לעקוב אחר הפרימיום

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

ברצלונה - רשמים מוסיקלים ועוד



תמונה מהמטרו בברצלונה - איימי מי?
העם דורש צדק חברתי
אחרי ארבעה ימים בברצלונה אני מרגיש שהמושג "לצאת מהשיגרה" קיבל משמעות חדשה עבורי. בדרך-כלל, הכוונה בצמד המילים האלה היא לאוורר קצת את מוח מדאגות, להתנתק מקשיי היום-יום, ולהיזכר בהם מחדש, עם ריבית דריבית, כשנבדוק את מצב חשבון הבנק, לאחר ה"חזרה לשגרה". אבל עכשיו אני מרגיש ש-"לצאת משיגרה" זה בעיקר לחוות את החיים בסביבת עבודה חדשה. במקרה שלי ושל אישתי זה אומר לתרגל את הזוגיות תוך כדי טיול בארץ אחרת, עם שפה אחרת על הלשון, מאכלים חדשים בחיך, ופעילויות נוספות של שנינו עם הלשון. במקרה של הילדים שלי מדובר על לגור ארבעה ימים אצל סבא וסבתא.
ביום הראשון בברצלונה הראש שלנו עוד היה בישראל, וכל כמה זמן שיננו לעצמנו בקול רם את הסיסמה: "העם דורש צדק חברתי". ביום שטסנו יצאו 33,000 ישראלים לחו"ל שדורשים צדק חברתי. בשדה התעופה הם ביזבזו 7.5 מיליון שקלים כי הם רוצים צדק חברתי. בספרד יש משבר כלכלי ו- 25% מובטלים שגם כן דורשים צדק חברתי. הם ייצאו מזה, אולי בעוד 15 שנה, אבל בינתיים יש מלא כייסים שגם הם דורשים צדק חברתי. במוזיאון של פיקאסו אין תמונות מ-40 (!!!) שנה הכי חשובות שלו - אז אמרנו שגם אנחנו דורשים צדק חברתי.
אני אוהב להתחיל כל חופשה שלי, באילת או בברצלונה עם השיר הזה:

Dalida & Alain Delon  -Parole Parole

בברצלונה לא חם - מקסימום נעים
הדבר הראשון ששמתי לב אליו, בטיול הזה, הוא שהסטנדרטים שאנחנו חיים בהם בארץ שלנו מאד גבוהים, הכל פרימיום דהלוקס, ולא פחות. וזאת ביחס למה שקורה בברצלונה. ואני בכל זאת מדבר על ברצלונה, שזו עיר די עשירה באירופה. המלון שהיינו בו בחיים לא היה זוכה להיות 4 כוכבים בארץ -ושם הוא כן. כמעט ואי-אפשר לראות אנשים עם טלפון  סלולרי ברחוב, המזגנים ברוב המקומות בקושי מקררים. במטרו יש רעש וחום בלתי נסבל, שאין סיכוי שהיה עובר אצלנו בשקט. היוגורט דנונה - הוא לא ברמה של היוגרט דנונה שלנו. אפילו הרגליים של הבחורות פחות יפות . אמנם, בדרך-כלל, זה לא הדבר הראשון שאני מביט בו כשאני רואה אישה, אבל אי-אפשר היה להימנע מכך כשאתה עובר ליד מאות נשים שמסתובבות בחצאיות. לאחת מהם, יפנית במקור, שר החבר האמריקאי שלה, שגם לו היו רגליים עקומות, את השיר הבא (כמה רומנטי):
The Beatles - -Every Little Thing

המהפכה מתחילה בנו
אני לא אומר שמחאת הדיור שלנו לא מוצדקת, אני לא אומר שיוקר המחייה שלנו לא גבוה, אני אומר שאנחנו לא מוכנים לפשרות בדברים הקטנים, וגם לא בדברים הגדולים וזה עולה-עולה לנו. במטרו גם נתקלנו בפוסטר של חברת האופנה Amy Gee, שרוכבת כעט על הגל. באתר האינטרנט של החברה הזו יש אפילו שיר שנשמע כאילו איימי ווינהאוס מפרסמת אותם: http://www.amygee.it/.

או גאון או משוגע
הלכנו כל יום 12 שעות. גדלו לי יבלות במקומות חדשים ברגלים, השרירים שלי העבירו כוחות אל העצמות, העצמות העבירו כוחות לגידים, הגידים העבירו כוחות אל העור, כל חלק בגוף השתתף במאמץ. היה קשה, והיה חם ולח באופן מוגזם, אבל היה שווה כל רגע. טיול באירופה נותן הזדמנות בלתי רגילה לראות נופים פסטורלים, כנסיות ומבנים עתיקים, אבל מבחינתי הכי כיף זה לחוות עולם רוחני של אומנות. בברצלונה נתנו את חותמם: פיקאסו, דאלי, מירו וגאודי האדריכל. על גאודי אמר מי שנתן לו את התעודה בסוף לימודיו: "אני לא יודע אם אני נותן תואר ארכיטקט לגאון או למשוגע". כל מבנה שהוא סיים לבנות זכה להרבה ביקורות שליליות, אך בסופו של דבר כולם הכירו בגדולתו. ההוכחה הכי גדולה לכך היא הכנסייה הבלתי גמורה,  "הגארדה פמיליה", אשר בנייתה תושלם ע"פ התוכניות שהוא השאיר רק בשנת 2023. אפשר לומר שהאנשים מכל העולם, שמבקרים בה, הם בעצם גם המממנים של המשך בנייתה. כאילו שכל האנושות נרתמה להשלים חלום מטורף של איש גאון אחד.
זה מעורר הרבה תהיות.  איך זה שדווקא היצירות הבלתי מקובלות והגאוניות של פיקאסו, גאודי, דאלי ומירו -הפכו בסופו של דבר גם להכי אהובות ומוכרות ? האם יצירת אומנות שווה משהו ללא קהל? ומי יותר חשוב: האומן, האומנות או קהל המיליונים שחווה את האומנות שלהם. אלה שאלות שגם אפשר לשאול על מוסיקה.
זה גם עורר בי גם המון שאלות לגבי כתיבה. האם יותר חשוב ה"איך" או ה"מה". אצל פיקאסו זה לא משנה אם הוא מצייר אישה, תינוקת או את החבר שלו בוגד עם אישתו, תמיד האיך גובר על המה. אצל גאודי, לעומת זאת, שלושת היצירות הכי גדולות שלו שונות כל-כך:  "פארק גואל" שהוא פארק, "קאסה באליו" הוא בית מגורים, ו"הגארדה פמיליה" היא כנסייה. לכל אחד מהם הוא הקדיש כמה וכמה שנים של עשייה, וכל אחד מהם יצא דבר אחר לגמריי, ובכל זאת מרגישים שזה נעשה בידיי אותו אומן.

אתה מה שאתה שומע
בניגוד לדעה הרווחת שגורסת ש"אתה מה שאתה אוכל", מה שהרבה יותר מגדיר את זהותך הוא מה שאתה שומע. כמעט כל המוסיקה ששמענו בברצלונה היתה בינלאומית. ואני מתכוון למוסיקה שאתה נתקל בה ברחוב. בחנות הסבונים ברובע הגוטי, ממש ליד הכיכר שבו צילם וודי אלן את הסרט "ויקי כנפו בברצלונה", שמעה המוכרת את We Used to Wait  של ארקייד פייר. בחנות העיצוב מודרני ART Vicon שמענו את השיר Let's Go Surfing של The Drums. בקיוסק שבמבצר מאונטג'ואיד (שזה הר היהודים) שמעו מוסיקה ברזילאית ואת ג'ורג'י בן שר "איזה כדורגל" ולא על קבוצת ברצלונה. דרך-אגב המבצר הזה היה עד לפני שנה מוזיאון מלחמה והיום הוא הפך למרכז משעמם לשלום, ועוד בהר היהודים- הלוואי עלינו. אבל לפני שהיה שלום, היו 30 שנות מלחמה עם צרפת, ומלחמות אזרחים ועוד מלא מלחמות אחרות. ונשאלת השאלה: האם עם יכול להימנע בכלל ממלחמה, בשביל לרכוש את מקומו תחת השמש. מה שמזכיר לי שני דברים שכמעט ולא ראיתי בברצלונה: ערבים ושעונים - מה זה אומר ?
אז כמעט לא שמענו מוסיקה ספרדית, אולי כמה שירים בטלוויזיה, ובמוזיאון של Miro הקרינו במסך וידאו גדול שיר של הזמרת הפורטוגזית  Adelaide Ferreira  מלווה בתזמורת סימפונית. לצערי הוידאו הזה לא נמצא ביוטיוב. אבל כך גילית את שני השירים הבאים:
Adelaide Ferreira -  Fala-me de ti
בתרגום: "ספר לי על עצמך" - אני מספר...

וגם שיר היפ-הופ חדש שהיא משתתפת בו

BLACK COMPANY feat. ADELAIDE FERREIRA - Libertango ! .


פוסטים אחרונים וממש שווים !