זו היתה ההופעה השלישית של מינימל קומפקט שראיתי. ואני לא ממש איש של הופעות. בפעם הראשונה זו היתה הופעת הפרידה ברוקסן בשנת 1991, הפעם הקודמת היתה בסיבוב הקודם שנדמה שהיה כבר האחרון, וביום חמישי השבוע, שאולי האחרונה שלי. אולי גם שלהם. מי יודע... כל פעם מחדש נדמה שהכוח מתעורר כדי לתת מכת מחץ אחרונה למציאות. ואז הוא גם חוזר.
אז הפעם הייתי סאחי מתמיד. עמדתי על המדרגה של הבארבי, שהיא המקבילה לתאי צפיה שיש באולמות רגילים. היא, בנוסף למרפסת. בקיצור בניגוד להופעות קודמות שבהן הייתי צעיר מידי, או שתוי מידי, הפעם הקשבתי למוזיקה כמו שצריך. והיה ממש מצויין. הם נתנו את כל הלהיטים. הם ניגנו מצויין. הקהל התלהב. זה הרגיש כמו שאמר פורטיס, "כהווה מתמשך", עברו לי המון מחשבות בראש (בגלל שלא הייתי שתוי מספיק) על כך שזו להקה שבעצם היתה קיימת לפני הפיקסיז ולפני שיו-2 המציאו את נגינת הפעמונים של אדג'. על ההשפעות של הקראוט רוק עליהם. על כך שהם מנגנים בעיקר על גיטרות היום ושהקלידים נשמעים אחרת. יש יותר סמפלינג ויותר השפעות של טכנו על המוזיקה. עדין אני מרגיש שברי הוא המוזיקאי או הנגן הכי מוכשר שם, ואולי גם הרוקיסט האחרון של ישראל ששר בעברית. פורטיס נראה לי כמו מז מהסרט החדש של סטאר וורז, סמי בירנבך כמו סנוק, מקס פרנקן הוא צ'ואי, ברי הוא האן סולו, ומלכה היא כמובן הנסיכה ליאה.
את כל ההופעה ליוותה תאורה מאד מוצלחת בכחול ובאדום. וגם אפקט נחמד של עשן. אני זוכר את זה גם מההופעה ברוקסן. ברוקסן זה היה ב- 91 אז העשן לא היה רק מהמכונות, אלא גם ממאות המעשנים באולם. ואפילו שאז עישנתי בעצמי, זה היה בלתי נסבל. לכן זכרתי את זה. אז הלכתי לירכתיי האולם של רוקסן, שהיה די גדול, וראיתי את ההופעה מרחוק. היו המון אנשים אבל זכור לי במיוחד ערן צור שעמד לפני.
אז
נחזור ליום חמישי - היה כיף, יש משהו מאד יחודי עם צליל אופייני ללהקה הזו. זה באמת היציאה הישראלית הבינלאומית הכי מוצלחת שהיתה פה. יש הרבה מאד שירים שעומדים במבחן הזמן גם בהאזנה מפוקחת. ואחרים שפחות, כלומר עדין טובים אבל נשמעים מזמן אחר. היה כיף להיפגש עם כל מי שבא. למטה שיר מההופעה השבוע שמתחיל עם מחווה לבואי
בדרך למינימל הקשבתי לדיאמונד דוגז. אלבום שקניתי לפני שבע שנים בערך, יחד עם הירוז, ומאד התאכזבתי ממנו. השבוע זה נשמע לי ממש אחרת. לקח לי זמן לעכל גם את העטיפה, אבל בעיקר הרגשתי שהוא מיושן ולא מגובש. אמנם יש בו את רבל רבל, אבל אלבום אינו נמדד ע"פ שיר אחד, להיפך, לפעמים השיר הבולט יכול להאפיל על כל השאר. יש באלבום הזה ערבוביה של גלאם ודיסקו וסול שאולי צביקה פיק היה מושפע ממנה, יחד עם קראוט שבואי אמור להחשף אליו רק בהמשך בברלין.
אז עכשיו אני אוהב את חוסר המושלמות, את החיפוש, את הניסיון והטעיה. אני לא חושב שזה בגלל שבואי מת, אלא בגלל שכשאתה מקשיב לכל-כך הרבה מוזיקה אתה נהנה גם מדברים פחות מושלמים, ושאינם אחידים, אולי אפילו יותר.
תכלס לקחתי חופשה בלי לבקש מעצמי רשות. תכלס התגעגעתי לבלוג הזה. אני מקווה שגם אתם. היו לי כמה שבועות של עצלות מעורבת בתחושה של "בשביל מה ? .." גם היה לי איזה סוג של אבל אחרי מות של גבריאל בלחסן. לא יודע..הוא הכניס אותי לסוג של פרופורציות על החיים. בכל מקרה עידכונים שוטפים אני מפציץ בדף הפייסבוק, זה פשוט יותר פשוט. אבל כאן זה יותר יפה ויותר מהודר. וגם יש יותר יריעה להרחיב, אם נדרש. אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום מכל טוב
שירים וקליפים חדשים
TV On The Radio - חדש ! איך ששמעתי את השיר הזה השבוע, הרגשתי ששום דבר אחר לא משנה. שזה הדבר האמיתי. כל מה שהיה חסר לי מהלהקה הזו היה מעט יותר רגש. לפעמים התחכום במקצבים מתוחכם ומתחכם מידי, אבל הקליפ הזה משלים את השיר כל-כך יפה. מתחיל עם הטפות מוסר בסגנון עדת הירוקים, ועובר לחיבוק עצים מחמם לב. TV On The Radio - Million Mile
ארקטיק מאנקיז - חדש !
ואולי חלפו עברו להם כל הימים של סקס-סמים-ורוקנרול. לפחות לפי הקליפ החדש של ארקטיק מאנקיז, שכולו אומר: אם שותים לא מנגנים, או לפחות לא עושים על זה קליפ. עדין עושים לי את זה הארקטיק מאנקיז
Chelsea Light Moving - חדש ! צ'לסי לייט מובינג הוא הרכב חדש בהשתתפות של ת'ורסטון מור מסוניק יות'. אלבום הבכורה שלהם הוא האלבום המועדף עלי עכשיו בחדר הכושר. זה השיר הכי טוב, לדעתי. אני רץ/רוקד אותו על ההליכון במהירות משתנה. אחרי שלוש דקות זה נהיה דיסקו. נשמע לי כמו קאבר של משהו...איזה יופי של דבר
Peter James Taylor - חדש !
וזה כל-כך מתאים ברצף של השירים כאן, שהייתי חושב שאני גאון, אילולא מישהו אחר המליץ לי על השיר הזה, ואילולא כל זה קרה סתם ככה במקרה. מתוך האלבום VILIFICATION , שטרם דגמתי. כל אלה ניגנו גיטרה בשיר הבא:
Matthew Bamford
Heather Britton
Mark Carver
Debbie Grant
Richard Hart
Tim Harner
Jonny Hill
Dominic Meehan
James Pye
James Stewart
Clint Trofa
Luke Webb Peter James Taylor - Banded Lie
Camera Obscura - חדש !
קליפ חדש ללהקת הפופ-קאנטרי המועדפת עלי. מגלסקו, סקוטלנד. מתוך האלבום שלהם שיצא השנה ושאני מאד מחבב. תשברו בעדינות.
קייט נאש - חדש !
עוד אחת במחזור של לילי אלן, אדל ואיימי ווינהאוס, שקצת נשכחה וגם קצת נמאס. אבל אפילו אנשים שלא סבלו אותה קודם, מוכנים להישבע שהאלבום החדש שלה מעולה. הנה שיר גיטרות אחד שווה מתוכו: Kate Nash - Sister
!!!- חדש !
יכול להיות שגירסת המקור יותר טובה, אבל אני מת על הגרפיקה הזו. בכל זאת קיץ, והצבע הטורקיז הזה עושה לי טוב בנשמה.
Dr. Dog - חדש !
פעם הייתי מתלהב הרבה יותר משירי פופ טובים כמו השיר הזה. מה גם שהייתי הקיץ בהרבה לונה פארקים עם העורך הראשי, ואני גם אוהב את המילים של השיר. בכל זאת, גם במצבי הכאוטי, אני נהנה מאד משיר חביב שכזה.
גבריאל בלחסן מת שבוע שעבר. דויד פרץ כתב עליו פוסט מצמרר בשם: החסד האמת והגבורה. אני צפיתי לראשונה בסרט עליו שנקרא "גם כשעיניי פקוחות" זה סרט שעשוי כל-כך טוב שאתה לא יודע מתי זה דוקומנטרי, מתי זה אומנות ומתי זה אישי. ממש כמו המוזיקה של בלחסן, שהפרטי והאומנות הופכים לאחד.. אחרי הסרט אהבתי אותו יותר. הפוסט של דרור בורשטיין על האלבום של בלחסן "עתיד" גם כן פותח את הראש. הוא מדבר על ספר שטוען שלהרבה מוזיקאים מפורסמים היתה מאניה דיפרסיה, למשל בטהובן.
מבחינתי יש שני שירים שרק בשבילם הוא ממלא לי את הלב: בתוך הצינורות שלמטה ו-5 בבוקר עם המילים האלה.
החיים שלי יותר מעניינים ממני שלשום באמצע הלילה הסעתי את הבת שלי לשדה התעופה. חיפשתי בין כל עשרות הדיסקים שברכב, ולא מצאתי דבר לשמוע. עד שהגעתי לדיסק הצרוב שעליו סימון " * ? " - שאומר ששכחתי לכתוב מה זה - ושמתי להקשיב בנסיעה בכביש 6. חשבתי למצוא איזה רוק גיטרות מעורר, אבל גם זה היה בהחלט מתאים, ואף ביותר. Another Green World הוא האלבום השלישי של אינו, שהוא הקליט עם רוברט פריפ, פיל קולינס וג'ון קייל. אלבום שנחשב כאחד האלבומים שהביאו את האמביינט לעולם. להקשיב לו בנסיעה באמצע הלילה נשמע כמו טריפ
כשנפרדתי מהבת שלי בשדה התעופה, פגשתי את מיכה מהצבא, אחרי שלא התראנו איזה 20 שנה. הוא טס לברלין לדג'יי. אמר לי שהוא זוכר לי את ברלין..של לו ריד. והקטע הוא שאני כבר כמה ימים מפנטז לסוע לפסטיבל הרוק בברלין שמתקיים שבוע הבא. כבר בדקתי כמה עולים כרטיסים והכל. זה בשבוע הבא למי שמתעניין.
אין שבועות רגילים בעולם שלנו. אין ! זה בדוק. השבוע, היה יום המשפחה, ויום האהבה ללבבות שוקולדים. ומצאו אצל ביבי המון גלידה במקרר. שלא לדבר על פרשת האסיר X. פתאום החיים שלנו נראים כמו איזה סרט ריגול משנות השישים. וזה סתם בשבוע רגיל לחלוטין. גם מבחינה מוסיקלית לא קרה יותר מידי השבוע הזה, ובכל זאת תראו איזה יבול סינגלים ואלבומים
רוקפור - חדש !
מתוך יוטיוב: הסינגל הראשון ,הנושא את שם האלבום החדש, מסמל שלב נוסף בהתפתחות הלהקה. רצועה זו, בדומה לחלק גדול מלחני האלבום, הולחנה תוך עבודה משותפת של כלל חברי הלהקה, כשכל אחד תורם מכשרונו ומאופיו ליצירה.
השיר,בשמו, הוא קריצה לשימוש היתר המוסיקלי שנעשה לעיתים בקלידים, באורגנים. בפרשנות העמוקה יותר, הנושא הוא הסדר, ההרמוניה והסינכרון שיש בעולם. לכל איבר ואיבר בגוף יש תפקיד ברור ומוגדר ואין דבר שהוא בבחינת מיותר. רוקפור - Rockfour - Too Many Organs
ג'ים ג'יימס (סולן מיי מורנינג ג'קטס) - חדש !
חדש ! חדש ! במצב טוב ממוזיקאי ! חיים של אחרים !
סולן המורנינג ג'קט בסינגל ראשון לקראת אלבום ראשון. ועכשיו יש לו גם קליפ. שכל יום יתחדשו לכם חיים חדשים.
קורט וייל חדש !
לא יודע למה אבל קורט וייל נשמע לי כמו שם של מישהו מבוגר כמו ברטולט ברכט. למרות שברכט קיבל את השם שלו בלידה ובטח סחב אותו כל חייב (טעות פרודיינית ? ) גם כשהיה צעיר, אפילו כשהיה ילד. קורט וייל, למרות שמו, הוא מוזיקאי צעיר והוא אינו גר בברלין אלא באמריקה. וזה הסינגל החדש שלו מתוך אלבום שבדרך. מזכיר את השירים הארוכים של ניל יאנג ושל ספרינגסטין. וגם מרגיש כמו השם שלו כמו יום אביב נאה
Farthest South - חדש !
הרכב ישראלי חדש. יאיר יונה, ברי ברקו ועציוני (בחיי שאני לא ממציא את השמות האלה).
באלבום הכי פרי ספירט שיכול להיות. אל תצפו לפשוט. אל תצפו. פשוט תקשיבו.
שי רוט - פסים !
מילים, לחנים, עיבודים, מיקס, הפקה מוזיקלית, ציור עטיפה
אורגנים, גופיקהנד, שקית,גיטרת קאסיו, דגימות, תכנות, קולות, שירה: שי רוט. אלבום יפה
The Rest - Seesaw
עוד פעם מוזיקה קנדית תופסת אותי בלי שאני מוכן. אלה מאונטריו .
כלבי רוח - אף פעם
אחרי שנתיים של הופעות ברחבי הארץ, משחרר ההרכב המסקרן את "אף פעם", סינגל ראשון מתוך אלבום בכורה בהפקתו המוזיקלית של יהוא ירון. [קישור]
אביגייל רוז - עננים
אז בטח שמתם לב שהפוסט הזה מלא במוזיקה ישראלית יותר מהרגיל. ולסיום בחרתי בשיר הזה שמדגים איך צריך לעוף גבוה, גם בשבוע שלא קורה בו שום דבר מיוחד. ביימה את הקליפ הנהדר הזה תמר דרכלי. אביגייל רוז - עננים
וזהו. ולמרות כל מה שאיימו עלינו גם השבוע החיים יפים והמוסיקה פרימיום
יצאו כמה דברים טובים מהמלחמה הזו. למשל זה שעזה הולכת ומתחברת לאט לאט לטבורה של מצרים. זה טבעי והגיוני ויכול להיות שזה העתיד. אבל הדבר הטוב ביותר שיצא הוא שיצאנו מחוזקים. יש הרגשה שאנחנו שולטים במצב ויודעים מה שאנחנו עושים. וזה אולי כל החוסן שלנו. במובן הכי עממי שיש
Simon & Garfunkel - The Dangling Conversation //High School, 1968
בדרך-כלל אני נוהג להתחיל עם שירים חדשים אבל הוידאו הזה עשה לי את השבוע הזה ולכן הוא בהתחלה. זהו חלק מסרט דקומנטרי על סיימון וגרפנקל משנת 1968. המורה המגניבה מנסה להסביר לתלמידים ההיפסטרים (ככה הם נראים) על השירה של פול סיימון. הקטע הכי שובה הוא הרגע שבו היא משמיעה את השיר ומחפשת את ההבנה של התלמידים בעיניים. ותודה לאיתי כ. שמצא את זה; בכיתה ב' שנת 1976 הגיעה לבית ספר פיק"א שבפתח תקוה מורה שנראתה כמו ילדת פרחים מתבגרת. עדין בגילאי העשרים. ג'ינגית מתולתלת עם חולצה פרחונית וג'ינס מתרחב. שמה לנו את צוללת צהובה בפטיפון ותרגמה לנו תוך כדי. למעשה אנחנו שרנו את זה בעברית לרקע החיפושיות באנגלית. אנחנו לא ממש הבנו. אבל זה היה רגע שצרוב בזיכרוני. כאחד מרגעי הביטלס הראשונים של חיי.
Paul Banks
אלבום חדש לפול בנקס סולן אינטרפול. הסינגל הראשון דווקא נחמד Paul Banks - The Base
ויש גם וידאו לשיר נוסף ופחות טוב, לטעמי
Paul Banks - Young Again
Swans - The Seer
הרבה טררם יש סביב הסוואנס. הסרט הדקומנטרי הזה על האלבום האחרון שלהם מתחיל בחזרות להופעה Much Loader. ובאופן כללי במערכת ראויה הם עושים יותר עבודה. ותודה לעטר רפפורט
Swans -The Seer
Moonface - Headed For The Door
לא מזמן דיווחתי על האלבום של פני ירח הקנדית. ועכשיו יש להם קליפ אפרורי לאחד השירים הטובים באלבום
מלכה שפיגל
מלכה שפיגל הוציאה אלבום השנה והיא גם הופיעה איתו השבוע באוזן בר. תמונות אפשר לראות באתר TELAVIVIAN. זה אתר לייפסטייל באנגלית על תל-אביב. התמונות צולמו ע"י גוני ריסקין.
The Rolling Stones - Doom And Gloom
הרולינג סטונס בקליפ חדש ומלא טסטסטרון לקראת האוסף החדש והמחומש שלהם
1, 2 Many - Probable Cause
אני מאד חשדן לגבי להקות ישראליות. אבל השיר הזה הוא פופ קליל ובלתי מתיימר. וכייף.
Pretty Ugly
עוד להקה ישראלית שאני מפרגן לה. phototaxis הם אלקטרו-סול ישראלית, ששרה באנגלית ושולחת קומיניקטים באנגלית. הם מושפעים ברדיוהד והגורילז. לאון פלדמן התלהב מהם. אני חבבתי מאד. בפינה לשיפוטכם:
סיום
ולסיום שיר של ביל פיי מפעם אבל שנשמע כל-כך מעכשיו. אל תפחד כל-כך. באמת לא פחדנו יותר מידי. BILL FAY - BE NOT SO FEARFUL
ועד הפעם הבאה שלא יהיו לנו עוד סיבות למלחמות ורק החיים טובים והמוסיקה פרימיום
אינטרנט זה בשביל פנטזיות. מאז שהוא קיים, האינטרנט משמש מצע לפנטזיות. לא למימוש פנטזיות, אלא ליצירתם. מעצם מהותו כדבר וירטואלי ושאינו ממשי, הוא משאיר את הפנטזיות כמציאות מתמשכת. גם האפשרות לדבוק באנונימיות מאפשר לפנטז עולם צללים עשיר. מה שהתחיל מפנטזיות על מין התפתח לרשתות חברתיות שבהם אנחנו מפנטזים על אוכל ועל צדק חברתי ועל זה שיש לנו חברים. אפילו יצאה מזה מחאה לפני שנה וקצת..מחאה מפונטזת שנשארה וירטואלית - היחיד שהרוויח ממנה הוא צוקרברג. זה גם המקום לפתח את האלטר אגו שלנו ולפנטז שאנחנו שנונים וחכמים, אפשר גם לפתוח בלוג ולפנטז שאנחנו מלכי העולם ו/או יודעים לכתוב.
פתיחה 2
רק לפני כמה שנים ליהג ולעג אמנון אברמוביץ' למשה כחלון שנבחר למקום יותר מידי גבוה לרשימת הכנסת של הליכוד. כחלון נבחר במרכז הליכוד, ולא בפריימריז, ואברמובי'ץ אמר עליו שהוא בחור נחמד, אבל מה הוא יכול להועיל כחבר כנסת עם ניסיונו כבעל חנות למוצרי חשמל (או משהו כזה..). מאז כחלון הוכיח שהוא שם בזכות ולא בחסד, ושאפשר גם ממשרה די שולית , של שר תקשורת, לייצר מהפכות, אם אתה סוחר טוב. מאז ומתמיד השמאל הישראלי היה יותר אידיאליסטי והימין, יותר סוחרים טובים, ולדעתי זה באמת כל ההבדל היום בין ימין לשמאל. הימין נתפס כמי שמייצג את הצד של העם במשא ומתן מול הפלשתינאים/ העובדים הזרים/ אובמה, ואם ליברמן (שרון החדש ?) אומר שאפשר להחזיר את השטחים תמורת שלום, אז זה בסדר. השמאל, לעומת זאת, נתפס בעייני בוחרי הימין כפראיירים, פנטזיונרים, ילדים תמימים שלא בשלים באמת להתמודד עם המציאות, ובוודאי לא עם משימות כבדות כמו חתימת חוזה שלום או יציאה למלחמה. אז ע"פ הסקרים האחרונים למשה כחלון 13 מנדטים. זה לא פשיטת רגל של הדמוקרטיה, אבל זו בהחלט מראה שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו ולא מאמינים לשיטה. יש מספיק גורמים שאחראים לכך, כמו שרון שנבחר לעשות דבר אחד ועשה דבר אחר, וגם כל מפלגות המרכז שהתפוגגו אחת אחרי השניה. מה שהעם שלנו מחפש היום יותר מתמיד זה פנטזיה של מנהיג. באין אף אובמה בנמצא אנחנו מסתפקים בלפיד, בליברמן, בסתיו שפיר ובמשה כחלון. כל אחד לפי טעמו, כל אחד לפי מוצאו, כל אחד לפי מה שהוא הכי מזדהה איתו.
פתיחה 3
מוסיקה היא הפנטזיה והמציאות גם יחד. כשאנחנו מקשיבים לה היא מרוממת וגורמת לנו להרגיש. אנחנו חשים אותה, אבל היא כולה רוח. כולה תנודות אויר ובייטים שהופכים לביטים ; הקשבתי לכל-כך הרבה דברים בזמן האחרון. אני אנסה להעביר לכם את זה בשבוע הקרוב ככל שאוכל. וכמובן, ככל שתוכלו אתם. אתם מוזמנים להישאר ולהקשיב.
The Jesus & Mary Chain, Tel Aviv
ההופעה שלהם בבארבי לפני שבועיים לוותה ברגשות מעורבים של מעריצים ותיקים. לרבים זה היה מימוש של פנטזיה אשר לווה באכזבה. בכל זאת, הבנתי שהם נהנו ולא היו מוותרים על זה. והנה עכשיו אפשר לראות את כל ההופעה ביוטיוב. [קישור]
IROCKE - פורטל הופעות חדש.
עוד לא הייתי בהופעת הולגרמה של ג'ימי הנדריקס. וגם לא תוכלו למצוא אותה ב-IROCK אבל תוכלו למצוא שם אלף הופעות אחרות שאפשר לפנטז אותם און ליין. אתר חדש שדורש הרשמה למי מכם שמעוניין לראות את ההופעות הכי טריות שיש. כשחושבים על זה, בעצם, כל הופעה אמורה להיות איזה מימוש של פנטזיה. אני באופן אישי מאד נהנה להקשיב לאלבומים. מאז שנות השישים אלבומים הם קצת מבויימים, אבל במקור הם היו דרך לנגן אצלך בבית הקלטה של הופעה בת שיר אחד או יותר. [קישור].
אלבום בהזרמה - Charles Mingus צ'ארלס מינגוס הוא בסיסט. לכאורה בס הוא לא כלי נגינה שממנו צומחים מלחינים או מוזיקאים גדולים. אבל הוא, וגם פול מקרטני וערן צור מוכיחים אחרת. לא יודע איך זה שתמיד מוצאים עוד קטעים נדירים מוקלטים, כנראה שהחבר'ה האלה נתנו הרבה עבודה והרבה הופעות. בכל מקרה זה יוצא עכשיו וזה ממש כיף להקשיב: Charles Mingus - The Jazz Workshop Concerts, 1964-65
OX4 - האוקספורדים
כל הלהקות הישראליות מפנטזות בזמן האחרון שהן להקות בינלאומיות. לפעמים זה גם מצליח להם. למשל האוקספורדים שנשמעים ממש טוב.
Benjamin Gibbard - Teardrop Windows
בנימין גילברד מקאב פור קיוטי. לא משעמם רק אותי, אלא גם את עצמו. לפחות הוא מצליח לעשות מזה קליפ הומוריסטי שבו הוא יורד על עצמו ומפנטז שהוא "רע". במובן הטוב של המילה. Benjamin Gibbard - Teardrop Windows
Das Racist - Girl Das Racist - Girl
מאז ומתמיד אהבתי בחורות במיני. אני זוכר יום עצמאות אחד שהייתי בכיתה ז' נסענו לתל-אביב העיר הגדולה. היה מאד שמח וקרנבלי ואז ראינו שלוש בחורות עם מיני מאד מאד קצר..אפילן החלפנו איתם כמה מילים לא זוכר מה..זה היה בצחוק... יש למיני פרופורציות אחרות לגמריי כשאתה בגובה אחר. ומיני זה גם תמצית כל הקליפ החמוד הבא, באוירת רטרו לאיינטיז. פנטזיה בצחוקיה
Taylor Swift - Mine
הבת שלי מקשיבה בריפיט לאלבום החדש של טיילור סוויפט. תופעה מוזיקלית ששווה התייחסות. היא שברה השבוע את השיא של אמינם מלפני 12 שנה כשאלבום הבכורה שלה מכר 1.2 מיליון עותקים בשבוע הראשון שבו הוא יצא, ועלה למקום הראשון במצעד המכירות של האלבומים. שירי פופ מתוקים, שלא עושים לי כבר שום דבר. לכולם יש קליפ שבו אפשר לראות נער נפרד מנערה. לא מזיק לאף אחד...התרשמו בעצמכם: Taylor Swift - Mine
Bettie Page - Queen of Pain בטי פייג' היא כוכבת פורנו חלוצה בתחום הסאדו מאזו. האמת זה נראה היום די תמים למראה רוב מה שהיא עושה. פעם גם כשראית בחורה ערומה השאירו לך עוד קצת לפנטז. שיר שגיליתי רק היום Bettie Page - Queen of Pain
Genesis - Carpet Crawlers
השבוע היה לשרון רז יום הולדת. עד שהכרתי אותו חשבתי שאני מכיר מוסיקה. היום אני יודע שאני רק בראשית של ראשית הדרך שלא תיגמר לעולם, וטוב שכך. בזכותו הכרתי המון דברים חדשים ישירות ובעקיפין. שנינו גדלנו באותה העיר ושנינו מאד אוהבים לאכול אותו פלאפל. מקור השראה גדול. והוא מאד אוהב את ג'נסיס והקדשתי לו את השיר הזה: Genesis - Carpet Crawlers
סוף שנה עברית, והאמת היא שאני מאוכזב...אפילו מיואש. בכל חג יהודי אני משתדל לתת פה קצת מוסיקה ישראלית, והשנה כמעט שלא מצאתי כלום. למה אין לנו עוד איזה אריק איינשטיין או איזה ברי סחרוף ? למה ??? יש די הרבה מוסיקה שיוצאת, אבל שום דבר שנשאר. מה שאני אוהב אצל שני אלה שציינתי הוא שהם ניסו והצליחו להיות פורצי דרך במוסיקה, ויחד עם זאת הם המשיכו לתת המון כבוד לעברית, ולישראליות. אריק איינשטיין הביא אלינו את הסיקסטיז ובעצם את הרוקנרול, ברי סחרוף שילב ניו-וייב, רוק אלטרנטיבי, עם דאנס ומזרחית ויצר משהו חדש. משהו שאין בשום מקום אחר בעולם. למה אין עוד מוסיקאים כאלה ? או שיש את שלום גד והיהלומים, שכותב אחלה טקסטים, אבל לא מקדם אותנו מוסיקלית למקומות שעוד לא היינו בהם; או שיש להקות כמו The Raw Men Empire שמביאים אלינו את זרם הבלוז הפאזי-קראנצ'י, אבל למעשה, כיוון שהם לא כותבים בעברית, הם לא ממש מבייתים אותו והופכים אותו לשלנו, לישראלי. תגידו מה שתגידו על החקיינות של משינה - הם הצליחו לקחת את כל רוח הרוק של התקופה שבהם הם פעלו, והפכו אותו לחלק מאיתנו. מהסקא ששטף את בריטניה, ועד הגראנג' מסיאטל - הכל היה ישראלי. אני לא רואה שמישהו עושה את זה עכשיו. כולם מכוונים לעבר הצלחה בינלאומית אל עבר פסטיבלים עולמים, אבל אם תשימו לב טוב טוב אז הישראלי היחיד שבאמת מצליח שם הוא של עידן רייכל שבעצם יוצר בעברית.
קוטנר ממליץ לכבוד החג על אלבומים ישראלים, והאמת שזה מייאש. אין לי שום דבר נגד יהודית רביץ, אהוד בנאי ופוליקר, אבל אני רוצה לראות מוסיקאים צעירים בסדר הגדול שלהם. עשרת הקליפים של השנה, היו יותר טובים מהמוסיקה שהם מנגנים, מה זה אומר עליהם ? מה זה אומר עלינו ?
אז מכל זה נשארנו עם הקליפ הנהדר בסלוואו מושן של The Raw Men Empire. גם תיסלם התחילו באנגלית. השיר דווקא בסדר, רק דחילק, שיתרגמו !
נילי פינק היא רוקרית ישראלית. זה כזה כיף שיש רוקריות ישראליות. ביום חמישי הקרוב 17.11 תתקיים הופעת השקה לאלבום הבכורה שלה במפעל הטקסטיל הישן, מאחורי "קפה בר יוחאי" (בר יוחאי 7, ת"א 21:00 ) . בקומניקט של האלבום כתוב כי: מפלצת הבטון הזו, הוא בדיוק הנוף העירוני שהיווה השראה לכתיבת כל השירים באלבום.
זאת לא הפעם הראשונה שנילי מופיעה ברחוב בתפאורה דומה, נילי אחראית לשני פסטיבילי רחוב 'פסטיבל בשביל המפעל'
שהתקיים כבר פעמיים בשנה החולפת, (לא ידעתי). בשונה משאר מופעי ההשקה, במקום לא ימכרו כרטיסים להופעה אלא האלבום עצמו יהיה כרטיס הכניסה, אותו ניתן יהיה לרכוש בכניסה למקום, בחנות אנובה, או בבנדקמפ של נילי.
מי שרכש או ירכוש אלבום בחנות אנובה יקבל אותו הביתה ויוכל להגיע עם הקבלה להופעה ולהכנס, מי שיקנה בבנדקמפ של נילי יגיע עם הקבלה להופעה ויקבל את האלבום במקום!
כבר התלהבתי משיר שלה כאן בעבר, וגם אני מאד אוהב את הסינגל החדש "חום גוף". מזדהה מאד עם המשפט "חום גוף נשי רפא אותי". זה גם מה שהכי מרפא אותי כשאני חולה. כשהיינו סטודנטים אני ואשתי היינו ישנים יחד בחדר במעונות במיטה ברוחב 90 ס"מ, היינו מרחיקים קצת את המיטה מהקיר, וככה ישנו במשך כחצי שנה עד שהתחתנו וקנינו מיטת קינג סייז. אני זוכר את זה כאחת התקופות הרומנטיות של חיי, אישתי זוכרת רק כאבי גב.
נגה זה שם שאני מאד אוהב, יש לו קונטציות רוחניקיות, אבל אני לא חושב שבנות שנושאות את השם הזה מחוייבות לתדמית. נגה שלו בוודאי שלא, בכל מה שקשור למוסיקה שלה היא נשמעת הכי רוקנרול. את הלהקה הראשונה שלה היא הקימה כשהיתה סטודנטית לתיאטרון (מזכיר לכם התחלות של להקות אחרות?) ויחד עם נגה שץ היא הקימה צמד שוגייז שנקרא NX2 (שזה נגה כפול שתיים) - הן שרו באנגלית. מאז היא עברה לשיר בעברית, וזה נשמע ממש טוב. לא הייתי שם לב אליה אילולא כתב עליה נמרוד מטאפאס טאפאס, אז הקשבתי, והיא באמת ישירה כזאת ואמיתית ובעברית וזה כל מה שאני אוהב. השנה יצא לה אלבום די קומנקטיבי, הוא הוקלט כמעט כולו בלייב ויש בו גם שיר אחד למילות יונה וולך.
היום לפני 24 שנים, זוהר ארגוב נפטר. זה היה בשנת 1987, היום כשאנחנו לא יכולים להימנע מלשמוע מוסיקה מזרחית בכל מקום, קצת קשה להיזכר בימים ההם. המוסיקה המזרחית אז היתה מוסיקה של "ישראל השניה", מוסיקה מחתרתית שנקנית בקסטות מזוייפות בתחנה המרכזית הישנה. ברדיו אי-אפשר היה לשמוע את זה, אבל העמך הקשיבו, ועוד איך !
מותו של זוהר ארגוב היה במידה רבה תחילתו של המהפך. ההערצה שהוא זכה לה אחריי מותו היתה מיתית ובלתי נתפשת. לפני זה הוא היה זמר מזרחי, אחרי מותו הוא הפך למלך. לא היה לנו מלך לפני כן. לא מלך של מוסיקה, למיטב זכרוני גם לא מלך אחר.
אני זוכר אותו בשלושה אירועים: בחתונה של דוד שלי, שבה הוא הופיע לפני אבנר גדאסי. זה היה לפני כשלושים שנה - אתם בטח לא תאמינו, אבל אבנר גדאסי היה הכוכב האמיתי, זוהר ארגוב היה החימום. אני זוכר אותו שר את הפרח בגני בפסטיבל הזמר, אני זוכר שבחלק ממסיבות הכיתה שלי בכיתה ה' היו שומעים את "אלינור" (בבתים היותר עניים), ואני כמובן זוכר אותו בראיון המפורסם בתוכנית "ממני" של מני פאר. אני ראיתי את זה בשידור חי, וזה היה ביזארי אז כמו שזה מוזר היום. לקח לי שנים להעריך, ואח"כ גם קצת לאהוב את מה שהוא עשה. אהבתי את הפרח בגני ביום שהוא יצא, אבל כל השאר בכל זאת לא היה הסמיתס. בדיעבד, מדובר בזמר גדול, שהיו לו בלוזים מזרחים ששווים להיקרא קלאסיקות. זוהי המוסיקה השחורה שלנו, זוהי מוסיקת הנשמה שלנו, אפשר לא לאהוב את זה, אבל אי-אפשר להתכחש.
אחת התגובות לשיר הזה בפייסבוק הייתה:" אלוהים בוא נעשה עסקה תביא לנו את זוהר ארגוב נביא לך את ג'סטין ביבר"
פתיחה -
אני כבר מזמן לא מאמין לאף מילה שכתובה בעיתון ידיעות אחרונות. אני לא יודע למה זה עדין נחשב מקור לחדשות, הרי כל מה שכתוב שם ידוע לנו לפחות 24 שעות. אלה החדשות של אתמול ! ידיעות אחרונות, כמו רוב העיתונות הכתובה הפכו בשנים האחרונות להייד פארק של הוגי דעות, וכמו בהייד פארק המקורי, זה שבלונדון, הדעות האלה בדרך-כלל לא לטובתנו. כיוון שאין שום חדש בעבר שכותבים עליו בעיתונים, וכיוון שההווה, כלומר החיים כמו שהם באמת, מאד טובים ומשעממים, אז העיתון בעיקר עסוק בלהפחיד אותנו ממה שיקרה מחר. איכשהו זה עובד עלינו, ואנחנו קונים שוב ושוב את העיתון רק כדי לוודא שהגרוע מכל טרם קרה, ותוך כדי להתכונן לפורעוניות החדשות. מידי פעם העיתון מביא סקר שמראה לנו כמה שאנחנו אופטימים וכמה שטוב לנו, אך מיד זה מלווה בהררי פרשנויות והסברים שמסבירים לנו כמה שבעצם רע לנו - רק כדי שזה יסתדר עם העולם המקביל, ועם מציאות המדומה שהעיתון יצר. תעשו ניסוי ותקראו פעם אחת את עיתון השבת של השבוע שעבר, ותראו איך כל התחזיות הפוליטיות לא מתממשות.
איך כל זה קשור למוסיקה ? ובכן אני בכל זאת קונה בכל שבת עיתון ידיעות בעיקר בגלל המאגזין 7 לילות, ןהכתיבה הנפלאה של גון בן-ארי על מוסיקה. פעמים רבות הכתיבה שלו מתעלה על המוסיקה שהוא כותב עליה, למשל השבוע הוא כתב על האלבום החדש של נואל גאלגר: "במילון של גאלאגר, ההגדרה ל'אידיוט' היא:'מי שהפילוסופיה מסתירה לו את הכיף'". וזו רק דוגמא קטנה. גון בן-ארי בשיאו בכל מה שקשור לכתיבת ביקורות אלבומים, זה כמו שאתגר קרת כתב לחמישיה הקאמרית כשאף אחד עוד לא הכיר אותו. קצת חבל לי ששום דבר קלאסי לא ישאר מזה, כי אולי פעם היו עוטפים עם עיתונים דגים, ומשהו מהמילים הכתובות היה מגיע אלינו בסוף אל הבטן כשהיינו אוכלים את הדגים. היום אנחנו זורקים אותם לארגזי המיחזור ובסופו של דבר זה הופך לניר טואלט או משהו כזה.
לא רק גון-בן ארי כותב על מוסיקה, למשל לירון תאני כתב השבוע בידיעות על פסטיבל אינדינגב. כל שנה אני מצטער קצת יותר שלא הייתי שם, והשנה במיוחד היו תגובות מצויינות. בן-שלו כתב על חוויות משם, וגם ניר גורלי כותב יפה בעכבר העיר. הקשבתי בשבת שעברה בסטרים לרדיו אינדינגב , וגיליתי דברים שאני אוהב ולא ידעתי בכלל ולכן השבוע נבדק ונמצא פרימיום יהיה קצת יותר מוסיקת ישראלית. והאמת היא שזה כיף לגלות מוסיקה ישראלית טובה, אבל ממש טובה ולא הדג נחש:
צנזורה- גורבה גורבה
הייתי שמח להיות בהופעה של "צנזורה". אני מת על השיר הזה:
Zvuloon Dub System - Let Me Love You
ההופעה הראשונה ששמעתי ברדיו אינדינגב היתה של זבולון דאב סיסטם. למטה מתוך הופעה בקצה. מה שמתקשר לאירוע העצוב של השבוע, והוא הורדת התוכנית "הקצה" מלו"ח השידורים של גלגל"צ. לא הייתי מאזין קבוע, כי אני לא מרגיש צורך להתעדכן משם, והטעם שלי הוא בכל זאת מעט יותר מיינסטרימי, אבל בהחלט עצוב לי וחבל לי, ואני מוחה:-( !
תומר יוסף - שחר 35
תומר יוסף המוסיקאי והגרוב באלבום חדש בשם "שחר 35" שהיא כצפוי: כתובת בית ילדותו של יוסף בכפר סבא. מזכיר את רחוב האגס 1 של אהוד בנאי . ההשקה של האלבום החדש כללה השבוע האזנה מיוחדת ב-YNET לכמה שירים - מאד אהבתי, בינתיים זה ירד מהרשת, אז אתם יכולים להתרשם מהופעת ההשקה בזאפה ! שסיקר אותה יפה בבלוג שלו וגם צילם היטב בוידאו: יובל אראל. לרוץ לקנות.
מי שמנסה בדרך-כלל גם מצליח. אני שומע כבר את הציניקניות אומרות: "באמת ? למה אף-אחד לא אמר לי". אז מה לעשות שהאמת היא גם דבר טוב לפעמים (אני מידי אופטימי בשבילי השבוע, אבל נצטרך לעבור את זה). אז A Cat הוא "פרויקט" של טל גרינפלד, שגם כותב ומבצע את השירים. לכל שיר הוא מצרף קבוצה של נגנים, אנשי סאונד וכו' לפי מה שמתאים. בסוף המוסיקה יוצאת יחסית מגוונת. מסתבר שהפרויקט קיים כבר כמה שנים, אבל בחודשים האחרונים הוא תופס תאוצה באופן משמעותי. את השיר הזה אהבתי:
החיים שלי יותר מעניינים ממני מתקשר לי מאד לאלבום של תומר יוסף עם חוויות הילדות שהיו לי השבוע. ילדים רוצים כל הזמן להיות גדולים, וכשאתה מתבגר אתה כמו ג'אנקי שכל הזמן מתגעגע לתחושת הילדות. היום ראיתי קשת בענן, ופרפר עף לנו בתוך הבית וקצת שיגע את כולנו. הילדים שלי לא אוהבים לישון בצהרים, הם לא רוצים להפסיד את הכיף חיים. אבל לפעמים כשאני קם משנת צהרים, יש לי הרגשה כזו טובה כמו בילדות.. וגם אכלתי אורז פרסי של אמא שלי, שהוא האורז הכי טוב בעולם. אתמול הייתי גם בבת-מיצווה של הבת של בן-דוד שלי. כיוון שאני גר בצפון והמשפחה שלי מהמרכז יוצא לי לראות חלק גדול ממנה רק בשמחות. כי בכל זאת זו משפחה מאד גדולה ויש גם קרובים של קרובים, בסך הכל כולל בני דודים של אמא שלי, וסבתות של בני דודים, וכל הדודים ובני הדודים שלי, בעליהם נשותיהם וילדיהם זה כמה מאות.
אז אתמול כשהייתי בבת מצווה חזרתי לילדות. אם היינו חיים באמריקה אז כל המשפחות שלנו היו נראות כמו המשפחות האיטלקיות בסרטים של מרטין סקורסיזה או כמו כל המשפחות היהודיות האשכנזיות בסרטים של וודי אלן - מזל שאנחנו בכל זאת בישראל. בחתונות והשמחות של המשפחה שלי אמא שלי יש תמיד משהו מוגזם כמו בסרטים של פליני, עירבוביה בלתי אפשרית של מתירנות ודת: פרחות צבועות ביותר מידי בלונד, הרבה גברים עם כיפות, נשים חרדיות שלא שומרות נגיעה מבן-דוד שלהם ונותנות לו נשיקות בלחי כמו שנהוג אצלנו, וברקע "משיח-משיח-משיח" בגירסת הטראנס ובווליום בלתי אפשרי. אחד מבני הדודים שלי טס אחרי זה לשטוקהולם לנגן 4 שעות בדרבוקה בחתונה פרסית. אני זוכר אותו ואותי מתופפים שעות על סירי אלומיניום בחצר של ההורים שלי. אתמול הסתבר לי שסבא שלו, שהיום הוא בן למעלה משמונים, השיג את רוב הכסף שלו ביבוא חומרים אסורים, בתקופת השח הפרסי, ולא מהחנות שהיתה לו בשוק הפישפשים.
תומר יוסף - יפה באמת
בנזין
ונסיים בהתחלה, כלומר באיך שהתחילה מוסיקת הרוק בישראל -השבוע חזרתי לחדר כושר. התכנון ללכת כמעט בכל יום לחדר כושר, בינתיים הייתי פעמיים. כשהייתי על ההליכון מצאתי בערוץ 1 כתבה של מבט שני על בנזין. הראו את הבית של יהודה פוליקר בקריות, וכל תולדות הלהקה כפי שאתם מכירים אותה. מאמר טוב על זה נמצא בבלוג "זכרונות מעוצבים מחדש". וכאן יש קטעים מהתוכנית בסידרה "סוף עונת התפוזים":
אף עין לא נשארה יבשה. גם לא של אריק איינשטיין, שכתב והקליט שיר חדש לכבוד חזרתו של גלעד שליט. היתה לי הרגשה פנימית שגלעד שליט יחזור איתן בנפשו, גם בגלל ההשערה שהיה אינטרס לשמור על שפיותו, ובעיקר בגלל מה שמשפחתו משקפת - ענייניות, צניעות, מסירות, כושר התמדה, וחוסן נפשי פנימי. התשובה האמיצה והמדוייקת שהוא נתן, בראיון הכפוי שעשו לו, על דעתו לגבי שיחרור אסירים הכלואים בישראל, מילאו אותי באושר ובגאווה, כי היה ברור באותו רגע שלא מדובר באדם שבור, וכי זו היתה התשובה הטובה ביותר שאפשר היה לתת. ולשיר החדש של איינשטיין האהוב:
אם אתם לא בקטע, אז אספר לכם סודות שלא מגלים לחילונים: הכי כיף ביום-כיפורים בבית-הכנסת, בחיי. אנשים כל-כך נהנים שם, שאני חושב שבסוף יום כיפורים צריך להתחיל את הכל מההתחלה, אבל הפעם עם יגון וכאב, עם איזה שיר של מוריסי והרבה רחמים עצמים. אין ! בית-כנסת ביום כיפורים זה הוויפאסאנה של היהדות, זה הסדנת מודעות עצמית בחינם, זה המאהל צדק חברתי של הדתים. רק חסר נרגילות וספות. את הסליחות שרים כל-כך יפה, שבכלל שוכחים שמבקשים סליחה. כבר כתבתי כאן בעבר שלדעתי צריך שני ימי כיפורים, אחד לאלוהים ואחד שבין אדם וחברו. מרוב ששרים "חטאנו לפניך", שוכחים שהעיקר זה רגשות של אנשים.
בחגים העברים, הישראלים, שלא לומר היהודים, שלנו אני משתדל לתת במה למוסיקה ישראלית. לפני חצי שנה היתה כאן רשימה טובה של אלבומים ישראלים שיצאו השנה, רשימה קצת מיינסטרימית, ועכשיו בבלוג מונומליציה יצאה רשימה שמאירה חלק מהצד האלטרנטיבי של השנה הישראלית במוסיקה - 10 האלבומים של השנה. ועכבר העיר יש פוסט עם הקליפים הישראלים הכי טובים של השנה שתי הרשימות האלה מראות כמה מוסיקה טובה יש מתחת לראדר של כולנו. הרבה מאד מהאלבומים ברשימה של מונומליציה הם בשפה האנגלית.
זאב טנא - אם כבר
הכי נדלקתי מהשיר של זאב טנא "אם כבר" שמובא בקליפ למעלה. שיר שגם מתאים מאד ליום הכיפורים. ביהדות יש המון דגש על תכונות אציליות כמו צניעות וכאלה, אבל אני חושב שצריך איזון. למשל "ואהבת לרעך כמוך", אומר קודם כל שאתה צריך לאהוב את עצמך. או כמו שזאב טנא אומר: אם כבר את חי אז תחיה ! אני לא מבין למה שוטפים את המוח של הילדים להיות כל הזמן צנועים. ילדים צריכים בעיקר ללמוד להסתדר עם אחרים, ואין בעיה שיתבלטו. יש בעיה עם אנשים שדורסים אנשים אחרים. אהבתי מאד את המילים.
ועוד כמה שירים ישראלים לכפר על מעשינו:
Eatliz - - Lose This Child
קליפ החול המרהיב של אטליז ביים יובל נתן. אני אוהב את החצוצרה שצפה כל פעם
Umlala - My Pdf Files
שיר החננות של אומללה. עוד להקה ישראלית ששרה באנגלית. הקליפ עושה את העבודה.
נועם גינגולד - קוקה קולה בוי
הוא ביקש יפה, אז הנה לשיפוטכם שירת הקוקה קולה
נעם רותם - ברזל ואבנים
האלבום שהכי אהבתי השנה.
תעשו חיים. חיו ותנו לחיות. תנו לחיות לחנות. צום קל. גמר חנינה טובה, וסליחה.
עד היום התעלמתי משלום גד. הייתי רוצה לומר שאין לי מושג למה, אבל יש לי מושג: א. עד היום לא קיבלתי עליו המלצה מאנשים שאני לא חושד בהם ביתר פירגון למוסיקת שוליים ישראלית. ב. זה סוג של דווקא כזה שקורה לי. דווקא בגלל שכולם כל-כך מפרגנים (כל אדם צריך להיות טיפש במשהו, הטיפשות שלי (והחוכמה שלי) היא לא ללמוד מניסיונם של אחרים, אלא לסמוך רק על ניסיוני).
אז האלבום של שלום גד "שירי ארץ ישראל" בהרכב שנקרא "העבד" הוא באמת סוג של שירי ארץ ישראל. וגם העיבודים כאלה ענטיקה, ואני מחפש במוסיקה קצת יותר - ובמשפט הזה אני גם מסכם את כל התיסכול שלי ממוסיקה ישראלית. למרות זאת, אני אוהב כמה שירים באלבום הזה. ובמיוחד את "אין אהבות קטנות" שמרגש אותי, ומעיף אותי במילים לאן שצריך. השיר הזה גם מתקשר לי לועדת טרכנטברג ולמחאה. אני חייב לומר שאני מאד שמח שעבודת הועדה הסתיימה. אני גם שמח שתגובות הנגד נשמעות באופן הענייני שבו הן נשמעות, ובעיקר על כך ששלי יחימוביץ' נבחרה לראשות העבודה. אני באופן אישי לא רוצה לראות את מדינת הרווחה בצורה ששלי ודפני ליף רואות אותן, אבל אני שמח שיש עכשיו את האלטרנטיבה הדמוקרטית למי שרוצה בכך. אני למשל נגד דיור ציבורי, כי הניסיון מראה שכל שכונות הדיור הציבורי, לאורך ההיסטוריה של המדינה, הפכו לסלאמס ולגטאות עוני - גם לאחר שהדירות נמכרו בפרוטות לדייריהם. ודרך-אגב, המחירים של הדירות בשכונות "יוספטל" האלה עדין נמוכים מאד, אבל מי רוצה לגור שם בכלל? עדיף לתת עזרה כספית לרכישת דירות למי שמגיע, כדי שישתלב בכל מקום ולא רק באזורי נחשלות.
לכבוד השנה החדשה, אני מאחל לעצמי שרק ימשיך ככה. אבא שלי לימד אותי שבריאות ופרנסה הם הדברים היחידים שחשובים... עם כל השאר נסתדר.
השבוע היה יום העצמאות, וכולנו שמענו יותר מוסיקה ישראלית מהרגיל. אני די שמח שזה קורה לי כל המוסיקה הישראלית הזו, כי אני באמת אוהב את ישראל, את הישראליות (גם את התכונה וגם את הנשים), וגם מאד את העברית. גם כשאנחנו אוהבים מוסיקה מחו"ל, אנחנו עושים זאת כישראלים - בעוצמה של אומה עם בעייה חמורה של הפרעת קשב. כל פעם שמגיעה להקה לארץ, היא מתפעלת מחדש כמה אהדה יש כאן, וכמה שאנחנו קהל חם. גם אין לנו מה להתבייש ביצירה הישראלית. לדעתי אין יצירה אומנותית ישראלית שמתחרה במוסיקה הישראלית, למרות שדנה אינטרנשיונל לא עלתה לגמר של הארוויזיון. המוסיקה הישראלית הותיקה והחדשה, התוססת והמחדשת, זאת שבשוליים וזאת שמרכז, מזקיפה את הגב, ומעוררת גאווה יותר מכל מטס ומשט שבעולם, ויותר מכל מזל"ט (שזו גם המצאה ישראלית וגאווה לאומית). בסופו של דבר היא גם זו שמעצבת אותנו כעם וכבני תרבות.
Bill Callahan –Riding for The Feeling
הקליפ החדש של בילי קלאהן הוא בעיקר הזדמנות לשמוע שיר נוסף ויפהפה מהאלבום שלו, כי בתכלס לא קורה יותר מידי בקליפ הזה חוץ מהמזל"ט שבשמים האפורים (המצאה ישראלית כבר אמרתי?). אולי הקליפ הכי מינימליסטי שפגשתי בחיי, ולא שאני צופה יותר מידי בקליפים – זה יותר תירוץ להקשיב לשירים.
Battles – Ice Cream
השבוע הסתבר לי שגם אם תחפשו בגוגל "סקס עים סוסים בברזיל" תגיעו איכשהו לרדיו פרימיום להמונים. תמיד ידעתי שסקס מוכר, אבל דווקא עים סוסים, ודווקא בברזיל ודווקא "עים" בכתיב מלא. הקליפ הבא הוא הקליפ הסקסי של השבוע, מתחיל כמו סקס ממש. ומסתיים באורגיה של פירות בצבע ורוד. כי גלידה היא האלכוהול של מי שלא שותה אלכוהול.
Alex Winston – Sister Wife
עוד סרטון סקסי, פחות מסטיק בזוקה לפנים, כמו שבקליפ הקודם, ויותר פאם פאטל. הקול של וינסטון מתעקל למעלה, נשמע כזה מתפנק כמו שריטה עושה לפעמים.
באדי הולי (Buddy Holly ולא Holy Body) היה צריך להיות בן 75 השנה, אבל הוא נפטר בתאונת מטוס כשהיה רק בן 23. קנדי מביאה שיר יפהפה שלו שמבצעים מודסט מאוס מתוך אלבום קאברים חדש וחגיגי של שירים באדי הולי שנקרא: Rave On. ויש גם שיר של באדי הולי בביצוע חדש של The Black Keys.
גלי גונן העלתה באוב את Momus או ניק קורי בשמו המקורי. שהוא מוסיקאי "סוטה עם שירים בסגנון של לאונרד כהן". האמת שהוא לא נשמע בכלל לאונרד כהן, אבל יש לו הרבה שירים יפים עקמומים וביזארים, יש לו יציאות ניק דרייקיות ואפילו משהו שדומה ללהיט. גם דוד פרץ מתלהב ממנו, ובצדק . אחד שהכי אהבתי כפי שמתארת גלי גונן: "מאחד הפרוייקטים המאוחרים של מומוס היה stars forever ובו הוא כתב פורטרטים בתשלום לכל מי שהיה מוכן לשלם אלף דולר (חנות המוזיקה הניו יורקית other music היתה אחת הלקוחות למשל). המוטיבציה היתה כיסוי להוצאות בגין תביעה שהוגשה נגדו. כל אלו ששילמו לו היו מרוצים מהתוצאה חוץ מאחד- פאולו רומי שביקש שישכתב את השיר מן היסוד. טוב שעשה זאת , כי יצא לו השיר הכי טוב באלבום. לפעמים שווה להתעקש".
Momus- Paolo Romi
רגע של עברית – טליה אליאב
הבלוג 15% חירשות כותב על האלבום החדש של טליה אליאב 'קוד הזיכרון' (למעלה העטיפה). פחות אהבתי את הסינגל "תמיד על סכינים", הקליפ שלו מטעה, כשמקשיבים לכל האלבום השיר משתלב יפה, ובכלל אלבום פצצות. כל האלבום בהזרמה – שווה האזנה !!! (ושימו לב לאייקון המזניב)
רגע של עברית – דן תורן
דן תורן מתראיין על האלבום החדש שלו "מתחת לראדר", וגם משוחח עם עמיר לב על השיר 'מצאתי אהבה', שמאוד מצא חן בעייני. דן תורן עוד יזכה לתהילה גדולה יותר בעתיד, כשכולם יזכרו לו את כל יצירתו ופועלו, אבל כבר עכשיו הוא יכול להפוך לאייקון של מוסיקת השוליים הישראלית. הייתי מת להיות בהופעה שלו.
החיים שלי יותר מעניינים ממני
לעורך הראשי היתה מסיבת יומהולדת השבוע. בגיל 5 עושים מסיבת יומהולדת בגן, בתאום מראש עם הגננת, ומסיבת יומהולדת בבית, בתאום מראש עם קוסם או הליצן. בכל מקרה יוצא שבתאריך הלידה האמיתי אין אירוע ואין חגיגה מיוחדת. בכל זאת הזכרנו לבעל השימחה שיש לו יומהולדת בתאריך יום ההולדת. העורך הראשי קרא ליום הזה: 'יומהולדת של התאריך'.
הופעות פרימיום
שבוע שעבר הייתי בהופעה של יעל דקלבאום המופלאה בתרבותא, ואתמול הייתי בהופעה של דני ליטני, הזקן הכי קול שאני מכיר בעולם (חוץ ממיק ג'אגר). הוא כזה קול שהוא באמת לא נראה זקן, זאת למרות שהוא מסתובב עם כל מיני מכשירים שעושים לו טוב, והוא לא לוגם אלכוהול, וגם כבר לא שומע כל-כך טוב. כשהוא גילה לנו את גילו בהופעה היינו מופתעים, יכול להיות שבגלל שיש לו עוד ילדים בני 12, אז הוא נראה כזה צעיר. כל-כך הזהירו אותי שהוא כזה חירש שהייתי בטוח שאני הולך להופעה של בטוהבן בן זמננו, ושזאת תהיה חוייה די קינקית לשמוע את דני ליטני מנגן ושר על "עיוור", או יותר נכון על "חירש". אבל הסתבר שעם כל הדיבורים על הנושא, זה בכלל לא מורגש בהופעה.
דני ליטני התחיל כהבטחה גדולה של הרוק הישראלי, יש לו קול בריטון סמכותי וצלול כמו של בילי קאלהן, קול שנשאר בריא יותר מכל שאר חלקי גופו. אני בטוח שהוא השיג הרבה יותר מידי נשים בזכותו (לא שיש דבר כזה יותר מידי נשים כשאתה צעיר). השוו אותו לבוב דילן, השוו אותו לג'ו קוקר, היו ימים שהוא הופיע עם יונתן גפן וביחד הם כבשו את הבמות. אבל עם השנים הוא הפך יותר ויותר למוסיקת שוליים, נשארו לו הרבה אוהדים מהעבר, והיו גם הרבה צעירים יותר, וצעירים פחות (כמוני), בקהל אתמול בהופעה. הסיבה שליטני לא הפך לשלום חנוך/שלמה ארצי היא שהוא לא הוציא מספיק אלבומים, ולא שמר לאורך זמן על מעיין היצירה. מצד שני יש לו רפרטואר מספק בשביל ערב של שעתיים והוא מוסיף קצת קאברים מפה ומשם, ובדיחות שמאלניות מהעבר, וגם בדיחות על עצמו. לפני שהוא שר את "משבר אמון" הוא סיפר לנו שלצילה, זאת שסיפרה שמילדות היתה קצת דפוקה ורצתה להיות מלכה, יש לה כבר נכדים ונינים. חוץ מזה שדני ליטני הוא יהלום של בנאדם, ומזכיר לכולם שלא צריכים להיות דתים בשביל להיות בני-אדם, אבל צריך להיות בני-אדם בשביל להיות בני- אדם, שזה לא פחות קשה. בסך הכל בתור ערב הווי ובידור.. כי זה מה שזה היה.. היה כל-כך כיף !
לאחרונה עשו לדני ליטני מופע הצדעה בצוותא, והוא גם לקראת אלבום חדש של קאברים, מתוכו השיר שהכי ריגש אותי בהופעה:
דני ליטני – עד סוף הקיץ
רגע אחרון של עברית – נועם רותם
בערב יום הזיכרון חיפשתי שירים עברים ראויים ליום שכזה. כאלה שלא שחוקים, אבל שבכל זאת יכולים להתאים לעצב, לשכול וליגון. ידעתי שנועם רותם לא יאכזב אותי, ובאמת הוא לא איכזב, הכי התאים זה המשפט: "אם יש לך את הכל אפשר רק לאבד", מתוך השיר "עולה ויורד".
לשכול אין נחמה, ולשמחתי עוד לא חוויתי מוות של מישהו מקרבה ראשונה אליי. אני רק מאחל לעצמי ולכל בני משפחתי, בכל האהבה שיש לי אליהם, שנאריך שנים בבריאות ובאושר, ושנלך לעולמנו בסדר הנכון.
כבר שכחתי שמוסיקה היא בעיקר צורת תקשורת בין אנשים, מהנשמה של המוסיקאי לנשמה של אנשים - ביום חמישי הייתי בהופעה אקוסטית של יעל דקלבאום בתרבותא, והיא הזכירה לי את זה. הגעתי לשם בדיוק אחרי שהקשבתי לשיר השבוע של הג'וניור בוייז, ולקח לי רגע להתרגל לעובדה שזו הופעה אקוסטית. ואז היא התחילה בשורה של שירים נפלאים, עם קול צלול וגיטרה. חשבתי על הופעות של חוה אלברשטיין של פעם, רק שיעל דקלבאום שרה שירים שהיא כתבה, יותר אישיים ופחות, איך נאמר, לאומיים. חשבתי על כך שכמה ששמעתי את השם שלה קודם, וכמה שאני אשמע שירים שלה ביוטיוב ו/או בגלגל"צ זה לעולם זה לא ישתווה לחוויה הזו שהיא נותנת את כולה בהופעה (טוב, לא את כולה, היא בכל זאת נשארה עם בגדים). האוירה בתרבותא מאד מאד (ועוד יותר) אינטימית, וההרגשה היא כאילו שחברה חדשה באה לשיר לנו בקיבוץ (למרות שאנחנו בכלל לא קיבוץ). בין לבין היה קצת נונסנס, דנה עדיני מתארחת וביחד הם קצת משוחחות ומתבלות בין השירים. התלהבתי והתאהבתי, כנראה שכל הזמרות הלסביות עושות לי את זה, דווקא מבפנים.
קיצור תולדות יעל דקלבאום: נולדה לאם ישראלית, אב קנדי מוסיקאי, גדלה ליד ירושלים, עבדה עם הפילהרמונית, דואטים עם שלמה ארצי, הבנות נחמה, אלבום בכורה עם הרבה שירים באנגלית בלי מבטא, הופעות בחו"ל ועכשיו אלבום בדרך עם הרבה שירים מרגשים בעברית.
יש כאלה שטוענים שהעשור הכי טוב שהיה למוסיקה הוא שנות השבעים. אני תמיד חשבתי שמה שעצוב בשנות השבעים הוא ששנות השישים נגמרו, וכיוון שאני ילד אייטיז אז הרוק הכבד נשמע לי לפחות עד שנת 1989 מיושן מידי. כי לעומת האייטיז, עם מהפכת האלקטרוניקה, כל מה שהיה קודם לכן נשמע אנלוגי ופרימיטיבי. אבל בשנות השבעים נעשתה התפתחות מוסיקלית משמעותית והסיפור של הלהקה הישראלית הצ'רצ'ילים אולי יעיד על כך יותר מכל. עכשיו, יותר מאי-פעם, כשהפליט פוקסס כל-כך שולטתתים אז הצליל שלהם אפילו לא נשמע מוזר, אלא מגניב. הסיפור של הצ'רצ'ילים יכול גם לתת השראה לכל להקות האינדי שהולכות להופיע השבת בפסטיבל יערות מנשה. להקת הצ'רצ'לים הוקמה בעקבות מפגש של שני תלמידי תיכון בשנת 1965 חיים ורמנו ומיקי גבריאלוב, אח"כ הצטרף גם יצחק קלפטר שכונה צ'רצ'יל בגלל הרצאה היסטורית שהוא הכין בבי"ס על וינסטון צ'רצ'יל. בשנת 1968 התגייסו חלק מהחברים לצבא וההרכב השתנה. עד אז הם הספיקו להופיע באירופה, לחמם את Deep Purple (!!!) ולהוציא אלבום בארץ. בשנת 1969 הם הוציאו את האלבום "מקרה אישה" שנשעה בשיתוף עם נועם שריף, אלבום שהיה מושפע גם מפסיכדליה בריטית וגם מוסיקה יוונית שפרחה אז בארץ - מוסיקה שאפשר לשמוע את ההשפעות שלה עד ברי סחרוף.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
