החטאים שלי: כאסח

שבת בבוקר, בפינה חדשה עם שירים שאני כתבתי. אתם מוזמנים לאהוב.

כאסח

צרכה לי לצרוח :
רעב ! (RAHAV)
ושרתי בכוח כאב/ (KAHAV)
לא כאב. (KAHAV)
שתיתי כוס מים -
חצי נחמה-
ואין לי עדיין
את כל העוצמה:
כאב! כאב! כאב ! (KAHAV)
כל הזכויות שמורות

עוד כדאי לקרוא:
יופי
הייתי פותר זאת בנשיקה
תהו ובבוהו
עד תום
ג'ינס של לוי
סקס מגן עדן
הצליל הבא

נבדק ונמצא פרימיום - את מי לחייב?

1. אנטוני הגרטי היה כבר פעמים עם השיר הזה פה, בפעם הזאת אפשר לראות אותו מופיע, וזה כזה פרימיום שאתם חייבים להתפעל.

2. ברנדון פלאור סולן הקילרס הוציא אלבום חדש שאני לא מתכוון להאזין לו, כי זה עוד צעד בהתמסחרות של הלהקה הזו, אבל כשנתקלתי בשיר הפופי הזה שלו, אמרתי "נו לא ממש טוב, אבל גם לא ממש אפשר להימנע". בסוף יש תחושת בחילה קלה כמו אחרי מנת פלאפל המטוגנת בשמן משומש, אבל תוך כדי זה מושך.

Brandon Flowers - Only the young

3. יכול להיות ששמתם כבר לב שהפוסט הזה ממש לא מחייב. רובי ולייאמס חזר השנה עם אלבום חדש ולא ממש מצליח. או להיפך: ממש לא מצליח. הוידאו לשיר הזה הוא סיפור הומואי מלבב. אותי זה מביך.


Robbie Williams and Gary Barlow - Shame

4. עוד קליפ חדש של Kele



ובפינת ההמלצות לפוסטים של אחרים:

5. לא רק טריפים של סמים, גם טריפים של מטוסים - חברי Clear1 בפוסט על אמנים שמתו בתאונת מטוס: רוני ואן זאנט, אוטיס רדינג, באדי הולי ועוד. מטוסים פעם היו ממש גרועים, מסתבר.

6. מתוך האייפוד רעב עוד שיר בסגנון החדש שהומצא השנה ושנקרא, צ'ילווייב:

שתהיה לכם פרימיום של שבצ' !

Mark Ronson & Boy George- מישהו שיאהב אותי

האלבום של מארק רונסון שנוי במחלוקת: חלק מהללים, אחרים לא מתחברים למלאכותיות של העיבודים המודעים לעצמם יותר מידי. אפילו שם האלבום Record Collection, אומר את זה. קבלו אותו למעלה יחד עם בוי ג'ורג שככמו סיימון לה-בון, משתתף באלבום. מה שעושה כאן מרק רונסון, עם כל השותפויות הנחמדות האלה, הוא בעיקר הכשר לכל זמרי הפופ של שנות השמונים, שזה מאד יפה מצידו, ועל הדרך אני חושב שבוי ג'ורג' מביא אותה באחלה שירה, ובפרימיום של שיר. מי מכם היה מזהה אותו בלי הכובע, האיפור, החולצה המנצנצת ופיאות הלחיים?

עוד קליפים של מארק רונסון ששווה לראות: קליפ האופנים, והקליפ הצרפתי יפני

מישוש עצמי ומימוש עצמי לשימוש עצמי

Dots And Hearts - Troy Von Balthazar

מימוש עצמי, רוחניות, אני מרגיש את זה בעיקר בריקודים של האשה בקליפ. לפני כעשר שנים ראיתי הופעה של מאיר בנאי בהאנגר ליד באר-שבע ששימש כקומונה של חבר'ה צעירים, שמה שהם עושים לפרנסתם חוץ מלהשכיר את ההאנגר להופעות לחברות היי-טק הוא לרקוד לפניהם, ריקוד שאמור להיות "מודרני", והוא מאד לא מקצועי ומזכיר את הריקוד של הבחורה הזאת. תארו לכם 6 אנשים רוקדים דבר כזה ביחד. מה שאני רואה באשה בקליפ הוא מה שכולנו מנסים להשיג בפייסבוק ובדה- מרקר וזה קצת תשומת לב וביטוי אישי. משהו שנובע מחסכים? או דווקא להיפך: מכך שיש לנו אוכל לאכול ומיטה לישון בה? זה מעורר בי תהיות לגבי חזרה בתשובה של אנשים, פתאום הם מנסים להבין בשביל מה בכלל הם חיים, וגם למצוא בית חם וקהילה. נסיעה באופנים וסטירת לחי הם דרך מצויינת להתחיל קליפ כזה.

חטאי נעורים / חטאי מבוגרים

Adrian Lux - Teenage Crime [Official Music Video] from house selections on Vimeo.

השיר מצא-חן בעייני לפני הוידאו, אבל גם הקליפ מלא חטאים. שיר וקליפ שנותנים משמעות חדשה לגמריי למושג חטאי נעורים. רק עברו שבועיים מיום הכיפורים, וכבר במקום כתבות על עשרת הדברות, העיתון מוצף בטורים אישיים המתארים כמה חיי הנישואים כובלים, וכמה קשה לגדל ילדים . גם אני וגם אישתי נכנסו לחיי הנישואים בשביל להיות ביחד, ומצאנו את עצמנו עסוקים מידי מכדי להתראות יותר מידי, אפילו בסופו של יום. גם אנחנו חשבנו שכאשר יהיו לנו ילדים נמשיך לחיות את חיינו באותה הצורה, עם כל השטויות שהיו לנו בראש, ושחשבנו שהם הכי חשובים בעולם, כמו: קריירה, לצאת לבלות בפאבים ולפגוש חברים (יש כאן אירוניה למי שלא הבין). מי שמנסה להמשיך לחיות עם ילד כאילו אין לו ילד, הוא מכחיש יילדות סידרתי. הוא מכחיש את ילדותם של ילדיו ומכחיש את ילדותו שלו. יש זמן בחיים שאתה הופך לפחות חשוב ממישהו אחר. זה לא ברור למי שלא נמצא בתוך זה. אני לא חושב שיש ילד שמובן לו כמה הוא חשוב להוריו. מצד שני לא מפסידים כלום, אלא מחליפים דברים: אף פעם בחיי לא טיילתי כמו שאני מטייל כשיש לי ילדים, ואני לא עושה את זה אף פעם לבד, תמיד יש לי אותם. וחוץ מזה שכך הכרנו המון חברים חדשים. הפסקתי לעשן, התחלתי לחשוב על דיאטות בצורה רצינית, וגם למדתי לדבר עם אנשים מבוגרים. האמת שאף פעם לא אהבתי ילדים, עד שנולדה לי אחת, ועכשיו אני אפילו אוהב ילדים של אחרים. אני רואה בהם את הפלא, אני רואה את ניצוץ היהלום שבהם, אני רואה כבר איך הם יהיו כשיגדלו, אבל אני מצלם אותם כמות שהם, ברגע הזה, עם הבוסריות, עם שמחת החיים. אני גם רואה אותי בהם. כבר לא מקנא בילדים אחרים, כבר יותר סולח, ומשתדל למצוא זמן לכתוב על זה. בוא נאמר שאני רואה בילדיי את היצירה הכי גדולה שלי, לא תמיד יש לי סבלנות אליהם, אבל כמעט תמיד הם לפניי.

אתמול, אולי בפעם הראשונה בחיי, שמתי לב שאני מרוצה מעצמי, יותר נכון אוהב את עצמי, דווקא עכשיו? עם הכרס? לא יודע למה חיכיתי בדיוק...ואולי זו רק אשלייה.