שירים ששווים פוסט - 2016

פתיחה
כבר הצפתי את הפיד שלי בפייסבוק באין ספור שירים השנה. מי שלא עוקב אחרי פשוט לא אחראי למעשיו. אז אני חושב שהגיע הזמן שאני אביא אותם גם לפה. אני משתדל לבחור את מה שהכי עושה לי את זה. ואני אפריד קצת מהאלבומים של 2016 שהצטברו עד כה. ויש כבר ערימה, בשבילם אקדיש בקרוב פוסט נוסף. בנתיים תלחצו PLAY

Primal Scream, Sky Ferreira - Where The Light Gets In
אני אתחיל עם השיר הכי כייפי. והוא של פרימל סקרים. יש בהם משהו מאד משוחרר מגבולות מוזיקלים - פופ רוק דאנס הכל מתערבב להם באופן מאד מסיבתי


The Last Shadow Puppets - Everything You've Come To Expect
יצאו כבר שלושה סינגלים לאלבום השני של פרוייקט הצד של אלכס טרנר חביב הבנות מארקטיק מאנקיז. זה השיר הכי טוב מתוכו. יש לקליפ הזה עוד 8 גרסאות , וגם קליפ המשך הרבה יותר מוצלח עם שיר נוסף ויותר קצבי, ששופך אור על מה שקורה פה. או שלא.


Underworld - I Exhale
אחרי שני אלבומים עם בריאן אינו, חוזר קרל הייד אל הצמד שלו אנדרוורלד ועושה עוד אלבום מוצלח. הם נשמעים מעין אקסטרפולציה של ניו אורדר. במיוחד בשיר הזה


Anderson .Paak - Silicon Valley
כל האלבום של אנדרסון פאק עם כל 16 שיריו מעולה. שירים אחד אחד. אבל למה שאני לא אשים אחד מהם שאני מאד אוהב פה. השיר הזה מדבר על ניתוחים פלסטים על החפצה של נשים לעצמם. שיר ליום האישה ? אולי. אהבתי שיש לו שני חלקים והוא גם שיר סול מאד קלאסי


Massive Attack, Young Fathers - Voodoo In My Blood
מאלבום השנה לקליפ השנה. בכיכובה של Rosamund Pike. סרטון כמו פעם "רוזמונד מרי אי. פייק היא שחקנית אנגלייה מועמדת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על משחקה בסרט "נעלמת" . שיחקה בתור נערת ג'יימס בונד בסרט "למות ביום אחר" ובסרטים "גאווה ודעה קדומה", "לחנך את ג'ני, "המחליפים", "דום" ו״נעלמת״. "- ויקיפדיה


Bloc Party - Virtue
מתוך האלבום החדש שלהם סינגל שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו


 ANOHNI - Drone Bomb  Me
אני אוהב את הסאונד החדש בשירים של אנטוני הגרטי. קשה לי עם הנושאים של השירים. במקום דכאון אישי הוא הפעם מתרכז בילדה שהוריה נהרגו בהפצצה, ואשר מייחלת למות בהפצצה בעצמה. נעמי קמפל בהופעה מרגשת בקליפ. כמה אפשר להקשיב לשיר כזה ולהיות גם מעורב רגשית ? שכל אחד יענה לעצמו
ועוד שיר - קצת פחות דורשני מבחינה ריגשית. נדמה לי.

Iggy Pop "I Dig Your Mind
ככל שעוברות השנים אני מרגיש שיותר קל להתחבר אל איגי פופ. ואני גם חושב שהוא יותר מתקרב אלי מבחינה מוזיקלית. למשל האלבום שלו שיצא השנה עם ג'וש הומי. זה שיר כייפי מתוך פסקול הקאברים של הסדרה ויניל.


Bat For Lashes  - חדש !
יש משהו תיאטרלי  בשיר הזה. ממלא את הריאות. שירה כמו שפעם

The Raveonettes - EXCUSES

צמד הדני באלבום חדש בדרך. השיר הזה עושה אוירה של אוירה. כמו אוירה לנשימה

Funkadelic - Ain't That Funkin' Kinda Hard on You? (Remix) ft. Kendrick Lamar, Ice Cube
לאחר שהבטיח את מקומו בהיסטוריה באין סוף זכיות של גראמי בעקבות אלבום ההיפ-הופ שלו בשנה שעברה, חובר
קנדריק לאמר יחד עם ג'ורג' קלינטון ברמיקס אדיר לשיר של פאנקדליק. ככה זה כשחדש עם ישן יוצא מעולה


M. Ward - Girl From Conejo Valley
שני שירים למ. וורד. שמתי למטה את זה עם הוידאו שיהיה לכם נעים בעיניים אבל אני אוהב לא פחות את

M. Ward - Confession

Suede - No Tomorrow
לקראת סוף הפוסט הזה שמתי לב שיש בו הרבה מאד מוזיקאים עם רקורד. אבל אני שמח שרובם ככולם ממשיכים להתפתח ולעשות דברים טובים ומוצלחים. ולא להשמע כמו הד קלוש של עצמם. השיר הזה של סוויד מצליח לרגש אותי

גרג דולי - מופע ותיקיאדה

הייתי בהופעה שלו בארץ עם האפגאן וויגז ב-2012. זו היתה אולי פעם ראשונה שלי שראיתי תופעת הערצה למיניותו של כוכב רוק. כתבתי על זה בזמנו פוסט. מאז אני חושב שהוא הגיע עוד פעם עם האפגאן וויגז לארץ. כל דמותו של גרג דולי והנושאים של השירים על אהבות ואכזבות יוצרים את הדימוי ואת הסקס אפיל שלו. אבל הפעם זה היה אחרת. מבחינתי זו היתה הופעה אופטימית יותר ופחות יצרית. קודם כל הפורמט היה נכון. קראו לזה מופע אינטימי. אבל לא היה מדובר בחווה אלברשטיין עם הגיטרה (שאני מאד אוהב), אלא במופע רוק עם "להקה קאמרית" של גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, באס, כינור וקלידים. לפני ההופעה הייתי מוטרד מכך שלא היו תופים, אבל דולי לא צריך תופים או גיטרה הוא יכול גם לזייף אם הוא רוצה כי הוא תופעה בפני עצמה. אם כי חייבים לציין שהיתה לו להקה  מעולה - נגן גיטרה חשמלית מעולה מניו-אורלינס וגם הכינור (היו רגעים שלא הייתי בטוח מה מהם מנגן באותו רגע), וגם הבס ונגן הפסנתר הישראלי שהצטרף.
 אהבתי לראות שהוא השמין (קצת) והתבגר אבל עדין מלא חיוניות. עדין מלא עוצמה. הקול העורבני שלו בולט יותר. אבל עדין הופעה מהלב אינטימית אנושית. בתור אחד שלא גדל על שיריו אני יכול לומר שמה שאני מרגיש בהם מעבר לכישרון ומעבר למילים ולמוזיקה זה בעיקר אישיות. אופי. אנושיות. וזה בא גם לידי ביטוי בהופעה. לטעמי יש משהו מעט גולמני במילים של שיריו. מלא חן ומלא רגש אבל לפעמים אני מרגיש שהשירים שלו הם יותר סיפורים מאשר שירים. ומה שכל-כך אהבתי אצלו אתמול זה את התשוקה. החיוניות. אני ראיתי בו שם בבמה קצת את עצמי איך שאני אהיה בעוד כמה שנים – בן אדם בגיל העמידה שהגשים כבר את עצמו ואת מאוויו, אבל שעדין רוצה לחיות להרגיש ואם צריך לשנות פורמט אז משנים פורמט כי זה נכון.

כשחזרתי הביתה היה לי קשה להרדם אז קראתי בעיתון ואז נתקלתי באחת הפרסומות לותיקיאדה באילת (יש דבר כזה ! כלומר, עיתון - יש דבר כזה עיתון ! וגם ותיקיאדה !), יופיע שם יהורם גאון, חבל שלא מביאים להם גם את קית' ריצ'ארדס שיראו איך צריך להתבגר נכון.

הסטליסט היה מורכב משירים מתקופות שונות. היו שני הדרנים - כי ככה זה בישראל הדרן אחד לא מספיק לנו תמיד אנחנו רוצים עוד שיר אחד אחרון חביב חביב - אבל הפעם במקום שיר הסיום המקורי הוא נתן לנו את Please Stay כי הוא אמר שזה מה שהוא מרגיש שאנחנו רוצים. ותודה להילה דגן אוהדת מספר אחת ! שהשיגה את סטליסט:


היו כיסאות אבל עמדנו וישבנו ושוב עמדנו ומי שרצה לרקוד רקד ומי שרצה לשבת (כמוני) ישב (סוף סוף אפשר לשבת בהופעה בלי שיתסירו).
אהבתי את הקאבר שהוא עשה למיי פאני וולנטיין:

מקסימל קומפקט - הכוח מתעורר

פורטיס עם כובע טמבל בתמונה חלוצית

זו היתה ההופעה השלישית של מינימל קומפקט שראיתי. ואני לא ממש איש של הופעות. בפעם הראשונה זו היתה הופעת הפרידה ברוקסן בשנת 1991, הפעם הקודמת היתה בסיבוב הקודם שנדמה שהיה כבר האחרון, וביום חמישי השבוע, שאולי האחרונה שלי. אולי גם שלהם. מי יודע... כל פעם מחדש נדמה שהכוח מתעורר כדי לתת מכת מחץ אחרונה למציאות. ואז הוא גם חוזר.
אז הפעם הייתי סאחי מתמיד. עמדתי על המדרגה של הבארבי, שהיא המקבילה לתאי צפיה שיש באולמות רגילים. היא, בנוסף למרפסת. בקיצור בניגוד להופעות קודמות שבהן הייתי צעיר מידי, או שתוי מידי, הפעם הקשבתי למוזיקה כמו שצריך. והיה ממש מצויין. הם נתנו את כל הלהיטים. הם ניגנו מצויין. הקהל התלהב. זה הרגיש כמו שאמר פורטיס, "כהווה מתמשך", עברו לי המון מחשבות בראש (בגלל שלא הייתי שתוי מספיק) על כך שזו להקה שבעצם היתה קיימת לפני הפיקסיז ולפני שיו-2 המציאו את נגינת הפעמונים של אדג'. על ההשפעות של הקראוט רוק עליהם. על כך שהם מנגנים בעיקר על גיטרות היום ושהקלידים נשמעים אחרת. יש יותר סמפלינג ויותר השפעות של טכנו על המוזיקה. עדין אני מרגיש שברי הוא המוזיקאי או הנגן הכי מוכשר שם, ואולי גם הרוקיסט האחרון של ישראל ששר בעברית. פורטיס נראה לי כמו מז מהסרט החדש של סטאר וורז, סמי בירנבך כמו סנוק, מקס פרנקן הוא צ'ואי, ברי הוא האן סולו, ומלכה היא כמובן הנסיכה ליאה.
את כל ההופעה ליוותה תאורה מאד מוצלחת בכחול ובאדום. וגם אפקט נחמד של עשן. אני זוכר את זה גם מההופעה ברוקסן. ברוקסן זה היה ב- 91 אז העשן לא היה רק מהמכונות, אלא גם ממאות המעשנים באולם. ואפילו שאז עישנתי בעצמי, זה היה בלתי נסבל. לכן זכרתי את זה. אז הלכתי לירכתיי האולם של רוקסן, שהיה די גדול, וראיתי את ההופעה מרחוק. היו המון אנשים אבל זכור לי במיוחד ערן צור שעמד לפני.
אז נחזור ליום חמישי - היה כיף, יש משהו מאד יחודי עם צליל אופייני ללהקה הזו. זה באמת היציאה הישראלית הבינלאומית הכי מוצלחת שהיתה פה. יש הרבה מאד שירים שעומדים במבחן הזמן גם בהאזנה מפוקחת. ואחרים שפחות, כלומר עדין טובים אבל נשמעים מזמן אחר. היה כיף להיפגש עם כל מי שבא. למטה שיר מההופעה השבוע שמתחיל עם מחווה לבואי



בדרך למינימל הקשבתי לדיאמונד דוגז. אלבום שקניתי לפני שבע שנים בערך, יחד עם הירוז, ומאד התאכזבתי ממנו. השבוע זה נשמע לי ממש אחרת. לקח לי זמן לעכל גם את העטיפה, אבל בעיקר הרגשתי שהוא מיושן ולא מגובש. אמנם יש בו את רבל רבל, אבל אלבום אינו נמדד ע"פ שיר אחד, להיפך, לפעמים השיר הבולט יכול להאפיל על כל השאר. יש באלבום הזה ערבוביה של גלאם ודיסקו וסול שאולי צביקה פיק היה מושפע ממנה, יחד עם קראוט שבואי אמור להחשף אליו רק בהמשך בברלין. אז עכשיו אני אוהב את חוסר המושלמות, את החיפוש, את הניסיון והטעיה. אני לא חושב שזה בגלל שבואי מת, אלא בגלל שכשאתה מקשיב לכל-כך הרבה מוזיקה אתה נהנה גם מדברים פחות מושלמים, ושאינם אחידים, אולי אפילו יותר.

איך זה שכוכב אחד מעז - הספד שכזה לדיוויד בואי

רק רציתי להגיד שאני לא כזה עצוב. אנשים מתים. גם מוזיקאים. חייזרים לא. וברצינות, אני אף פעם לא חשבתי שבן-אדם שהרעיל את הגוף שלו עם כל-כך הרבה חומרים, אמור בכלל להגיע לגיל המופלג הזה של 69. יותר הגיוני 27. ואולי מה שעוצר אצלי את הדמעות הוא דיוויד בואי בעצמו שתמיד הגיש את עצמו כדמות ולא כאדם. כאמצעי להעביר אומנות ולאו דווקא חוויה אנושית סנטימנטלית. כפנטזיה בלתי מושגיית. אולי כחוויה אנושית רוחנית גבוהה מעבר לרגש, מעבר לצורה, מעבר לגבולות הטעם, או הגבולות בכלל. 

אולי הדבר הכי מיוחד אצל בואי הוא הניסיון המוצלח לעשות דברים ניסיוניים לגלות מחוזות מוזיקלים חדשים. תמיד אפשר היה לטעון עליו שהוא זיהה לפני כולם מגמות ורכב עליהם, הגלאם-רוק, הארט-רוק, הקראוט לא היו המצאות שלו, אבל תמיד המגע שלו יצר דבר חדש. כל כולו יקום מוזיקלי נפרד שלוקח ונותן חזרה ליקום המוזיקלי הכללי.

כבר כמה שנים שאני שם לב שלא עובר שבוע בלי אירוע מוזיקלי של בואי, בלי אזכור בלי משהו ממנו. אני לא חושב שזה יעלם אחרי מותו. לפחות זו ההרגשה. בשבילי בואי יחד עם הביטלס + פול סיימון+ הפיקסיז+ פרינס +ספרינגסטין+ קייט בוש +ומוריסי = מהווים את היסודות המוזיקלים של העולם (שלי). אבל הוא יותר מכולם נותן לי חופש להיות מה שאני. בלי הטפות מוסר נוסח הסיקסטיז.

אהבתי לראות אותו מופיע בכמה סרטים, המבוך, חג שמח מיסטר לורנס, וגם אבסולוט ביגינרז. אני תמיד שמח שאני יכול לחזור לאלבומים שלו ולגלות שרובם עומדים במבחן הזמן (למשל זיגי סטארדאסט) ובפעמים רבות הם עדין מפתיעים אותו בחדשנות שלהם, או ביצירתיות שבהם, גם אחרי הרבה מאד שנים. אבל יותר מכל אני זוכר את בואי בשירים שפשוט העיפו אותו. שירים שהלהיבו אותי שחשבתי שהם הכי יפים בעולם.

הרשימה ארוכה ודי בנאלית מייג'ור טום היה אולי הראשון. הרבה מאד שנים החשבתי את Five Years כשיר הכי יפה בעולם. היום אני חושב שאני הכי אוהב את Wild is the wind וגם את Heroes. מאד אהבתי בזמנו את הקאבר שלו לז'אק ברל Port of Amsterdam ומה שמפליא אותי שבאותה תקופה בערך השתגעתי מהאלבום Let's Dance ובמיוחד מהשיר Modern Love.

עוד שירים שאני חייבם לציין אפילו שכולם אוהבים אותם הם Under pressure, Sound and Vision, Rebel Rebel, Life on Mars, Ziggi Stardust, Fashion, Ashes to Ashes, Absolute Beginners  רגאיי וגם Don't Look Down שאף אחד בעצם לא מכיר - זהו קאבר רגאיי של בואי לשיר של איגי פופ שהכרתי בזכות קוטנר אחד השירים האהובים עלי של בואי. אולי כי הוא נשאר קצת פרטי. אף אחד לא ממש מתפעל ממנו. הוא לא שיר כוחני. אין בו סאונד יוצא דופן. משהו מאד פשוט ונקי. וכמובן שהמילים עושות גם את העבודה.
עוד שיר ששווה אזכור מיוחד הוא Everyone says "Hi" תמיד חשבתי שזה קאבר אבל היום גיליתי שבואי כתב אותו על אביו שנפטר כאשר בואי היה צעיר והוא לא הספיק להיפרד ממנו.
וזה האלבום של בואי שאני הכי אוהב, ולאו דווקא בגלל העטיפה האייקונית. וזה גם אחד ה-שירים: Aladdin Sane

ביקורת קצרה על Blackstar 

הדברים האלה נכתבו ופורסמו על-ידי בפייסבוק כשהאלבום יצא וכמה ימים לפני מותו בדיעבד, אחרי מותו, ההקשר הרבה יותר ברור וגם המסר:

אני מאד אהבתי את השיר והקליפ של שיר הנושא Blackstar. האלבום של דיוויד בואי שיצא ביום הולדתו ה-69. זה יותר מייצג משיר. והאלבום ממשיך באותו כיוון. אם המאמץ הוא יותר במישור ההפקה ולא במישור האומנותי (מה שזה לא יהיה).. אם המסר לא מספיק ברור וקצת יותר מידי סוריליסטי, שלא לומר מחורטט..ממש לא איכפת לי. מצידי שהוא ישיר את ספר הטלפונים. אצל בואי אף פעם לא ברור מה אמת ומה המצאה. מה מהבטן ומה מניפולציה. אני רוצה להאמין שבשלב שבו הוא נמצא בקריירה ובחיים הוא עושה מה שהוא עושה לא מתוך תמריץ כספי אלא מתוך דחף ליצור. וזה מספיק לי בשביל לקבל את זה כדבר נקי. ואז השאלה אם אני מתחבר. אהבתי שהוא הלך לכיוון של אופל ולא לקח איזה גיטרה אקוסטית וניגן שירים של דילן. למרות שזה גם אופציה מבחינתי, כאמור.
ויצא אלבום ממש מעולה. שמתחבר גם לימי התהילה שלו בסבנטיז בעיקר עם הסקספון. אבל גם הגישה האומנותית הזו. פעם היה דבר כזה רוק-אומנותי ובואי היה אחד ממבשריו. 

האלבומים של 2015 !

השנה הסיכום בסימן שירים ששינו לי משהו בחיים. כמעט בכל אלבום בסיכום פה, יש שיר שהסעיר אותי. שגרם לי להרגיש חי מחדש. מה שאומר שבחירת האלבומים לא נובעת רק מאיכותם "האובייקטיבית" אלא גם מכמה הם מצליחים להעביר לי חוויה. השנה זו גם היתה השנה שחזרתי להקשיב לתקליטים. השקעתי בשיפוץ הפטיפון הישן שלי. סדרתי לי עמדת האזנה. רכשתי תקליטים. הקשבתי לאלבומים שהיו לי. הסאונד אחר, חם ועגול ונעים ועוטף. אבל חוץ מזה גם כל חוויות האזנה שונה. ישבתי לי על כורסא (איזו מילה מצחיקה). הקשבתי. נשמתי את המוזיקה לתוך ראותי. וגם נזכרתי שלקנות תקליט זה בערך כמו להתחתן עם התקליט. הוא אף לא עוזב אותך, אתה לא עוזב אותו. התחייבתם זה לזה. וניסיתי וגם הצלחתי להכניס את זה לעולם הקבצים הדיגיטלים. כל פעם כשאני מקשיב למוזיקה ובמיוחד לאלבומים אני רוצה להיות מישהו אחר. אני רוצה לחוות את האלבום כאדם אחר. אני רוצה שהחיים שלי יהיו המוזיקה שהוא מנגן. אני רוצה להיות האלבום. אני רוצה להתאחד איתו לגמרי. אז השנה הקשבתי לפחות אלבומים, גם בגלל שתקליטים שאבו לי את האוזניים, וגם בגלל שכך החלטתי. ויתרתי מראש על המירוץ. לפעמים הקשבתי רק בסוף השנה  לאלבום שיצא בתחילת השנה. וזה היה ממש סבבה. המצב הזה שאפשר כיום להאזין כמעט לכל אלבום  מכריח אותך להיות צנוע ולהבין שאתה צריך להבין מה אתה אוהב, ולהתמקד בזה. כי אף פעם לא באמת תוכל להקשיב להכל.

אני כבר בערך עשור מקשיב בעיקר למוזיקה חדשה. מחפש ומוצא את ההתרגשות והעומק. זו התנהלות שונה של האזנה. פחות מקשיב לעבר יותר להווה. נכון שיש פחות משקעים אבל אני חושב שזה יותר קשור לכך שבנעורים המוזיקה מלווה אותך גם כפסקול של חוויות. ולכן הדרך ליצור יותר משקעים של מוזיקה בחיים היא לעשות את זה כמבוגר - כלומר להכניס את המוזיקה לחוויות ולחיים 

אז למרות ,שאני ילד אייטיז אני מוצא את עצמי מקשיב יותר לאלבומים שיצאו לפני עשר שנים מאשר לאלבומים מהאייטיז. וגם לגבי האייטיז - פחות מעניין אותי להקשיב למה שאני מכיר, אני מחפש אלבומים שאני לא ממש מכיר. אני גם עדין מוכן ורוצה וסקרן לשמוע דברים שהם מחוץ לאזור הנוחות שלי. המוזיקה למרות הכל מתפתח, ומשתנה, ומתחדשת, אפילו אם אין ממש פריצות דרך משמעותיות. עדין זה הדבר האמיתי

שנת 2015 היתה גם שנה שבאופן אישי עברתי חוויה מאד מטלטלת והיא התחילה במלנכוליה גדולה. בעצב. במועקה ולאט לאט סחבתי את עצמי למעלה. וזה גם בא לידי ביטוי באלבומים ששמעתי שהפכו יותר ויותר שמחים.

לפני שנתחיל אתם יכולים בלחיצת קליק להגיע לסיכומי האלבומים משנים קודמות (אם בא לכם, זה לא טרילוגיה ולא חייבים לדעת מה היה בפרק הקודם, אבל כדאי !):
2014 2013 2012 2011 2010 2009 2008

פלייליסט של החלומות לפניכם ותלחצו PLAY:

נתחיל עם המנה העיקרית, אחר-כך יהיו נשנושים ולסיום יהיה גם קינוח:

האלבומים של 2015 !

קשה לי קצת עם הדירוג פה. זה יותר שאלה של מצב רוח. יש אלבומים שהיו יותר עמוקים, ויש כאלה שיותר כייפים ושהקשבתי להם יותר אז זה ככה, בערך...

15. Torche – Restarter

להקת אלט/הארד רוק, נשמעת כאילו האבי מטאל אבל "מאושמת" במולדיות פופ. אולי בגלל זה אני אהבתי אותם.  יכול להיות שבגלל זה אחרים לא יאהבו אותם. אני אוהב את קטעי הגיטרות הכבדים שלוקחות אותך למטה למוד טוב. השיר בפלייליסט Annihilation Affair, אבל כל האלבום טוב.

14. Elbow – Lost Worker Bee

זה בתכלס EP ולא אלבום. אבל טוב כל-כך.גיחה קצרה שלהם ב-2015. שמעתי שגיא גרווי הוציא גם אלבום סולו השנה, אבל אני לא שמעתי אותו. בפלייליסט שיר הנושא של ה-EP

13. Laura Marling – Short Movie

מה שמאד מתאים לי עם לאורה מרלינג יותר מכל (בשלב זה של חיי) זו היבשושיות שיש במוזיקה שלה. שום דבר סכריני או עם פאתוס. פשוט פולק-רוק. ישר. זה דורש יותר מהאזנה אחת כדי לקלוט את הכל. הבחורה הזו צעירה מאד ומוכשרת באופן יוצא מן הכלל זה כבר אלבום חמישי מצויין שהיא מוציאה. אולי אין לה את הכריזמה או את יחסי הציבור הנכונים, אולי כי רוצים להשאיר אותה זמרת פולק אינדי קטנה, אבל אני חושב שהיא בסדר גודל של ג'וני מיטשל. או לטישיה סיידר. יש כאן הרבה שירים אבל בחרתי לפלייליסט את Don't Let Me Bring You Down

12. Beach House - depression cherry

אני חושב שאפשר לומר שהם כבר הפכו למיינסטרים אם הם מוציאים עוד אלבום ועוד אלבום שנשמע דומה מאד לאלבום הקודם. שאתה יודע למה לצפות. שאתה מקבל את הדרים פופ הסגרירי הזה, עם החום עם הבית על החוף. ככה נשמע מיינסטרים. עוד אלבום יפה. בפלייליסט Space Song אבל גם Wildflower יפהפה

11. Neil Young – Monsanto Years

השנה הייתי בארצות הברית. בטיסה ממיאמי למדריד, הקשבתי בריפיט לאלבום האחרון של ניל יאנג The Monsanto Years.
האלבום מתאר את כל התיסכולים והבעיות והחוליים של החברה האמריקאית, ונשמע לי כמו סיכום מסע של הטיול שערכתי. כמה שנהנתי במיאמי ובאורלנדו לא יכולתי להפסיק להיות מוטרד מהעבודה הקשה של כל מי שבאתי במגע איתו כמעט. ספינת הקרוז שבה ביליתי היא כמו ספינת עבדים. וגם כל נושא האוכל והניצול של בעלי חיים (התזונה של האמריקאים מבוססת הרבה יותר על מוצרים מהחי וכן חיטה וסוכר). האלבום של ניל יאנג מתעסק בחקלאות הגנטית, והשלכותיה.
אלבום שנשמע כמו הקלטה חיה. לא מבין איך יש לבן אדם הזה כאלו אנרגיות ורצון להביע את עצמו. ועוד בגיל 70.

10. Kurt Vile – B'lieve I'm Goin Down

קצת מפריע שכל ההתעסקות במוזיקה של קורט ווייל אנשים מתעלמים מהמילים, או יותר נכון מהמצב הנפשי. אני מרגיש שבשבילי הוא מוריסי שני. מדוכא, מבודד בחדרו, מתוסכל. אני עברתי את זה (לא כל תקופת הנעורים אבל היו פרקים שכאלה). אני מניח שיש הרבה נערים ונערות ומבוגרים שעברו תקופות של דיכאון. דכדכוך חיפוש עצמי כזה או אחר, ואז מוזיקאי שבא ואומר שגם לו קשה, עוזר לך לחלוק קצת את הצער של העולם ולהבין שאולי אתה בודד, אבל אתה לא לבד.

9. Dave Gahan and Soulsavers – Angels and Ghosts

אם באלבומים האחרונים של דפש מוד יש הרגשה שהם חוזרים לאייטיז, אז כאן דייב גאהן מוציא אלבום כאילו דפש מוד היו מוציאים אלבום בניינטיז. יותר גיטרות, בלי אלקטרוניקה, בלי מוזיקה תעשייתית. הלהיט All of This and Nothing מופיע בסיכום בשירים של 2015, ומבחינתי הוא אולי השיר הכי Earworm של השנה. שיר כמו פעם שאתה כל-כך אוהב שאתה מקשיב לו עד שהוא נמאס עליך. בפלייליסט כאן שמתי את One Thing אבל היו לפחות עוד שניים שרציתי לשים

8. Richard Hawley – Hollow Meadows

זה כמו אלבום אולדיז. כמו לנהוג באיזה מכונית אמריקאית, איזו Chevy ישנה של פעם. לאבא שלי היתה פעם מכונית כזו. פורד קומט. לבנה. עם פנסים מאחור שמתעקלים למעלה. אז כזה. יפה שקט נעים. מלא שירים טובים. חורפי. שילוב של רוי אובירסון עם וילי נלסון והקול של ג'וני קאש. רוקאבילי וקאנטרי. קשה לבחור שיר אחד. אז אני אבחר את Nothing Like A friend כי אני כזה סנטימנטלי ורגשן. הוייה

7. My Morning Jacket – The Waterfall

איך אני אתאר לכם את זה – זה כמו אלבום האמריקאנה המושלם שהייתם יכולים לחלום עליו. מבחינת הלריקה הוא הרבה יותר אופטימי מהאלבומים הקודמים שלהם. הייתי אומר שכמו שביצירות קלאסיות יש את הקטע שבו  המקהלה שרה על בוא האביב וכמה שהכל נפלא. אז זה האלבום הזה מבחינת התגלגלות האלבומים שלהם. הכי נגע לליבי השיר Spring (Among The Living) שהתאים לי מאד אחרי שחזרתי משיעור ראשון על גלשן סאפ יחד עם הבן שלי. אחרי שחתרנו והזענו ונרטבנו וגלשנו. היה כל-כך טוב להרגיש חי שוב

6. D'Angelo – Black Massiah

האני אצטט את גיא חג'ג' לשם שינוי [מתוך עונג שבת]: Black Massiah הוא לא די'אנג'לו. לא הוא המושיע השחור. "כולנו צריכים לשאוף להיות משיח שחור", הוא כתב על האלבום, "זה אלבום על האנשים שמתקוממים בפרגוסון ובמצרים וב-Occupy Wall Street ובכל מקום שבו קהילה מרגישה שנשבר לה והיא מחליטה לעורר שינוי".

כמו קנדריק לאמאר, די'אנג'לו הצליח ליצור אלבום פוליטי ועכשווי מאוד, שנשמע גם על־זמני, שמצליח לדבר על מה שקורה כאן ועכשיו אבל רלוונטי גם לשם ולאחר כך. וגם, כמו תמיד אצלו, לפעם. פעם, כשהסול והפ'אנק היו מלאים זיעה ומתח ועדינות וכוח. בקיץ זכיתי גם לראות את האלבום הזה מתעורר לחיים על הבמה בפסטיבל בפולין, בדיוק כשהוא הגיע לשיא הרתיחה שלו באוזניים שלי, והתחושה הייתה משכרת.

5. Kendrick Lamar – To Pimp a Butterfly

אני לא מתמסר בקלות להיפ-הופ. אבל אני חושב שמאלבום הזה אף אחד לא יכול להתעלם. גם בגלל שמבחינת מוזיקלית יש כאן השפעות מג'אז וסול ומכל הבא ליד וגם בגלל שזו יצירת מופת. אלבום שיכנס לפנתאון של ההיפ-הופ. הדבר שהכי הזכיר לי את האוטקאסט

4. Hot Chip – Why Make Sense

 לא ממש רציתי להקשיב לאלבום הזה של הוט צ'יפ. היתה לי הרגשה של מיצוי ולמעשה כמעט עד סוף השנה נמנעתי מלהקשיב לו. כמה אפשר לעשות שירי פופ-דאנס אלקטרונים אינטליגנטים עם זיקה לאייטיז כמו שאני אוהב. אז בסוף הקשבתי ומה שאהבתי שהיו עוד השפעות מהסבנטיז ומהניינטיז וגם תעלולי אולפן עם מחשבה שעשו לי חגיגה בלב. את השיר הסוגר חוויתי לראשונה בירידה מאיזור כפר שפרעם לעבר הר הרכמל, ממול למעלה על ההר אפשר היה לראות ברקים רועמים מעל בנין אוניברסיטת חיפה. והשיר הזה ברקע Why Make Sence.

3. Tame Impala – Currents

פריצת הדרך של טיים אימפאלה מזכירה לי בעיקר את Mgmt מהעשור הקודם. רק שכאן התהליך היה הפוך, מלהקת פולק-פיסכדלי הם הפכו ללהקת פופ אלקטרוני עם נגיעות של פסיכדליה. וכמו בלהיטים של Mgmt הם יוצרים תמהיל מוזיקלי שונה מערבוב של סגנונות שונים והשפעות שונות.  במיוחד בשיר Let It Happen. באופן אישי אני הקשבתי יותר את ה-EP  שהכיל רק 4 שירים מתוך האלבום. בפלייליסט השיר The Less I know שיש לו השפעות יותר של סול דיסקו

2. The Maccabees – Marks to Prove It

לדעתי הלהקה הזו לא מספיק מוערכת. מלונדון אשר באנגליה. אני חושב שהלהקה הזו היא השריד המרכזי של תופעת להקות "האינדי" גיטרות של העשור הקודם. אני רואה אותם כלהקה האנגלית האהובה והטובה ביותר שישנה היום בממלכה המאוחדת חוץ מאלבו. יש להם את הצליל היחודי שלהם. אבל אני חושב שכל מי שאוהב רוק גיטרות יכול להתחבר אליהם. יש שירים כמו Something Like Happiness שבו הם נשמעים כמו קלקסיקו ובאחרים כמו שיר הנושא Marks to prove it שבו הם נשמעים יותר פוסט פאנק. אם אהבתם את ה-Foals אבל בלי כל הסוכר המיותר הזה. אז זו להקה בשבילכם

1. Father John Misty – I Love you, Honeybear

זה לא כל-כך פשוט לכתוב שירים יפים. שירים שבהם הטירוף, היופי, הייאוש, והאושר - מתחברים להם יחד. שירים שבהם מילים ומנגינה מנוגדים זה לזה ומשלימים זה את זה. ויש כאן גם סיפור אהבה. ג'וש טילמן המתופף לשעבר של הפליט פוקסס באלבום סולו שישי והוא מאוהב באישתו הטריה Ema. ומרגישים את נוכחותה של אמה כל הזמן שם. אתם יכולים לראות אותה בקליפים של שירים שלו. ג'וש טילמן תחת השם Father John Misty למעשה מתחפש לדמות אחרת, אבל טוען שהוא כותב שירי אהבה על איך שאהבה היא באמת. משפטים כמו- "לא הייתי רוצה לשנות אותך, וגם אם הייתי יכול, אני לא יודע על איזה חלק הייתי מוכן לוותר". או כמו   She says, like literally, music is the air she breathes And the malaprops make me want to fucking scream I wonder if she even knows what that word means Well, it's literally not that 

שמזכיר לי סטאטוס שכתבתי פעם בפייסבוק: "כשחושבים על זה.. כל נשימה של אוויר שאנחנו נושמים היתה פעם צליל" וכולם מחקו לי כפיים והיה ממש כיף (לא באמת).

אלבום שילווה אוי ברגעים האבסורדים של החיים השנה.

אלבומי הרגע

במקום לדבר עליהם, הכנתי פלייליסט שלהם:

Wilco – Star Wars

Wire – Wire

Built to Spill – Untethered Moon

Patrick Watson – Love Songs for Robots

Jamie T – Magnolia Melancolia

Death Cab for cutie - kintsugi

Death Grips – Jenny Death

Mark Ronson – Uptown Special

Calexico – Edge of the Sun

Four Tet - Morning/Evening

אלבומים שאחרים אוהבים

עוד אלבומים בולטים שיצאו השנה שהתעניינתי בהם, שהקשבתי לחלק נכבד מהם, שעשו את השנה, ששווים איזכור הם של:

Blur

Sufjan Stevens

New Order

Modest Mouse

Unknown Mortal orchestra

Low

Eagles of Death Metal

Bjork

Grime

Courtney Barnett

Deafheaven
Jamie xx

Joanna Newsom

Foals

Faith No More

וקליק

Mount Eerie