השנה הסיכום בסימן שירים ששינו לי משהו בחיים. כמעט בכל אלבום בסיכום
פה, יש שיר שהסעיר אותי. שגרם לי להרגיש חי מחדש. מה שאומר שבחירת האלבומים לא
נובעת רק מאיכותם "האובייקטיבית" אלא גם מכמה הם מצליחים להעביר לי
חוויה. השנה זו גם היתה השנה שחזרתי להקשיב לתקליטים. השקעתי בשיפוץ הפטיפון הישן שלי. סדרתי לי עמדת האזנה. רכשתי תקליטים. הקשבתי לאלבומים שהיו לי. הסאונד אחר, חם
ועגול ונעים ועוטף. אבל חוץ מזה גם כל חוויות האזנה שונה. ישבתי לי על כורסא (איזו מילה מצחיקה).
הקשבתי. נשמתי את המוזיקה לתוך ראותי. וגם נזכרתי שלקנות תקליט זה בערך כמו
להתחתן עם התקליט. הוא אף לא עוזב אותך, אתה לא עוזב אותו. התחייבתם זה לזה.
וניסיתי וגם הצלחתי להכניס את זה לעולם הקבצים הדיגיטלים. כל פעם כשאני מקשיב למוזיקה
ובמיוחד לאלבומים אני רוצה להיות מישהו אחר. אני רוצה לחוות את האלבום כאדם אחר.
אני רוצה שהחיים שלי יהיו המוזיקה שהוא מנגן. אני רוצה להיות האלבום. אני רוצה
להתאחד איתו לגמרי. אז השנה הקשבתי לפחות אלבומים, גם בגלל שתקליטים שאבו לי את
האוזניים, וגם בגלל שכך החלטתי. ויתרתי מראש על המירוץ. לפעמים הקשבתי רק בסוף
השנה לאלבום שיצא בתחילת השנה. וזה היה
ממש סבבה. המצב הזה שאפשר כיום להאזין כמעט לכל אלבום מכריח אותך להיות צנוע ולהבין שאתה צריך להבין
מה אתה אוהב, ולהתמקד בזה. כי אף פעם לא באמת תוכל להקשיב להכל.
אני כבר בערך עשור מקשיב בעיקר למוזיקה חדשה. מחפש ומוצא את ההתרגשות
והעומק. זו התנהלות שונה של האזנה. פחות מקשיב לעבר יותר להווה. נכון שיש פחות
משקעים אבל אני חושב שזה יותר קשור לכך שבנעורים המוזיקה מלווה אותך גם כפסקול של
חוויות. ולכן הדרך ליצור יותר משקעים של מוזיקה בחיים היא לעשות את זה כמבוגר - כלומר להכניס את המוזיקה לחוויות ולחיים
אז למרות ,שאני ילד אייטיז אני מוצא את עצמי מקשיב יותר
לאלבומים שיצאו לפני עשר שנים מאשר לאלבומים מהאייטיז. וגם לגבי האייטיז - פחות מעניין אותי להקשיב למה שאני מכיר, אני מחפש אלבומים שאני לא ממש מכיר. אני גם עדין מוכן ורוצה וסקרן לשמוע דברים שהם מחוץ לאזור
הנוחות שלי. המוזיקה למרות הכל מתפתח, ומשתנה, ומתחדשת, אפילו אם אין ממש פריצות דרך
משמעותיות. עדין זה הדבר האמיתי
שנת 2015 היתה גם שנה שבאופן אישי עברתי חוויה מאד מטלטלת והיא התחילה
במלנכוליה גדולה. בעצב. במועקה ולאט לאט סחבתי את עצמי למעלה. וזה גם בא לידי
ביטוי באלבומים ששמעתי שהפכו יותר ויותר שמחים.
לפני שנתחיל אתם יכולים בלחיצת קליק להגיע לסיכומי האלבומים משנים קודמות (אם בא לכם, זה לא טרילוגיה ולא חייבים לדעת מה היה בפרק הקודם, אבל כדאי !):
2014 2013 2012 2011 2010 2009 2008
2014 2013 2012 2011 2010 2009 2008
פלייליסט של החלומות לפניכם ותלחצו PLAY:
נתחיל עם המנה העיקרית, אחר-כך יהיו נשנושים ולסיום יהיה גם קינוח:
האלבומים של 2015 !
קשה לי קצת עם הדירוג פה. זה יותר שאלה של מצב רוח. יש אלבומים שהיו
יותר עמוקים, ויש כאלה שיותר כייפים ושהקשבתי להם יותר אז זה ככה, בערך...
15. Torche – Restarter
להקת אלט/הארד רוק, נשמעת כאילו האבי מטאל אבל "מאושמת"
במולדיות פופ. אולי בגלל זה אני אהבתי אותם.
יכול להיות שבגלל זה אחרים לא יאהבו אותם. אני אוהב את קטעי הגיטרות הכבדים
שלוקחות אותך למטה למוד טוב. השיר בפלייליסט Annihilation
Affair, אבל כל האלבום טוב.
14. Elbow – Lost Worker Bee
זה בתכלס EP ולא אלבום. אבל טוב כל-כך.גיחה קצרה שלהם ב-2015. שמעתי שגיא גרווי הוציא גם אלבום סולו השנה, אבל אני לא שמעתי אותו. בפלייליסט שיר הנושא של ה-EP
13. Laura Marling – Short Movie
מה שמאד מתאים לי עם לאורה מרלינג יותר מכל (בשלב זה של חיי) זו
היבשושיות שיש במוזיקה שלה. שום דבר סכריני או עם פאתוס. פשוט פולק-רוק. ישר. זה
דורש יותר מהאזנה אחת כדי לקלוט את הכל. הבחורה הזו צעירה מאד ומוכשרת באופן יוצא
מן הכלל זה כבר אלבום חמישי מצויין שהיא מוציאה. אולי אין לה את הכריזמה או את
יחסי הציבור הנכונים, אולי כי רוצים להשאיר אותה זמרת פולק אינדי קטנה, אבל אני
חושב שהיא בסדר גודל של ג'וני מיטשל. או לטישיה סיידר. יש כאן הרבה שירים אבל בחרתי לפלייליסט
את Don't Let Me Bring You Down
12. Beach House - depression cherry
אני חושב שאפשר לומר שהם כבר הפכו למיינסטרים אם הם מוציאים עוד אלבום
ועוד אלבום שנשמע דומה מאד לאלבום הקודם. שאתה יודע למה לצפות. שאתה מקבל את הדרים
פופ הסגרירי הזה, עם החום עם הבית על החוף. ככה נשמע מיינסטרים. עוד אלבום יפה.
בפלייליסט Space Song אבל גם Wildflower יפהפה
11. Neil Young – Monsanto Years
השנה הייתי בארצות הברית. בטיסה ממיאמי למדריד, הקשבתי בריפיט לאלבום
האחרון של ניל יאנג
The Monsanto Years.
האלבום מתאר את כל התיסכולים והבעיות והחוליים של החברה האמריקאית, ונשמע לי כמו סיכום מסע של הטיול שערכתי. כמה שנהנתי במיאמי ובאורלנדו לא יכולתי להפסיק להיות מוטרד מהעבודה הקשה של כל מי שבאתי במגע איתו כמעט. ספינת הקרוז שבה ביליתי היא כמו ספינת עבדים. וגם כל נושא האוכל והניצול של בעלי חיים (התזונה של האמריקאים מבוססת הרבה יותר על מוצרים מהחי וכן חיטה וסוכר). האלבום של ניל יאנג מתעסק בחקלאות הגנטית, והשלכותיה.
אלבום שנשמע כמו הקלטה חיה. לא מבין איך יש לבן אדם הזה כאלו אנרגיות ורצון להביע את עצמו. ועוד בגיל 70.
האלבום מתאר את כל התיסכולים והבעיות והחוליים של החברה האמריקאית, ונשמע לי כמו סיכום מסע של הטיול שערכתי. כמה שנהנתי במיאמי ובאורלנדו לא יכולתי להפסיק להיות מוטרד מהעבודה הקשה של כל מי שבאתי במגע איתו כמעט. ספינת הקרוז שבה ביליתי היא כמו ספינת עבדים. וגם כל נושא האוכל והניצול של בעלי חיים (התזונה של האמריקאים מבוססת הרבה יותר על מוצרים מהחי וכן חיטה וסוכר). האלבום של ניל יאנג מתעסק בחקלאות הגנטית, והשלכותיה.
אלבום שנשמע כמו הקלטה חיה. לא מבין איך יש לבן אדם הזה כאלו אנרגיות ורצון להביע את עצמו. ועוד בגיל 70.
10. Kurt Vile – B'lieve I'm Goin Down
קצת מפריע שכל ההתעסקות במוזיקה של קורט ווייל אנשים מתעלמים מהמילים,
או יותר נכון מהמצב הנפשי. אני מרגיש שבשבילי הוא מוריסי שני. מדוכא, מבודד בחדרו,
מתוסכל. אני עברתי את זה (לא כל תקופת הנעורים אבל היו פרקים שכאלה). אני מניח שיש הרבה נערים ונערות ומבוגרים שעברו תקופות
של דיכאון. דכדכוך חיפוש עצמי כזה או אחר, ואז מוזיקאי שבא ואומר שגם לו קשה, עוזר
לך לחלוק קצת את הצער של העולם ולהבין שאולי אתה בודד, אבל אתה לא לבד.
9. Dave Gahan and Soulsavers – Angels and
Ghosts
אם באלבומים האחרונים של דפש מוד יש הרגשה שהם חוזרים לאייטיז, אז כאן
דייב גאהן מוציא אלבום כאילו דפש מוד היו מוציאים אלבום בניינטיז. יותר גיטרות,
בלי אלקטרוניקה, בלי מוזיקה תעשייתית. הלהיט All of This and
Nothing מופיע בסיכום בשירים של 2015, ומבחינתי הוא
אולי השיר הכי Earworm של השנה. שיר כמו פעם שאתה כל-כך אוהב שאתה מקשיב לו עד שהוא נמאס
עליך. בפלייליסט כאן שמתי את One Thing אבל היו לפחות עוד שניים שרציתי לשים
8. Richard Hawley – Hollow Meadows
זה כמו אלבום אולדיז. כמו לנהוג באיזה מכונית אמריקאית, איזו Chevy ישנה של פעם. לאבא שלי היתה פעם
מכונית כזו. פורד קומט. לבנה. עם פנסים מאחור שמתעקלים למעלה. אז כזה. יפה שקט
נעים. מלא שירים טובים. חורפי. שילוב של רוי אובירסון עם וילי נלסון והקול של ג'וני
קאש. רוקאבילי וקאנטרי. קשה לבחור שיר אחד. אז אני אבחר את Nothing Like A friend כי אני כזה סנטימנטלי ורגשן. הוייה
7. My Morning Jacket – The Waterfall
איך אני אתאר לכם את זה – זה כמו אלבום האמריקאנה המושלם שהייתם יכולים
לחלום עליו. מבחינת הלריקה הוא הרבה יותר אופטימי מהאלבומים הקודמים שלהם. הייתי
אומר שכמו שביצירות קלאסיות יש את הקטע שבו המקהלה שרה על בוא האביב וכמה שהכל נפלא. אז זה האלבום
הזה מבחינת התגלגלות האלבומים שלהם. הכי נגע לליבי השיר Spring
(Among The Living) שהתאים לי מאד אחרי
שחזרתי משיעור ראשון על גלשן סאפ יחד עם הבן שלי. אחרי שחתרנו והזענו ונרטבנו
וגלשנו. היה כל-כך טוב להרגיש חי שוב
6. D'Angelo – Black Massiah
האני אצטט את גיא חג'ג' לשם שינוי [מתוך עונג שבת]: Black Massiah הוא לא
די'אנג'לו. לא הוא המושיע השחור. "כולנו צריכים לשאוף להיות משיח שחור",
הוא כתב על האלבום, "זה אלבום על האנשים שמתקוממים בפרגוסון ובמצרים וב-Occupy Wall Street ובכל
מקום שבו קהילה מרגישה שנשבר לה והיא מחליטה לעורר שינוי".
כמו
קנדריק לאמאר, די'אנג'לו הצליח ליצור אלבום פוליטי ועכשווי מאוד, שנשמע גם
על־זמני, שמצליח לדבר על מה שקורה כאן ועכשיו אבל רלוונטי גם לשם ולאחר כך. וגם,
כמו תמיד אצלו, לפעם. פעם, כשהסול והפ'אנק היו מלאים זיעה ומתח ועדינות וכוח. בקיץ
זכיתי גם לראות את האלבום הזה מתעורר לחיים על הבמה בפסטיבל בפולין, בדיוק כשהוא
הגיע לשיא הרתיחה שלו באוזניים שלי, והתחושה הייתה משכרת.
5. Kendrick Lamar – To Pimp a Butterfly
אני לא מתמסר בקלות להיפ-הופ. אבל אני חושב שמאלבום הזה אף אחד לא
יכול להתעלם. גם בגלל שמבחינת מוזיקלית יש כאן השפעות מג'אז וסול ומכל הבא ליד וגם
בגלל שזו יצירת מופת. אלבום שיכנס לפנתאון של ההיפ-הופ. הדבר שהכי הזכיר לי את האוטקאסט
4. Hot Chip – Why Make Sense
לא ממש רציתי להקשיב לאלבום הזה של הוט צ'יפ. היתה לי הרגשה של מיצוי
ולמעשה כמעט עד סוף השנה נמנעתי מלהקשיב לו. כמה אפשר לעשות שירי פופ-דאנס
אלקטרונים אינטליגנטים עם זיקה לאייטיז כמו שאני אוהב. אז בסוף הקשבתי ומה שאהבתי שהיו עוד
השפעות מהסבנטיז ומהניינטיז וגם תעלולי אולפן עם מחשבה שעשו לי חגיגה בלב. את השיר הסוגר
חוויתי לראשונה בירידה מאיזור כפר שפרעם לעבר הר הרכמל, ממול למעלה על ההר אפשר
היה לראות ברקים רועמים מעל בנין אוניברסיטת חיפה. והשיר הזה ברקע Why Make Sence.
3. Tame Impala – Currents
פריצת הדרך של טיים אימפאלה מזכירה לי בעיקר את Mgmt מהעשור הקודם. רק שכאן התהליך היה הפוך, מלהקת
פולק-פיסכדלי הם הפכו ללהקת פופ אלקטרוני עם נגיעות של פסיכדליה. וכמו בלהיטים של Mgmt הם יוצרים תמהיל מוזיקלי שונה מערבוב של
סגנונות שונים והשפעות שונות. במיוחד בשיר
Let It Happen. באופן אישי אני הקשבתי יותר את ה-EP שהכיל
רק 4 שירים מתוך האלבום. בפלייליסט השיר The Less I know שיש לו השפעות יותר של סול דיסקו
2. The Maccabees – Marks to Prove It
לדעתי הלהקה הזו לא מספיק מוערכת. מלונדון אשר באנגליה. אני חושב
שהלהקה הזו היא השריד המרכזי של תופעת להקות "האינדי" גיטרות של העשור
הקודם. אני רואה אותם כלהקה האנגלית האהובה והטובה ביותר שישנה היום בממלכה המאוחדת
חוץ מאלבו. יש להם את הצליל היחודי שלהם. אבל אני חושב שכל מי שאוהב רוק גיטרות
יכול להתחבר אליהם. יש שירים כמו Something Like Happiness שבו הם נשמעים כמו קלקסיקו ובאחרים כמו שיר
הנושא Marks to prove it שבו הם נשמעים יותר פוסט פאנק. אם אהבתם את ה-Foals אבל בלי כל הסוכר המיותר הזה. אז
זו להקה בשבילכם
1. Father John Misty – I Love you,
Honeybear
זה לא כל-כך פשוט לכתוב שירים יפים. שירים שבהם הטירוף, היופי,
הייאוש, והאושר - מתחברים להם יחד. שירים שבהם מילים ומנגינה מנוגדים זה לזה
ומשלימים זה את זה. ויש כאן גם סיפור אהבה. ג'וש טילמן המתופף לשעבר של הפליט
פוקסס באלבום סולו שישי והוא מאוהב באישתו הטריה Ema. ומרגישים את נוכחותה של אמה כל הזמן שם.
אתם יכולים לראות אותה בקליפים של שירים שלו. ג'וש טילמן תחת השם Father John Misty למעשה מתחפש לדמות אחרת, אבל טוען שהוא כותב שירי אהבה על איך שאהבה
היא באמת. משפטים כמו- "לא הייתי רוצה לשנות אותך, וגם אם הייתי יכול, אני לא
יודע על איזה חלק הייתי מוכן לוותר". או כמו She says, like literally, music is the air she breathes And
the malaprops make me want to fucking scream I wonder if she even knows what
that word means Well, it's literally not that
שמזכיר לי סטאטוס שכתבתי פעם בפייסבוק: "כשחושבים
על זה.. כל נשימה של אוויר שאנחנו נושמים היתה פעם צליל" וכולם מחקו לי כפיים והיה ממש כיף (לא באמת).
אלבום שילווה אוי ברגעים האבסורדים של החיים השנה.
אלבומי הרגע
במקום לדבר עליהם, הכנתי פלייליסט שלהם:
Wilco – Star Wars
Wire – Wire
Built to Spill – Untethered Moon
Patrick Watson – Love Songs for Robots
Jamie T – Magnolia Melancolia
Death Cab for cutie - kintsugi
Death Grips – Jenny Death
Mark Ronson – Uptown Special
Calexico – Edge of the Sun
Four Tet
- Morning/Evening
אלבומים שאחרים אוהבים
עוד אלבומים בולטים שיצאו השנה שהתעניינתי בהם, שהקשבתי לחלק נכבד מהם, שעשו את השנה, ששווים
איזכור הם של:
Blur
Sufjan Stevens
New Order
Modest Mouse
Unknown Mortal orchestra
Low
Eagles of Death Metal
Bjork
Grime
Courtney Barnett
Deafheaven
Jamie xx
Jamie xx
Joanna Newsom
Foals
Faith No More
וקליק
Mount Eerie
