כל ישראל אוהלים זה לזה \^/ ג'ון קייל - ההופעה

למחאה הזו אין פסקול, אבל לי היא תיזכר לנצח עם ההופעה של ג'ון קייל אתמול בבארבי. הגעתי מהצפון, ואחרי 45 דקות כבר מצאתי את עצמי באיילון. בערב, המרחק מהפריפריה (להלן:טוסקנה) לתל-אביב (להלן: רומא) הרבה יותר קרוב ממה שנדמה. אז הייתה לי שעה פנויה, עד לתחילת ההופעה של ג'ון קייל, והחלטתי להקדיש אותה לספארי אוהלים בשדרת רוטשילד. המראה היה מפעים. בטלוויזיה אי-אפשר להעביר את הדבר הבלתי נתפס הזה. נסעתי בחיי כמו מאות פעמים ברחוב רוטשילד, ולמרות חינניותו האירופאית, אף-פעם לא ייחסתי לו דבר מה מיוחד. רק הפעם, בנסיעה הזו, שמתי לב כמה שהוא ארוך - ולאורך כל השדרה יש חמש שורות של אוהלים צמודים-צמודים מתחילתה ועד סופה. קשה לא להתרגש, קשה לא להרגיש אפילו גאווה. כל כמה מאות מטרים היה איזה הפנינג מלבב: פעם דרבוקות, פעם הקרנה על מסך, פעם להקת רוק. חוויה, חלום, הזיה. פסטיבל וודסטוק.

בסך הכל ביקשו שכירות זולה בתל-אביב

ההופעה של ג'ון קייל בבארבי היתה כל מה שהבטיחו לנו ביקורות ההופעה ביום שלישי בזאפה, אבל הרבה, הרבה יותר מזה. ג'ון קייל הוא לא פול סיימון, הוא לא ממלא את האצטדיון, הוא עוף מוזר, הוא לא סתם נראה כמו תרנגול. הבארבי היה מפוצץ מאוהדים שמכירים את הסחורה, והוא בהחלט נתן אותה. הנגנים שלו היו הנגנים הכי מצוינים שראיתי בחיים שלי: המתופף השחור היה מייקל ג'ורדן של המתופפים, הבסיסט היה ברוס לי של הבססיטים, הגיטריסט, שנראה לבן, אך בלתי מגולח באליל, היה כל האריק-קלפטניות והג'ימי פייג'יות והאל דמיולות שאפשר להכניס לגיטרה. השירים היו בעיקר לא מוכרים (למי שלא מכיר) שירים של קייל משנות השבעים, מתקופת חברת התקליטים Island, וגם שירים חדשים (שהיו פחות טובים). הוא עשה את Gun שלא היה בזאפה, וחוץ מהקאבר  heartbreak hotel של אלביס, הוא עשה גם קאבר נפלא לפאבלו פיקסו, של מודרן לאברס, שהיה גם השיא של הערב. אני מודה שבחלקים מההופעה פיהקתי מעייפות, לרוב השירים אי-אפשר להתמסר בשמיעה ראשונה, ומי שלא מכיר את הרפרטואר כמו שצריך - יכול להשתעמם. אבל עשרים הדקות האחרונות העיפו את כולנו לשמים. תודה גם לליאור שהציל אותי עם עוד בירה שמאד התאימה לשלב השיוט הזה, כאן נכנס הטיל הדו-שלבי של ג'ון קייל לחלקו האחרון, מלוא הגז עם הגיטרה, מלוא הגז עם הקצב - עד שהיינו שם למעלה איתו. אני חושב שמכל הזקנים שהיו כאן בזמן האחרון (בוב דילן, פול סיימון, לאונרד כהן) הוא נראה הכי צעיר וקול.

ההופעה הזו היתה גם מיוחדת בשבילי, כי נפגשתי בה עם הרבה חברים טובים שאני מכיר באופן וירטואלי. שוחחנו אחרי ההופעה איזה חצי שעה, ובסוף מבלי שביקשנו ראינו את ג'ון קייל ולהקתו יוצאים מהבארבי. מחאנו להם כפיים. אחד מחבריי אפילו אמר לי: הבן-אדם היה בפאקינג וולווט אנדרגראונד, אתה קולט את זה?



פסקול המחאה

בבוקר עבדתי בתל-אביב. כיוון שאני עובד בבניית אחד מבנייני ציבורים החדשים והגדולים בעיר, אז יש לי באופן סוראיליסטי למדיי, משרד יביל שנראה כמו צימר, קרוב מאד לרחבת ההפגנות – מול מוזיאון תל-אביב. משם צעדתי לעבר שדרת רוטשילד, כדי לראות איך זה ביום. היו שם המון רוחניקים, המון צעירים, המון נערים בחופשה, ונציגים לכל המגזרים: הפסיכולוגים, מורים, השומר הצעיר, מתנחלים. וגם כל מיני טרמפיסטים, אפילו הומלסים היו שם (למי שחסר ציניות בפוסט הזה). סיסמאות בסגנון: "מחאה עושים באהבה או לא עושים בכלל" קנו אותי. ססימאות כמו "לא ימין ולא שמאל- ערבות מעל הכל", גם כן. באחת הסככות המאולתרות ראיתי שלט ובו סדר יום לדיון מוסיקלי, מלא ב"מוסיקה צורמת ובלתי נעימה" - אולי זה הפסקול של המחאה הזו.


בתי זכוכית ובתים היסטורים ברוטשליד

לארוך השדרה, מחוץ לאי-המרכזי שבו שוכנים האוהלים, מתנהלות המסעדות ובתי הקפה כרגיל, וגם נראים בו ביניינים המשקפים את הצורך במחאה- בנייני זכוכית ואלומניום למשרדים, בניינים משופצים לעשירים, בניינים היסטורים, ובניינים שהמרפסות בהם סגורות בטריסולים מכוערים. האוהלים נראים כמו ההמשך של המרפסות הטריסולים האלה. כאילו שבגלל שלא נשאר מקום במרפסת אז פתחנו עוד מרפסת בצורת אוהל בשדרה.

מהפכה של אהבה ומרפסות טריסולים סגורות

צעדתי בשדרה בבגדי העבודה שלי: ג'ינס, חולצה מכופתרת ונעלי סניקרס. הרגשתי שאני הבורגני היחיד- לשווא חיפשתי בורגנים אחים נוספים ברחוב הזה, אלה שכבר היו חצו אותו לרוחב, עברו וחלפו ממנו. המחאה הזו אמורה להיות בשבילי, המאהל מתחיל ברחבת הבימה עם סיסמה " מעמד הביניים – עובדים עליך בעיניים" אבל הוא מנוהל על ידי צעירים אשר כביכול נושאים את המחאה הזו בשבילי על כפיים. יכול להיות שביבי והממשלה לא הבינו את המשבר מספיק מהר, המחאה הזו לא תיגמר אם מחירי השכירות בתל-אביב לא ירדו. כל המחאות שתפסו טרמפ מסביב ,לא ירדו מסדר היום עד שהדרישה הזו לא תתמלא. כמו כולם גם אני רוצה שיוקר המחיה ירד, אבל האמת היא, שכמי שגר בפריפריה (אמרתי טוסקנה?) הרבה יותר חשובה לי תעסוקה – כיוון שבטוסקנה, באופן יחסי, עלויות המחיה יותר נמוכות - חוץ מהדיור, שפגע בזוגות הצעירים גם אצלנו.

המהפכה ואני

ההרגשה שלי היא שההנהגה הנוכחית של רחוב רוטשילד הולכת ומתרחקת מהעם, היא פעולת בשיטת "תפסת מרובה לא תפסת", היא גם לא מאמינה למי שהיא רוצה לעשות עימו משא ומתן. גם אני חושב שצריך וכדאי שיהיה ניו-דיל, עיסקת חבילה חדשה, ולא פתרונות מקומיים, כאלה ואחרים, לשם כך צריך לרתום כל הכוחות שקיימים במשק: כמו ההסתדרות וכמו אגודת הסטודנטים. אם רוצים כיוון של מדינת רווחה ,אז צריך לנסות לעשות את זה, בישיבה מול הצוותים שימנה ראש הממשלה, ולנסות להגיע למשהו רציני, משהו מעשי, משהו שיחולל מהפכה ולא רק דיבורים ומחאות יפות (ככל שיהיו) בעלמא.

פגשתי בשדרות רוטשילד את גיאחה מ"עונג שבת", "איזה כיף זה להיפגש ככה במקרה" הוא אמר - ועוד בקיץ אהבה שכזה, כמה שהוא צודק.