האלבומים החדשים - אוגוסט 2011 !

בגלל כל החופשות וכל ההופעות החודש הזה טס לי ממש מהר, ולא שמתי לב שיצאו די הרבה אלבומים חדשים ומעניינים. זה בהחלט היה קיץ של אהבה מלא באוהלים וחוויות, וגם בהמון מוסיקה חדשה. אז הנה סקירה קצרה של האלבומים החדשים שיצאו בחודש הזה, חלקם יצאו ממש לקראת סופו, כך שהם ממש טרים. וכמובן שיש גם פלייליסט להנהתכם:




Apparat – The Devil's Walk יש כאלה שקיוו שהוא לעולם לא יתחיל לשיר. סשה רינג הגרמני, באלבום אווירה אלקטרוני סיגור-רוסי קרחוני. הרבה פעמים יש הרגשה שמוסיקה אלקטרונית היא קיצור דרך להפקה לוואו-פיי שתישמע טוב. במקרה הזה מדובר במנה מלאה, ולא תחליף לשום דבר אחר. Black Water היה כאן שיר השבוע, והוא אחד האהובים ביותר השנה. אם אתם מחפשים רגעי קסם, או סתם מתגעגעים לחורף.. גם Ash/Black Veil שמתחיל עם מה שנשמע כמו נגינה קצובה על כלי מיתר, ותופים בליווי מעודן של פסנתר – מהמם ביופיו. אלבום פרימיום

Mogwai –Earth Division אני מכיר הרבה מאד אנשים שבשבילם האלבום של Mogwai, מתחילת השנה, הוא אחד הטובים ביותר שיצאו. עכשיו מצטרף אליו עוד EP. הם כבר לא בדיוק במשבצת של פוסט רוק. ב-EP הזה השיר הראשון הוא בפסנתר, השני בגיטרה אקוסטית, השלישי אמביינטי משהו - והכל נשמע כמו רקע לסיפורי אגדות עמים. מעודן, איטי ורגיש. השיר בפלייליסט Hounds of Winter

Jay-Z Kanye West – Watch The Throne. האלבום המדובר של החודש. הבעיה עם שיתוף הפעולה של ג'יי זי וקניה שהוא נשמע מראש כפרוייקט מסחרי שנועד לסחוט עוד קצת את ההצלחה שלהם. קניה תורם לאלבום את הביטים וההפקה שלו, ג'יי זי את הטקסטים והנשמה, אבל ביחד זה נשמע יותר מכל כמו פשרה מפאיניקית. קצת קפה וקצת תה ומה יוצא ? האמת שחוץ מהשיר Otis הגרוע, שמשום מה יצא כסינגל הראשון באלבום, שאר האלבום די חביב. לא מרעיש, לא מפיל, בעיקר לא מחדש שום דבר (וחבל !!!) אבל אכיל. מצא חן-בעיני גם New Day, שמדבר על מה שהם מאחלים לילדיהם -לא להיות מפורסמים, לא ללכת למעדוני סטרפטיז, או בקיצור להיות רפובליקאים. הרצועה הכי מעניינת לטעמי היא The Joy שבה הם דוגמים את The Makings Of You של קורטיס מייפילד. אבל, היא מעניינת בגללו ולא בגללם, והיא גם מבהירה איך נשמעים מלכים אמיתיים. שורה תחתונה: לאלבום הזה יש 16 (!) רצועות, אם היו זורקים חצי מהשירים על רצפת העריכה היו עושים לכולם טובה.

The Rapture – In The Grace of Your Love אפשר לבוא בטענות ל-The Rapture שהם לא החליטו באיזה סגנון מוסיקלי הם בדיוק מנגנים. אפשר לבוא גם בטענות דומות לבעל הבלוג הזה. אני אוהב אותם בדיוק בשל כך. הם להקה ניו-יורקית ואלבום הבכורה שלהם הופק על-ידי, לא אחר מג'יימס מרפי. יש כאן תערובת של סול, האוס, דיסקו-Pאנק, אינדי דיסקו, קמצוץ של צ'ילוויב, וניו-וייב אם תרצו. אלבום שהוא בעיקרו פאן וגרוב נכון. השיר בפלייליסט Miss You. ועוד שיר

CSS- La Liberacion עוד גאווה רבה יש לי בבלוג הזה הוא בנושא הפתיחות למוסיקת פופ. CSS הברזילאית עושה מסיבת סינטי-ניו-רייב עם השפעות של דרים-פופ, רגאיי ו-Pאנק. נשמע לכם מופרך ? צריך לשמוע כדי להאמין. זה מתחיל קצת טראשי, ואפילו מלוטש מידי, אבל מהר מאד זה עולה על נתיב מפותל שעובר דרך נתיבי מוסיקה שונים: רגעי פלמנקו, חצוצרות ועוד. כבר בשמיעה ראשונה זה אלבום מושלם לדעתי. השיר בפלייליסט La Liberacion וגם Partners in Crime

Yuksek- Living On The Edge Of Time אלבום חדש לדי-ג'יי הצרפתי. באלבום החדש שלו הוא נשמע כמו הכלאה בין ג'אסטיס למיקה, ואין בו רגע אחד שלא מגניב. זה לא רק פופ משובח, זה גם דאנס משובח. האמת שחששתי ממשהו יותר מידי מתקתק, אבל זה נשאר בדיוק בגבול הטעם הטוב. השיר בפלייליסט To See You Smile לא ממש אופייני ועוד שיר

Muppets – The Green Album החבובות יוצאים עם סרט קולנוע חדש מבית סידני. אני מאד אהבתי כילד ואפילו החבובות בטלוויזיה, בסך הכל 5 עונות ב-CBS אבל איזו מיתולוגיה. אחד הדברים שהיו יפים בחבובות הוא אירוח של מוסיקאים שונים מאוזי אוסבורן ועד בטיבי וונדר. אני חושב שזו היתה טלוויזיה במיטבה. המערכונים, ההומור, האורחים, הדמויות, הכל היה עשוי נכון ומצחיק. וגם היו שירים שחוברו במיוחד לתוכנית. לכבוד כך יצא אלבום מחווה שבו משתתפים אמני אינדי שונים כגון OK GO, אנדרו בירד ואל תעקמו את האף עוד כי גם מיי מורנינג ג'אקט והוויזר. האמת שהם שרים את השירים טוב מידי, שלפעמים יוצא ההומור ונשאר רק שיר טוב. אלבום טוב. השיר בפלייליסט Weezer – Rainbow Connection, וגם האזנה לכל האלבום.

Lenny Kravitz – Black and White America לני קרביץ מאוס בעייניי. אלבום הבכורה שלו היה תמים ומבטיח, אח"כ הוא שכלל סול עם גיטרות רוק חשמליות, שרעננו את הז'אנר. אבל בשלב מסויים הוא נהיה סוג של עוד אגו-מאנייק, לא ממש מוצדק. מזמן הוא לא מייצר שירים טובים ו/או מרגשים ו/או מלהיבים. בכל זאת העולם כולו, כולל עבדכם יצא להקשיב לאלבומו התשיעי. מדובר במוסיקאי שהוא מאסטר, טכנוקרט, ומוכשר ביותר. כצפוי, יש באלבום כמה שירים סבירים + כמו שיר הנושא שנשמע ספייס-סול ג'רימקוואיי, וגם Liquid Jesus שהוא קול-סול, Superlove היותר פופי ,ו- Everything היותר רוקנרולי – היו טובים. הבעיה שאני לא מאמין לו כשהוא שר I Can't Be Without You. ב-Boongie Drops הוא משתף את ג'יי זי, לעוד להיט מאולץ. ב-Sunflower שתופס מקצב לטיני הוא משתף את בלייק, וזה אולי השיר הכי טוב באלבום. אלבום שזורם לא רע, אך מומלץ לחובבי קרביץ בלבד. בשיר בפלייליסט Black and White America

Red Hot Chili Peppers – I'm With You כמו לני קרביץ גם צ'ילי פפרז נמצאים אחרי שיאם. חמש שנים עברו מאז שהם הוציאו אלבום והזמן עבד לטובתם- נוצר געגוע מסויים, וכעת אנחנו מוכנים לקבל אותם בגירסה מתבגרת ומתפשרת. אני חייב להודות שמעולם לא אהבתי אותם, הגם שניסיתי, ולכן קשה לי מאד לחוות דעה. אני לא מוצא כאן משהו ששווה יותר מידי התעכבות. לא חידוש, לא שירים מופלאים, The Adventures of Rain Dance Maggie , שיצא כסינגל נחמד מאד, וגם- Goodby Hooray שבפלייליסט

Primus – Green Naugahyde אלבום הארד-קור למטיבי הלכת. להקה מקליפורניה שהוקמה בשנת 1984 וממשיכה לפעול עד היום. הסגנון הוא רוק-Pאנק פרוגרסיבי. צריך לאהוב את הז'אנר בשביל להקשיב. אני מן הסתם פחות מתלהב אבל הוא מאד פופלרי במצעדי ההורדות, של חובבי המוסיקה המקצוענים.

Girls – Father, Son, Holy Ghost אני אוהב את Girls, חוץ מסיפור הרקע הביזארי, יש להם שירים טובים. Vomit מתוך האלבום הזה יהיה לאחד משירי העשור שלי, הוא פרפל ריין ונובמבר ריין שלהם. קשה לי לתת מילים חמות דומות לשאר האלבום. הוא בסדר משעמם כזה. נשמע כמו פוסט התאהבות, כלומר אחרי שנגמרת האהבה. הלב שבור, מעוך, עצוב אבל זהו. סתם בעסה, אפילו לא ממש דמעות. מוסיקלית זה עדין מפרפר הכי קרוב לבאדי הולי. מזכיר לי גם את אביב גפן באלבומו המכתב. אהבתי גם את Love Life שנשמע סלואו פיפטיז, ואשר בפלייליסט. ועוד אחד

Thomas Dolby – Nothing New Under The Sun תומאס דולבי היה בשנות השמונים אחת ההבטחת האבודות של המוסיקה האלקטרונית "האינטליגנטית" קניתי בזמנו את האלבום שלו The Flat Earth. די חרשתי עליו, אבל תמיד הרגשתי שמשהו בו לא ממש עובד. אני תמיד חושב שמוסיקה צריך לרשוף דרך העיניים, וכל הניסיונות לחשוב מוסיקה הם טובים בתור דרך אל אבל לא המקום עצמו שבו נמצא הדבר האמיתי. לגבי האלבום החדש – הוא נע בין סופט רוק עם השפעות ג'אזיות לשירים קצת יותר נסיונים פה ושם. השיר בפלייליסט הוא גם שיר הנושא.