדש !
אחרי שמארלי נפטר הוציאה אלמנתו את האלבום Legend שבניגוד לאלבומי אוסף אחרים, שנעלמים אחרי שנה שנתיים, הפך לאגדי. אני מאד אוהב את מארלי, אבל כבר לא יכול להקשיב לו יותר מרוב שאני מכיר בע"פ. אז לפעמים רימקסים עושים טוב, ומאפשרים לחוות כאילו מחדש משהו מאד אהוב. כל האלבום לג'נד יוצא עכשיו ברימקסים. קבלו דוגמית פרימיום:

Bob Marley - Waiting In Vain //Jim James Remix



Black Sabbath - חדש !
לא יודע למה קאמבק של להקת רוק כבד נחשבת יותר פאתטית מכל קאמבק אחר. קצת לא הוגן. אולי בגלל שהז'אנר הזה (הרבה בזכותו של אוזי אוסבורן) פונה אל הצד האפל שיש בכולנו. קצת כמו סרט אימה, קצת כמו סרט פורנו. זה לא הזמן לחפש היגיון. זה הזמן להתקשר עם הפחדים שלנו עם הרצונות הקמאיים שבנו. טרם הקשבתי לאלבום החדש של Black Sabbath (כן, יש להם אלבום חדש !) אבל שמעתי ממישהו שאני סומך עליו שהוא טוב. בינתיים אהבתי את השיר "האם אלוהים מת ?".. האם אנחנו האלילים האם אנחנו שרתי השטן ? האם היום שבת שחורה ? יש גם קליפ חדש.

Black Sabbath - God Is Dead?


Father John Misty - חדש !
בזמן האחרון בא לי טוב הקאנטרי. התגעגעתי לאלבום של ג'וש טילמן משנה שעברה. והנה הוא הוציא קליפ חדש לשיר מתוך Fun Fear. שהוא גם היה שותף לבימוי שלו.

Father John Misty - Funtimes In Babylon



Neko Case -  חדש !
ניקו קייס  (New Pornographers) לקראת אלבום חדש. אבל השיר הבא הוא מתוך מחזמר שחיברו בן השאר ג'ון מלנקאמפ וסטפן קינג, ושנקרא: Ghost Brothers Of Darkland County. בפסקול הזה משתתפים מוסיקאים שונים. ביניהם אלביס קוסטלו. לניקו קייס יש בו שיר קאנטרי שמאד חביב עליי




להתראות בפוסט מספר 1368 ! ובינתיים זיכרו !
החיים יפים והמוסיקה פרימיום
 

שיפוט מהיר -Camera Obscura - חדש !

 

אני עוקב אחרי Camera Obscura משנת 2006. ..מה אני אומר עוקב...אני מקשיב ואוהב את השירים שלהם. זה בעצם האלבום השלישי שלהם שאני מקשיב לו בכיף. השבוע הוא איוורר לי את הראש, נתן לי הרגשת חופש של מרחבים, של קאנטרי. קאנטרי במובן של נחלים ושדות ועמק השלום ועצים, ולא במובן של בריכה וחדר כושר. הם מגלאסקו והסולנית שלהם Tracyanne Campbell שרה כמו פסטי קליין (אולי קצת הגזמתי, אבל זו האוירה)  פופ -רוקבלי-קאנטרי-אנגלי. אז זהו האלבום השלישי שלהם שאני אוהב. אני חייב להודות שמבחינת להיטים ושירים טובים , הוא פחות משופע מהשניים שקדמו לו. בכל זאת נהנתי מ- Dasire Lines עד מאד. אם אתם אוהבים את She  & Him אז זה בכיוון רק בלי זואי דשנל להתאהב בה, או לא לסבול אותה (תלוי בכם).
 

Camera Obscura - Do It Again

שיפוט מהיר: John Fogerty

 

 

אני אוהב הפתעות  ! הכוונה להפתעות טובות. הפתעות רעות תתנו לאוייבים שלכם.  אלבום חדש לג'ון פוגרטי נשמע מאד מגרה את הסקרנות. לשימחתי זהו אלבום מצויין. מכיל בעיקר קלאסיקות שלו בביצועים חדשים עם מוזיקאים שהוא בחר, לצד כמה שירים חדשים. אלבום שמתחיל עם הפו פייטרז עובר למורנינג ג'קט וממריא לקיד רוק. מעולה. תענוג ממש. מאד משמח לראות בזמן האחרון רוקרים ותיקים שעדין פעילים ועושים משהו עם עצמם, גם אם זה לא ממש יצירה חדשה.

כאן הוא מתראיין באתר AMA וכל האלבום להאזנה:
 

john fogerty - wrote a song for everyone

נבדק ונמצא פרימיום - גברים +בכיינים+ מוזיקה = רוק

 

זה קסם ? זו בדיקה? אני חתוכה ? זו אורה הכפוללה?

פתיחה

איזה שבוע מוזיקלי מדהים זה היה ! מלא אלבומים טובים, הופעות מיוחדות, חלק מהאזנות היו יותר משמעותיות ואחרות פחות...כל זאת ועוד...ממש כאן:

The National - חדש !

השבוע די השתכנעתי שהיה צפוי לי עתיד לא רע בתור רוקר, אילו רק הייתי נולד בעיר הנכונה (מנצ'סטר למשל). עושה רושם שהדבר העיקרי שגבר צריך בשביל לייצר שירי רוק גדולים זה לב שבור ומעוך, בצירוף עם אגו מאוחה. או מרוסק (זה רק שלב קודם). מדניאל ג'ונסטון וקורט קוביין, ועד ג'ייסון פירס מספריטאולייזד, כולם מתבכיינים כמו ילדים שלא חיבקו אותם מספיק. שנטשו אותם לאנחות. ואילו אנחות יפהפיות הם שרים. מכל הדוגמאות שהבאתי מאט ברניגר מהנשיונל נראה לי הכי יוצא דופן. קול הבריטון העמוק נוסך הרגשת בטחון של קריין פרסומות, וזה לא אמור להסתדר עם הטקסטים מלאי האומללות שלו...אבל זה כן. זה עובד. רק לפני שבוע האלבום החדש של The National די שיעמם אותי. השבוע לא הפסקתי להקשיב לו. אני לא יכול לומר שאני מתלהב מ- Trouble Will Find Me כמו שהרבה חברים שלי מתלהבים ממנו. אבל בתור ברירת מחדל הוא היה אחלה. תוך כדי האזנות שאלתי את עצמי: למה בעצם האלבום הזה לא הופך לאלבום רוק מיינסטרים היסטרי ? אז התשובה היא שהוא כנראה לא נועד לגלגל"צ ואולי כל מי שאמור לגלות אותו מגלה אותו דרך האינטרנט. ואולי זה ממש מספיק.

The National - Sea Of Love



Portugal. The Man - חדש !
זו לא הפעם הראשונה שלהקת "פורטוגל - הגבר" משעשעים אותי. יוצא להם עכשיו אלבום חדש שנקרא Evil Friends, אני אף-פעם לא רציתי להיות אוויל, אבל זה כאן, שבקליפ ,רוצה לחיות באקסטזי ואם צריך להיות Evil אז צריך..מבחינתו. וידאו זימה, וכיף של שיר.
Portugal. The Man - Purple Yellow Red & Blue




פינת השמיכה - קאבר לשבת
Tessellate (Alt-J Cover) -Ellie Goulding
את אלי גולדינג אני מכיר כבר כמה שנים. בהתחלה אהבתי את הפופ שלה, עכשיו כבר לא. אבל הקאבר הזה ל -Alt-J נשמע ממש יפה. עושה את השיר ליותר ברור. כך , אגב, נשמע המקור.





ראיון הבכורה של מוריסי
אי-אפשר ממש לעשות פוסט על מוזיקאים בכיינים בלי מוריסי. אז השנה היתה 1984 מוריסי נתן את הראיון הראשון שלו. ולמרות שזה היה ממש קצרצר, כבר אז, הוא היה בטוח שהשמש זורחת לו מה..נו אתם יודעים...וכמה שהוא צדק [קישור]

These New Puritans - חדש !

הם ניגנו פעם ניו-רייג' כמדומני. אבל מאז האלבום השני שלהם Hidden אפשר להגיד שהמוסיקה שלהם היא יותר ארט-רוק, אלקטרוני וקלאסי. עם דגש על כלי נשיפה, תופים דרמטיים ושירה שמזכירה לי להקות כמו טוקסידו-מון מהאייטיז, ודיוויד סילביאן (שזו מחמאה אדירה לכל הדעות). את שני האלבומים הקודמים שלהם מאד אהבתי. אלבום הבכורה Beat Pyramid היה ביטי. Hidden היה מהפנט. החדש התחיל עם סינגל שיכול היה בקלות להשתלב ב- Hidden.  פרגמנט טו (Fragment Two) אפילו היה כאן שיר השיר השבוע ברדיו פרימיום להמונים. אז הקשבתי השבוע לאלבום החדש שנקרא Field of Reed ונדמה לי שהוא צעד של הלהקה קדימה לעבר כבדות ורצינות. אני מניח שמי שאוהב אמביינט ופרוג יכול גם למצוא כאן עניין. או שזה מצב קלאסי שהכל  נופל בין כל האוזניים הערלות. אני מקווה שלא הרסתי לכם את החשק. להקשיב לכל האלבום בהזרמה כאן [קישור]

ברייאן אינו מדבר על מוזיקה
בדרך-כלל אני שם כאן דברים שאני ממליץ עליהם, שבדקתי אותם, שאהבתי אותם, הראיון הזה יוצא דופן בכך שעוד לא מצאתי זמן להקשיב לו. בראיין אינו בראיון / הרצאה שהוא נתן לפני כמה שבועות בניו-יורק. חייב להיות מעניין [קישור].





הופעות פרימיום - דניאל ג'ונסטון

זו היתה הופעה משמעותית. אין ספק. להגיד שנהנתי ממנה..ובכן, היה קצת קשה. חשבתי שתפסתי את העמדה הכי טובה באולם. שורה שניה, ממש מול המיקרופון. אבל אז נדחפו שתי בנות צעירות ועולצות שהחלו לפזז ברווח שביני לבין השורה הראשונה. מה שהשאיר לי אפס מקום לנשום...אה..ואחר-כך הן גם התחילו לעשן.  דניאל ג'ונסטון מצידו נתן הופעה מעולה. ונראה שהוא אפילו נהנה להופיע. השירים שלו אומנם קורעי לב. הוא גם נראה די מעורר רחמים עם חולצת הסופרמן המוכתמת שלו (שזו מאד סימלי לדעתי - סופרמן של המסכנות). אבל אנחנו באנו להקשיב לאומן גדול - לפחות כך אמר לנו קורט קוביין. והוא באמת כותב שירים מעולה שהפך לאגדה, ועם אגדות לא מתווכחים. בעיקר אם יש להן כיסוי. זו כנראה הסיבה לצפיפות הבלתי רגילה שהיתה בבארבי. אומרים שנמכרו  1000 כרטיסים. וכולם רצו לעמוד קרוב לדניאל ג'ונסטון, ..אז היה דחוס. אני מוכן להודות שלא הכרתי אותו לפני יותר מחודשיים, אבל היו שם הרבה שידעו את השירים בע"פ. שזה היה מאד יפה. הדיסוננס הגדול היה בין כל צהלות הוואוו שהיו בקהל, לבין  השירים המרגשים, שדרשו האזנה רצינית. ההתנהגות של חלק מהקהל בהופעה הזו הזכיר לי את ההתנהגות של הקהל  בהופעה של ללהקת דייר סטרייסט בשנת 1985 בארץ. זו היתה אחת מההופעות ההמוניות הראשונות בפארק הירקון. ואנשים לא ידעו איך להתנהג - היתה התפרעות , לחץ, ודוחק שהיה על גבול המסוכן.  בדניאל ג'ונסטון לא היו התפרעויות אבל חלק מהקהל כאילו בא לשמוח, וזה לא התאים כל-כך. גם לא כל-כך התאימה, לדעתי, הופעת החימום ההיפסטרית של סודה פאבריק. הגם שהם ליוו את ג'וסנטון לאורך ההופעה שלו באופן מעורר כבוד. גם אם לעיתים הם היו דומיננטים מידי - במצב שנוצר, טוב שהיתה להופעה גם גוון רוקי. בסופו של דבר ג'ונסטון אפילו אמר שהוא ממש מרגיש שהוא יצר קשר איתנו (לא זוכר את הציטוט המדוייק) וזה היה מאד מרגש - להרגיש שנתנו לאיש עם שירים כל-כך עצובים הרגשה טובה  - כי כאלה אנחנו, מחבקים. אוהדת אחת אפילו לקחה את המגבת המיוזעת שג'ונסטון ניגב ממנה את זיעתו במשך כל ההופעה והתנגבה בה. (רק מסביר את הצד המעוות של ההופעה הזו).  אני מצידי אפילו לא זכיתי לראות אותו ממש, כי לפניו היה כן של תווים שעליו המילים של השירים (שכולם ידעו בע"פ חוץ ממנו). וכך יצא שרוב ההופעה התרשמתי בעיקר מהכרס המבצבצת שלו. אפשרות לעשות תיקון יש בקליפים למטה של 8 שירים מההופעה. הייתי אומר יאייי, אבל איך אוכל..

 

Daniel Johnston, 28.5.2013 @ Barby, Tel Aviv
1,2,3,4,5,6,7,8,


פסטיבל פרימוורה Primavera Sound 2013

מעצבן אותי שלא הייתי בפסטיבל הפרימוורה. השנה הייתי מוכן ללכת לפסטיבל יותר מתמיד. נראה שלא רק אני, אלא גם 170,000 איש היו מוכנים ומזומנים להשתתף בפסטיבל הזה, מה שהפך אותו לסופר דופר גדול וגם מתיש. רק לשם פרופורציות - בפסטיבל המקורי היו רק  5000 צופים - "אינדינגב" אתם בדרך הנכונה. אז לא הייתי. לא נהנתי ולא סבלתי. לא נהנתי מהליינאפ המצמרר שכלל את ניק קייב, Blur, טיים אימפאלה, קורט וייל, ועוד ועוד...גם לא סבלתי מהמרחקים מהדוחק, מההמוניות, מדליפות הסאונד הבלתי נסבלות בין הבמות, ומהקור ! חברים שלי שהיו שם אמרו שהיה מקפיא. אבל אני מקווה שעוד יזדמן לי.. מאד מקווה. בינתיים התענגתי כמה שרק אפשר מקליפים מהפסטיבל. בכל זאת מרגש. אז הנה כמה קטעים מהופעות בפרימוורה שאת חלקם גם חלקתי בפייסבוק:

Blur - מקרוב קרוב
Wu Tang Clan - הופעת הראפ הטובה של הפסיטבל
Sawns למטיבי הרוק
Mount Eerie -יצמרר אתכם
Kurt Vile - גדול על במה גדולה

ועד הפעם הבאה:
החיים יפים והמוסיקה פרימיום