פרקים בתולדות המוסיקה: דייר סטרייטס

He Can Play The Guitar

שבוע שעבר הייתי בחופשה בירושלים: ביקרתי במוזיאון הרצל, בגבעת התחמושת, ניקבת השילוח וגם במנהרת הכותל- מקומות שלא ביקרתי בהם בימי חיי או שביקרתי בהם לפני שלושים שנה. היה כיף לטייל בתוך מנהרת חיזקיהו יחד עם הילדים במיוחד עם העורך הראשי בן החמש. ללכת יחד איתו מנהרה של 400 מטר ובה זורמים מים- זו חוויה ! במקרה נזכרתי גם בדייר סטרייסט, וכפי שתראו בהמשך הפוסט זה מאד קשור לירושלים. אלבום הבכורה של Dire Straits היה בשבילי מה שג'ון מאייל היה בסיקסטיז. מארק קנופלר היה הטוען לאלוהות של קלפטון. והוא גם עשה את זה די יפה עד שבאופן לא ברור איבד כיוון. אלכימיה באייטיז היה אלבום שווה ערך לאלבום ההופעה של לד זפלין מהסבנטיז. היה חסר לו איזה קאמבק קטן בניינטיז, איזה אנפלאגד, ואז הכל היה נראה אחרת...אני מאד אוהב את זה:

ההופעה שלהם בפארק הירקון היתה ההופעה הפותחת בסיבוב שלהם לאחר הוצאת Brother In Arms. עוד לא יבש הקיטור ממכונות הדפוס של האלבום המעולה הזה, ובכלל לא הכרנו את השירים. זו היתה אחת מהופעות הפארק הראשונות בארץ, היתה שם השתוללות, אנשים לא ידעו להתנהג. אבל מצד שני זה עדין היה יחסית אינטימי, רק 10,000 איש או משהו כזה. זה היה כל-כך קרוב שהצלחתי להבחין שמארק קנופלר מושך באף.הנה קטע מההופעה בישראל, וגם ראיון קצרצר עימו:

עוד קצת מעיר דוד: