אתם יכולים להבין לבד מהמגוון הרחב של הסגנונות שמובא לכאן, שאני אוהב שזה מגוון. יותר מכל אני אוהב שמערבבים סגנונות ושיוצרים דבר חדש. (אני גם אוהב להתמסר למוסיקה מבלי להגדיר ממש באיזה סגנון היא מנוגנת, במין תמימות, שלא לומר בורות, בלתי אמצעית, אבל כיוון שאני כאן ואתם פה, אז אני מרגיש מחוייב להסברים, כי זה מה שאני היית מצפה ממקום כזה). Bran Van 3000 הם צירוף של כל הפיתויים שמוסיקה יכולה להציע לי: הם גם אופטימיים, מרוממי רוח, גם קנדים, גם יצירתיים וגם מערבבים את כל הסגנונות המוסיקלים שאתם יכולים לעלות בדעתכם. ויקיפדיה מגדירה אותם כהרכב אלקטרוני וזה באמת הבסיס, אך האלבום החדש שלהם The Garden מכיל: פולק, סול, Fאנק, רוק גיטרות, פופ, היפ-הופ, קאנטרי, רגאיי, מוסיקה ערבית, ספרדית ואפילו טאבלות הודיות. זה נשמע כמו מסיבת גן כייפית מלאה בהמון אורחים, שאני לא ממש מכיר אבל שבא לי להכיר. מהעשור הקודם יש להם שני שירים שאני ממש ממש אוהב: Astounded וגם Drinkin in LA. לכן שמתי לב שיצא להם האלבום הזה, שיש לומר שצריך לקחת אותו בקלות.
מילים הם דבר מחייב. הם גם דבר מאד מעניין, ומראה משהו על המוח האנושי. למשל, המילה 'בחיוב' - ממתי היא הפכה ממשהו חיובי לכסף שמישהו לוקח מאיתנו? את המשפט הזה כתבתי לפני כשבוע ורק עכשיו הבנתי שזו תוצאה של שטיפת המוח שאני עובר מכותבי הטורים בתקשורת המודפסת, שטוענים "שצריך לכבד מאד את המילה הכתובה". מה שהם בעצם מתכוונים הוא ש: "כתיבה היא מקצוע ותשאירו אותה למקצוענים" או במילים יותר מפורשות: "כתיבה היא הפרנסה שלנו ומה פתאום שכל מיני בלוגרים חובבנים (שלו יודאים לנכד ולפסק) ינסו לגזול אותה מאיתנו". גם אני הייתי מרגיש מאויים, אילו כל מיני חובבנים היו מתחילים להתעסק במקצוע שלי. במקרה של העיתונאים החשש מוצדק: כבר היום אפשר להרגיש את זה ברחובות, שאף אחד לא מוכן לשים שקל בשביל עיתון. "ישראל היום" המוצלח מחולק בחינם, מעריב וידיעות בבעיה, "הוידאו הרג את הרדיו-סטאר", האינטרנט את התקשורת הכתובה. לא פלא שיאיר לפיד חושב לעבור לפוליטיקה - עוד מעט הוא ישאר ללא פרנסה.
ההנאה הגדולה ביותר שלי היא לקרוא ביקורות של מוסיקה בעיתונים. אני מאד אוהב לקרוא את גל אוחובסקי, גון בן-ארי, וגם באינטרנט את עמי פרידמן וניב הדס - תענוג ! ובכל זאת, חייבים לשים לב עד כמה התקשורת עסוקה בעצמה. בדקתי בכל ענף הבניה ובכל חברת חשמל, ודנה ספקטור לא מעניינת את אף-אחד, ולא מדברים עליה. גם אף אחד לא מכיר את השם המפורש: רן שריג. יותר מעניין אותם לשוחח על הרומנים בחברה שלהם. הבעיה של כל התקשורת שהיא חושבת שהיא כזאת מעניינת, כל-כך מעניינת - יותר מכל מה שהאנשים האפורים, עושים במשרות האפרוריות שלהם. החדשות הן שיש לנו חיים ! הקיצוניות השנייה הינה כל התוכניות על כסף שיש בזמן האחרון בטלוויזיה, גם זה עושה לי בחילה. ולהשקיע בנדל"ן עכשיו? אחרי שהרכבת כבר עזבה את התחנה? לא הגזמתם? ודרך-אגב, באותו הזמן שבונים את פרוייקט היוקרה של גינדי, בונים בארץ את כמה מהמתקנים החשובים ביותר בתולדותיה, בהיקפים של מליארדים, ואף אחד לא מדבר על זה: רכבת בין תל-אביב לירושלים שתעבור במנהרות באורך עשרות קילומטרים, מתקן התפלה נוסף, כביש עוקף קריות, מגדל אישפוז בן 20 קומות בירושלים, בית-חולים חרום ראשון בתל-אביב, בית חולים חרום אזורי בצפון, שני היכלי ספורט בגודל של יד אליהו בתל-אביב ובחיפה. וכל זה קורה ממש עכשיו, תחת השלטון, הלא סקסי והבלתי מפורגן בעליל של ביבי-ליברמן ואלי ישי. מה לעשות? איפה התקשורת כשכל זה קורה?
והפעם בנבדק ונמצא פרימיום:
1. קריסטל פייטרס הספרדים בהופעה בטלוויזיה, נשמעים כל-כך טוב. וכל כך אקוסטי ומלא חדוות חיים, ושונה מאיך שהם באלבום (שהוא גם כן טוב).
2. שיר חדש לדאפי: Well Well Well מזכיר לי כמה אני מייחל לשיר חדש מאיימי וינהאוס. כנראה שכבר לא יהיה בקרוב. בשיר הזה גם מרגישים את ההבדל בין המקור (איימי), לחיקוי (דאפי - שיש בה גם קצת מדולי פארטון עם הקול הצווחני הזה מהאף , רק בלי החזה). הקליפ מזכיר את הפרסומת ההיא לקסטרו שבו יעל אבוקסיס הראתה את המעיל להוא, על רקע רדיוהאד (כשנזכרים בזה זה נשמע ממומצא לחלוטין. לא להאמין שהיה דבר כזה, כמו הפרסומת שהיתה פעם לאשכוליות ולא להיות). דאפי הזאת רק בת עשרים וכבר נראיית כמו דודה. אני מחכה עדין לאדל.
3. קצת קשה להסביר למה השיר החדש של קייט נאש Later On, מאד מהנה, אבל לא ממש משגע אותי. באיזו נקודה סר חינה. לא לגמריי, אבל הרבה פחות. זה קורה לכל אומן, שיש עליות וירידות. מה שמתאים לבחורה בת 20 לא מתאים כמה שנים אחר-כך. זה קרה, למשל, במטריקס ל-Carrie-Anne Moss, ששיחקה את טריניטי, כשחזרו לחלק השני והשלישי פתאום שמו-לב שהיא התבגרה. גם פול מקרטני ואפילו לאונרד כהן חוו שנים של חוסר רלוונטיות בלתי מוסבר, והנה עכשיו הם הכי הכי שבעולם.
4. לתופף עם קמח, מים ורטיקלים, פרצופים חצי רטובים, קליפ ושיר מעניין ללהקה אוסטרלית בשם מספרי נייר.
5. לקריסטל קסלס שמצליחים לעשות אלקטרוניקה בלוו פיי, יש קליפ חדש, לאחד השירים הקליטים באלבומם שיצא השנה.
אני בד"כ לא מביא קליפים רק בגלל ההייפ אבל זה מחויב, למרות שאני ממש לא מתלהב. עוד שני קליפים של להקות שעושות מוסיקה אלקטרונית:
6. הפלייטינג לוטוס בקליפ שמזכיר לי יותר מכל את הקליפ Money For Nothing של דיירסטרייט (שמתקשר לנושא בתחילת הפוסט). השיר נקרא Kill Your Co-Workers שיש רגעים שזה יכול להישמע כרעיון נפלא.
7. וקליפ החתולים המדובר של Holy Fuck שמנגנים מוסיקת דאנס עם כלים אקוסטים בשיר Red Lights.
הפוסטים של אחרים שאהבתי השבוע הם :
8. הסולן של Iron & Wine מככב אצל קנדי בשיר חדש ומתאים ביותר לסתיו שאוטוטו יגיע: Half Moon.
Sam Beam - Half Moon 9. מרציאנו ידידי מתרוצץ בפסטיבלי מוסיקה כנציגנו הרישמי, בחזרה, בהיתרו הוא נתקל בשלט הבא, וגם הביא אותה באחלה שיר, דאנס באלקני ערבי. לי זה נשמע מאד מרוקני.
10. החיים שלי יותר מעניינים ממני: (אפרופו ערבים) השבוע הייתי עסוק בראיון עם ערן צור, הייתה לי דודא לחורף, אכלתי בשתי מסעדות טובות, נכנסו לי ברכב מאחור ונתפס לי הצוואר, ולכן אני קצת בבית וכותב הרבה. למשל, כתבתי בתגובה בפייסבוק על השאלה: "מה אנחנו מייחלים לעצמנו בעוד חמש שנים?", "שכל הנשים תראינה כמו בר רפאלי ושהערבים יחיו בארצם ואנחנו בארצנו" - יש מישהו שלא מסכים עם החלק השני של המשפט הזה? באותה הזדמנות גילית שאחרי שפינו את השוק הסיטונאי בתל-אביב למען משפחת גינדי, רוצים לפנות גם את כרם התימנים. שלידעתכם היתה השכונה הראשונה בתל-אביב עוד, לפני שהיתה בכלל תל-אביב. סגנית ראש העיר, שמתנגדת בכל תוקף למהלך, אמרה שזה לא הוגן ושזה לא בסדר ושהתימנים צמודים לקרקע שלהם, ממש כמו הערבים. אז זה לא ממש נכון, כי כידוע התימנים, באותו הדור, הביאו הרבה צאצאים, ברוך השם, ולכן הם היו חייבים לגור במקומות נוספים. סבא שלי למשל שעלה ב-1916, ירד מהאוניה ישר לכרם התימנים, ואחרי חמש שנים התחתן עם סבתי (שהיתה בת 13) ועבר לגור עימה בעיר אחרת שם הם גידלו את 14 ילדיהם. בכל מקרה, תראו איזה כיעור עשו בעיתון הארץ, מדברי סגנית ראש העיר. זה אפרופו התקשורת הכתובה.
ואם אתם רוצים ממש להתעמק, שלא לומר לחפור, קבלו את זה:
וידוי קטן: אני מתעלף בסרטים שיש שבהם דם. תמיד נדמה לי שאני היחיד שזה קורה לו, אבל אז מסתבר שהמוכרות במזנון כבר מכירות את התרגיל, והן מציעות לך מיד שקית סוכר ולהרים את הרגלים למעלה, תוך כדי זה שהן מספרות לך שאתה החמישי שזה קורה לו השבוע עם הסרט הזה. זה קרה לי כמה פעמים בחיי, הדוגמא הכי מייצגת היא סצינת הפתיחה הרווויה בדם של "ראיון עם הערפד" בכיכובם של הכוסונים טום קרוז ובראד פיט. אבל, את הסרטים של טרנטינו עם כל השפריצים של הדם, אני עובר כאילו כלום. בפעם הראשונה זה היה בהקרנת טרום הבכורה של "ספרות זולה". לא ידענו למה אנחנו נכנסים, כי אף-אחד לא ידע מה זה הסרט הזה, שאמור היה להיות "הצדעה לתסריטים של שנות ה-40". המסך בקולנוע "גת" בחיפה היה ענק ואנחנו בשורה שלוש- הקלוזאפ של המזרק ישר לפנים, ובכל זאת יצאתי חי. באותה שנה יצא גם הסרט Natural Born Killers, של אוליבר סטון וראיתי אותם ברצף. ההבדל הוא שמהסרט של טרנטינו יצאתי בהרגשה שראיתי יצירת אומנות, למרות כל האלימות המצולמת באופן במפורש, ומהסרט של אוליבר סטון יצאתי בהרגשה שעברתי שטיפת מוח - דווקא בגלל שברגע שהוא מגיע לרגע האלימות עצמו, הוא עשה מניפולציות עם סרטוני אנימציה וכדומה. בעיקרון אני נגד קדחת האלימות, שלא לומר הפורנוגרפיה של האלימות, שפשתה בקולנוע ובאומנות בכלל. אני חושב שזהו קיצור דרך מכוער, שלא לומר ברוטלי, אל נפש האדם, ויש בכך השחתה במידה כזו שאני חושב שאולי באמת יותר עדיף לחרדים, שמשמרים את נשמתם הרכה (דרך-אגב מי שלא הכיר בימיו מוסלמי הדוק ותמים- לא פגש נפש טהורה וזכה בימיו). טרנטינו עושה את זה כל-כך טוב, אינטלגינטי ומודע לעצמו, שאתה מיד סולח לו על הכל, במיוחד אחרי הסרט "ממזרים חסרי כבוד". יכול להיות שהוא מייצג את קצה תנועת המטוטלת של התקשורת בימינו, עם כל טיפוח הסטריאוטיפים, עם כל ההקצנה בהצגה החזותית של הדברים, עם כל ההשטחה של הרגשות, והוא- הוא זה שמביא את המשיח במו קציניותו.
האמת שלא היה לי חשק לשמוע את השיר החדש של ליקה לי. אחרי שהתלהבתי והתאהבתי נרגע לי הכל. בכל זאת עברו שנתיים וחצי, ומה שהיה סוד שמור ליודעי דבר, הפך לסוד גלוי לשאינם יודעים לשאול. הקול הקטן והחמוד שלה, כבר לא כזה מקסים כשהיה, ההופעות שלה על כל במה והדואטים איתה בכל אלבום שמישהו מוציא - הוציאו קצת את החשק. אתה הרי לא באמת רוצה להיות חבר של נערת הסטרפטיז (זו היא שקוראת לעצמה יצאנית בשיר החדש). אז לא מיהרתי להקשיב לסינגל החדש שלה (שיצא לפני שלושה ימים בסה"כ), אלא המתנתי יומיים. יש לו גם קליפ פורמלי ומשעמם, אבל על הרקע של הסצינה מקיל ביל הוא הכי אקשן שיש.
מאז שיש אינטרנט נכנסו המון בלונדיניות לחיי, ואחריי כמה שנים גם התחלתי להבדיל ביניהן. חילופי העונות עושים לי דיכדוך ומלנכוליה, באביב אני בדיוק בקטע ההפוך. יכול להיות שהסתיו הוא דודא לחורף, בלי הענן ובלי הרוח המייבב, הסתיו הזה הוא הכי מדומה שאפשר, אז למה? למה להיות עצוב בגללו? Our Broken Garden הוא שם הבמה של הקלידנית של להקת Efterklang (למעלה אפשר לראות את הרגלים שלה, ומשהו שמזכיר עלי שלכת), הרעיון הוא פסטורליה נורדית ומסתורין. הסינגל מתוך אלבומה החדש יצא גם בוידאו שבדרכו השברירית מרפא לי או מרפד לי את העגמומיות (הגיטרה שבסוף הורסת).
וגם להקת האם בהופעה יחד עם סטודנטים, יאללה רד כבר גשם !!! כי צריך לשטוף הכל..
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
