נבדק ונמצא פרימיום : כל ישראל אוהלים זה לזה #2

Ladytron - White Elephant

פתיחה- 
את כל מה שהיה לי להגיד אמרתי כבר בפוסט "כל ישראל אוהלים זה לזה", אני אשמח אם תקראו. אוהב אתכם.

Ladytron - White Elephant
למעלה שיר חדש וקליפ חדש לליידיטרון

Best Coast - Our Deal
קליפ חדש שבויים ע"י דרו ברימור, יש חבורות נערים, יש בו מלחמות רחוב, פושטקים ופרחות. מוטיב שהתחיל עם לאונרד ברנשטיין וסיפור הפרברים, והמשיך עם BAD של מייקל ג'קסון ויהיה לו עוד ביטוי בפוסט הזה

Get More: MTV Supervideo, Music, Best Coast

איימי וינהאוס
מחווה לאיימי וויינהאוס ע"י DJ Kynpki. איך עושים מסקרצ'ינג שיר, מדהים.



The Rapture - How Deep Is Your Love
זה היה שיר השבוע. השילוב בין השיר לקליפ הלא רישמי הזה עם ריקודי הברייקדאנס וקרבות רחוב נראה וינטאג' מעולה.



OK Go + Pilobolus - All Is Not Lost
גם לי אין עוד כוח לעוד קלים של OK GO אבל אם אני לא יכולתי להתאפק ולראות, אז כנראה שגם אתם לא



We Cut Corners - Go Easy
שום דבר טוב במיוחד לא יכול לצאת משילשיה חוץ מקליפ ארוטי-שיק שלא מומלץ מתחת לגיל 15



מעבירים לוינטאג' [תודה לאיתי כוכב]
מריאן פיית'פול בקרוב תופיע בישראל, ולכבוד כך קבלו שיר שהיא ודיוויד בואי שביצוע יחד בשנת 1973, אתם בטח מכירים את הביצוע של כריסי היינד ויו.בי. 40, במקור זה של סוני אנד שר. שימו לב איך דיוויד בואי, מגלה אנושיות מתחת למסכה.

כל ישראל אוהלים זה לזה \^/ ג'ון קייל - ההופעה

למחאה הזו אין פסקול, אבל לי היא תיזכר לנצח עם ההופעה של ג'ון קייל אתמול בבארבי. הגעתי מהצפון, ואחרי 45 דקות כבר מצאתי את עצמי באיילון. בערב, המרחק מהפריפריה (להלן:טוסקנה) לתל-אביב (להלן: רומא) הרבה יותר קרוב ממה שנדמה. אז הייתה לי שעה פנויה, עד לתחילת ההופעה של ג'ון קייל, והחלטתי להקדיש אותה לספארי אוהלים בשדרת רוטשילד. המראה היה מפעים. בטלוויזיה אי-אפשר להעביר את הדבר הבלתי נתפס הזה. נסעתי בחיי כמו מאות פעמים ברחוב רוטשילד, ולמרות חינניותו האירופאית, אף-פעם לא ייחסתי לו דבר מה מיוחד. רק הפעם, בנסיעה הזו, שמתי לב כמה שהוא ארוך - ולאורך כל השדרה יש חמש שורות של אוהלים צמודים-צמודים מתחילתה ועד סופה. קשה לא להתרגש, קשה לא להרגיש אפילו גאווה. כל כמה מאות מטרים היה איזה הפנינג מלבב: פעם דרבוקות, פעם הקרנה על מסך, פעם להקת רוק. חוויה, חלום, הזיה. פסטיבל וודסטוק.

בסך הכל ביקשו שכירות זולה בתל-אביב

ההופעה של ג'ון קייל בבארבי היתה כל מה שהבטיחו לנו ביקורות ההופעה ביום שלישי בזאפה, אבל הרבה, הרבה יותר מזה. ג'ון קייל הוא לא פול סיימון, הוא לא ממלא את האצטדיון, הוא עוף מוזר, הוא לא סתם נראה כמו תרנגול. הבארבי היה מפוצץ מאוהדים שמכירים את הסחורה, והוא בהחלט נתן אותה. הנגנים שלו היו הנגנים הכי מצוינים שראיתי בחיים שלי: המתופף השחור היה מייקל ג'ורדן של המתופפים, הבסיסט היה ברוס לי של הבססיטים, הגיטריסט, שנראה לבן, אך בלתי מגולח באליל, היה כל האריק-קלפטניות והג'ימי פייג'יות והאל דמיולות שאפשר להכניס לגיטרה. השירים היו בעיקר לא מוכרים (למי שלא מכיר) שירים של קייל משנות השבעים, מתקופת חברת התקליטים Island, וגם שירים חדשים (שהיו פחות טובים). הוא עשה את Gun שלא היה בזאפה, וחוץ מהקאבר  heartbreak hotel של אלביס, הוא עשה גם קאבר נפלא לפאבלו פיקסו, של מודרן לאברס, שהיה גם השיא של הערב. אני מודה שבחלקים מההופעה פיהקתי מעייפות, לרוב השירים אי-אפשר להתמסר בשמיעה ראשונה, ומי שלא מכיר את הרפרטואר כמו שצריך - יכול להשתעמם. אבל עשרים הדקות האחרונות העיפו את כולנו לשמים. תודה גם לליאור שהציל אותי עם עוד בירה שמאד התאימה לשלב השיוט הזה, כאן נכנס הטיל הדו-שלבי של ג'ון קייל לחלקו האחרון, מלוא הגז עם הגיטרה, מלוא הגז עם הקצב - עד שהיינו שם למעלה איתו. אני חושב שמכל הזקנים שהיו כאן בזמן האחרון (בוב דילן, פול סיימון, לאונרד כהן) הוא נראה הכי צעיר וקול.

ההופעה הזו היתה גם מיוחדת בשבילי, כי נפגשתי בה עם הרבה חברים טובים שאני מכיר באופן וירטואלי. שוחחנו אחרי ההופעה איזה חצי שעה, ובסוף מבלי שביקשנו ראינו את ג'ון קייל ולהקתו יוצאים מהבארבי. מחאנו להם כפיים. אחד מחבריי אפילו אמר לי: הבן-אדם היה בפאקינג וולווט אנדרגראונד, אתה קולט את זה?



פסקול המחאה

בבוקר עבדתי בתל-אביב. כיוון שאני עובד בבניית אחד מבנייני ציבורים החדשים והגדולים בעיר, אז יש לי באופן סוראיליסטי למדיי, משרד יביל שנראה כמו צימר, קרוב מאד לרחבת ההפגנות – מול מוזיאון תל-אביב. משם צעדתי לעבר שדרת רוטשילד, כדי לראות איך זה ביום. היו שם המון רוחניקים, המון צעירים, המון נערים בחופשה, ונציגים לכל המגזרים: הפסיכולוגים, מורים, השומר הצעיר, מתנחלים. וגם כל מיני טרמפיסטים, אפילו הומלסים היו שם (למי שחסר ציניות בפוסט הזה). סיסמאות בסגנון: "מחאה עושים באהבה או לא עושים בכלל" קנו אותי. ססימאות כמו "לא ימין ולא שמאל- ערבות מעל הכל", גם כן. באחת הסככות המאולתרות ראיתי שלט ובו סדר יום לדיון מוסיקלי, מלא ב"מוסיקה צורמת ובלתי נעימה" - אולי זה הפסקול של המחאה הזו.


בתי זכוכית ובתים היסטורים ברוטשליד

לארוך השדרה, מחוץ לאי-המרכזי שבו שוכנים האוהלים, מתנהלות המסעדות ובתי הקפה כרגיל, וגם נראים בו ביניינים המשקפים את הצורך במחאה- בנייני זכוכית ואלומניום למשרדים, בניינים משופצים לעשירים, בניינים היסטורים, ובניינים שהמרפסות בהם סגורות בטריסולים מכוערים. האוהלים נראים כמו ההמשך של המרפסות הטריסולים האלה. כאילו שבגלל שלא נשאר מקום במרפסת אז פתחנו עוד מרפסת בצורת אוהל בשדרה.

מהפכה של אהבה ומרפסות טריסולים סגורות

צעדתי בשדרה בבגדי העבודה שלי: ג'ינס, חולצה מכופתרת ונעלי סניקרס. הרגשתי שאני הבורגני היחיד- לשווא חיפשתי בורגנים אחים נוספים ברחוב הזה, אלה שכבר היו חצו אותו לרוחב, עברו וחלפו ממנו. המחאה הזו אמורה להיות בשבילי, המאהל מתחיל ברחבת הבימה עם סיסמה " מעמד הביניים – עובדים עליך בעיניים" אבל הוא מנוהל על ידי צעירים אשר כביכול נושאים את המחאה הזו בשבילי על כפיים. יכול להיות שביבי והממשלה לא הבינו את המשבר מספיק מהר, המחאה הזו לא תיגמר אם מחירי השכירות בתל-אביב לא ירדו. כל המחאות שתפסו טרמפ מסביב ,לא ירדו מסדר היום עד שהדרישה הזו לא תתמלא. כמו כולם גם אני רוצה שיוקר המחיה ירד, אבל האמת היא, שכמי שגר בפריפריה (אמרתי טוסקנה?) הרבה יותר חשובה לי תעסוקה – כיוון שבטוסקנה, באופן יחסי, עלויות המחיה יותר נמוכות - חוץ מהדיור, שפגע בזוגות הצעירים גם אצלנו.

המהפכה ואני

ההרגשה שלי היא שההנהגה הנוכחית של רחוב רוטשילד הולכת ומתרחקת מהעם, היא פעולת בשיטת "תפסת מרובה לא תפסת", היא גם לא מאמינה למי שהיא רוצה לעשות עימו משא ומתן. גם אני חושב שצריך וכדאי שיהיה ניו-דיל, עיסקת חבילה חדשה, ולא פתרונות מקומיים, כאלה ואחרים, לשם כך צריך לרתום כל הכוחות שקיימים במשק: כמו ההסתדרות וכמו אגודת הסטודנטים. אם רוצים כיוון של מדינת רווחה ,אז צריך לנסות לעשות את זה, בישיבה מול הצוותים שימנה ראש הממשלה, ולנסות להגיע למשהו רציני, משהו מעשי, משהו שיחולל מהפכה ולא רק דיבורים ומחאות יפות (ככל שיהיו) בעלמא.

פגשתי בשדרות רוטשילד את גיאחה מ"עונג שבת", "איזה כיף זה להיפגש ככה במקרה" הוא אמר - ועוד בקיץ אהבה שכזה, כמה שהוא צודק.

פיל גוד: Alex Clare - Treading Water

בדרך-כלל בשירי הפיל גוד יש יסודות סול גרובי, ודאנס, אבל לא חייב. הנה אחד שיש בו את כל זה.  השם אלכס נשמע לי מוכר מאיפשהו, מעניין מאיפה? לא יודע למה היא בוכה בקליפ. אולי כואבות לה השיניים. דווקא נראה בחור נחמד האלכס הזה.

מעבירים לוינטאג': Johnny Thunders !

היש שם יותר וינטאג' מ-Johnny Thunders. הגיטריסט של הניו-יורק דולס, נפטר בשנת 1991 בגיל 39, לא משברון לב אלא מ..שני ניחושים...לא סוכרת...נכון ! מסמים. מה שמזכיר לי שוב את המשפט שאמר פעם מאיר אריאל: "החיים נועדו לאנשים שלא יכולים להתמודד עם סמים". הסגנון המוסיקלי שלו נקרא פרוטו-פאנק. אני לא מבין מה זה "פרוטו" אבל אני אוהב את הניסוח. אחרי שעזב את ה- New York Dolls ג'וני רעמים התחיל בשנת 1978 קריירת סולו. נדלקתי על כמה שירי דכאונות עצבנים שלו על נשים ועל עצמו. ותודה לחבר שהכיר לי אותו.

קצת פואטיקה:
Johnny Thunders - You cant put your arms around a memory


קצת ניבולי פה:
Johnny Thunders - Little Bit Of Whore


קצת בלוז:
Johnny Thunders - So Alone

שידורי מחאת החמאה \^/

האוהל של איפה הילד

 דווקא עכשיו משנותק קו הגז, זה קצת מוזר שהדבר הכי גדול (וחם) שקיבלנו מהשלום הקר עם מצרים הוא השראה מכיכר תחריר. פתאום מסתבר שיש יותר שירי מחאה משירי אהבה. האמת שלא התכוונתי לערוך איזה פוסט על המחאה הזו. יש לכם בטח שפע כזה מסביב, למרות שבינתיים אין למחאה הזו פסקול מקורי, איזה שיר הימנון, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק.
בנפשי אני מורד. יותר נכון בעל ספק תמידי, ומחשבה עצמאית. עוד אחד מהעקרונות שליוו אותי במשך כל ימי חיי הוא: לעשות הכל בכוחות עצמי. קצת סיזיפי, קצת סגפני, אבל מאד מתגמל ומספק. באתי מלמטה, והחלטתי החלטה די מודעת לא לרדוף אחרי כסף, לא לרדוף אחרי כבוד, לא לרדוף אחרי המולך. אני עדין יכול להרוויח פי שניים ממה שאני מרוויח היום, אם רק אשעבד לכך את כל מחשבתי, חיי ונשמתי.
גדלתי על אתוס של עבודה, מבית אבי שעובד עד היום במלאכת כפיים. גם בבתי הספר - בשנים שאני למדתי בהם - עבודה היתה אולי הערך הכי חשוב: לייבש ביצות, לחיות בצניעות, ללמוד ברצינות. ולכן, תמיד הערצתי את אלה שעושים מלימונים לימונדה. את אלה שמרוויחים כמו עניים, אך חיים כמו עשירים בתוך תוכם.

ויש לי גם הרבה שירים שגורמים לי להעריץ את קשיי היום, את הנאבקים על נצחון הרוח, את הנאבקים על כבודם. כי עוני הוא תמיד קודם כל תרבותי: עוני בשפה, עוני בידע, עוני במחשבה, עוני באומנות, עוני באמונה, עוני באהבה, קודמים לכל עוני גשמי שהוא. אבל בכל זאת אם יש משהו שמחאת החמאה הזו לימדה אותנו הוא שכסף בכל זאת חשוב. אז הנה כמה שירי מחאה שעיצבו את דעתי לאורך החיים, ושתקועים לי תמיד בהארד-דיסק עמוק עמוק:

המרשם איך לא להיות חזיר על כנפיים בגריל
Pink Floyd - Pigs on The Wing