כמה זמן לוקח לכם להחליט שאתם אוהבים שיר ? כמה זמן לוקח לכם להחליט שאתם אוהבים אלבום ? וכמה זמן לוקח לכם להעריץ מוסיקאי ?
היו ימים שהייתי מקשיב לשיר 30 שניות ומחליט. דיסקים בחנות היה לוקח טיפה יותר זמן - מרפרפים בין השירים, משתדלים להתעמק בשיר אחד או שניים - תוך חמש דקות כבר יכולתי לגבש דעה על כל אלבום - וזה היה מחזיק גם בהאזנה המאה. אני הייתי הולך תמיד לעמדה של הדיסקים החדשים, ומנסה קודם כל אותם. קלאסיקות הייתי קונה בלי לבדוק - בשביל זה הם קלאסיקות - הם עברו כבר את כל המיונים וכל הסינונים, ואם אתה לא אוהב קלאסיקה אז אולי משהו בכלל דפוק בך (אל תקחו את המשפט הזה באפן דטרמיניסטי - מותר לא לאוהב קלאסיקות ! אבל אז זה אומר שאתם..). בגדול, אפשר לומר שהרבה לא השתנה - אני עדין בוחר להקשיב למוזיקה חדשה, לפני כל דבר אחר. הבעיה היא שכמות המוזיקה החדשה הלכה וגדלה. מה שמאפשר פחות קשב לכל אלבום. אם פעם היינו מקשיבים לאלבום קרוב למאה פעמים, היום מאזינים לאלבום טוב כעשר פעמים. לפעמים גם פחות.
הרבה מוסיקאים ותיקים ואהובים הלכו השנה לעולמם - זה התחיל עם שמוליק קראוס, והסתיים באריק איינשטיין, גם לו ריד הלך השנה לעולמו, זה מוביל לתחושה שהעולם, כפי שהכרנו אותו, הולך ונעלם. שדור שלם הופך תקליט, ושעכשיו אנחנו עתידים להיפרד מעוד ועוד דמויות יקרות בחיינו. אני חושב שזה חלק ממה שמאפיין את מהפיכת הפופ, במובן הכללי של המילה ולא רק מוזיקת פופ. בחמישים השנים האחרונות, מאז שנות השישים, אנחנו חיים בעולם שבו הציבורי והפרטי מתערבבים. יש יותר אנשים מפורסמים שקשורים לחיינו, יש כנראה גם יותר יצירה אומנותיות - אנחנו חיים דרך מדיומים שונים - יותר משאנחנו חיים את החיים באופן בלתי אמצעי. הדבר תפס תאוצה עצומה בשנים האחרונות עם האינטרנט, הרשתות החברתיות וסמארטפונים. פעם היינו חיים בתוך הבועה של עצמנו, היום אנחנו חיים בתוך בועה טכנולוגית. במקביל אנחנו מופצצים בהמון מוזיקה. בתוך הים הזה לא ברור מה טוב ומה חשוב. לכן, לדעתי, אנחנו מקבלים בחיבוק כל-כך גדול את כל אלבומי הקאמבק. זו גם הזדמנות ( אולי אחרונה) להנות ולהתרפק על מוסיקאים שאנחנו אוהבים, זה גם קצת ללכת על בטוח - כי כבר אין קלאסיקות היום. כי כבר אין אומנים כאלה יום. ואני בכלל לא משוכנע שזה לא נכון - כשהקשבתי בשמיעה הראשונה לטנדר פריי של ניק קייב ידעתי שאני במעמד הר סיני, גם כשיצא דוליטול של הפיקסיז. זה לא קורה לי יותר. יכול להיות שזה עניין של פרספקטיבה, יכול להיות שאני קצת מייפה את העבר, יכול להיות שכשאתה בגיל 16 כל בחורה שניה נראיית לך אלוהית, וכל אלבום מרגש. כך או כך אלה אלבומי הקאמבק של השנה:
My Bloody Valentine - MBV - אלבום המשך לפריצת דרך אל-זמנית של Loveless, והשאלה היא אם האוקסימורון הזה סוחב - "פריצת-דרך אל-זמנית". האלבום הזה מעלה שאלות היסטוריות, כמעט תאולוגיות, בקשר למוזיקה. אפשר להניח שאם האלבום הזה היה יוצא בסמוך ללאבלס ולא לאחר 20 שנה הוא היה קלאסיקה בעצמו. נשאלת גם השאלה למה לוקח 20 שנה לעשות אלבום המשך לאלבום שכנראה נוצר בעשירית זמן. מה זה אומר על יצירות בכלל. אני מעלה את כל הנקודות האלה דווקא בגלל ש-MBV נחשב למוצלח מאד, רק הזמן עשה פה איזו קפיצה שמשנה את הכל.
David Bowie - The Next Day - זה אלבום סיכום של דרך, יש בו גם שירים טובים. הוא גם היה אלבום הפתעה לכבוד יומהולדתו ה- 66 של בואי. מבחינתי זה היה אחד מאירועי השנה.
Paul McCartney - New - פחות סנסציוני משני קודמיו, אבל אלבום הקאמבק ראוי מאד. הטוב ביותר מכל הניסיונות הרבים שהוא עשה בעשור האחרון. פול מקרטני "חזר לעצמו", בגיל 70 וכמה...אני לא סופר
Nick Cave - Puch The Sky Away - אני עייפתי ממנו אבל יש הרבה מאד שאהבו מאד
New Order - Lost Sirens - השנה התחילה עם אלבום הקאמבק הזה, וממש היה כיף. לא אלבום מופתי, אבל כיף לקבל כזה דבר מלהקה שאתה אוהב.
Suede - Bloodsports - אלבום רענן וכייפי במיוחד לסוויד. אולי אין כאן שירים לקחת לאי-בודד, אבל גם לא בשאר אלבומי הקאמבק
Black Sabbath - 13 - נראה כאילו עבר עידן מאז אוזי אוסבורן וחבריו הוציאו אלבום. ובאמת 18 שנה זה הרבה. חלוצי הרוק הכבד האמיתי. הראשונים שעיצבו את הצליל. באלבום קצת מלוטש, קצת מיינסטרים - הבנתי שמי שאוהב אותם לא התאכזב. אני תמיד אהבתי את הקריצה שיש במוזיקה שלהם, בניגוד למשל לאיירון מיידן או מטאליקה שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית
Depeche Mode - Delta Machine - יותר טוב מהאלבום הקודם שלהם. הם די רציפים באלבומים ככה שזה לא בדיוק אלבום קאמבק. אלבום לאוהדי הלהקה בלבד, אני נהנתי, כמובן.
Prefab Sprout - Devil Came A Calling - מכל הלהקות האייטיז האהבות, כמו קולור פילד ואצטק קאמרה, פריפאב ספראוט עוד שומרת על הגחלת.
Billy Brag - Tooth & Nails - מי שהיה המודל לסינגר סונגרייטר, מודל ללואוו פיי, בוב דילן הבריטי בתקופת הריאציות של תאצ'ר, הוציא אלבום אמריקאנה חביב. בהתחלה השתעממתי איתו, אחר-כך אהבתי
Boards of Canada - Tomorrows Harvest - אחרי עשר שנים אפשר לקרוא לזה קאמבק. אחד מאלבומי האמביינט הבולטים של השנה, אם לא הבולט מכולם. אני לא התחברתי.
Alison Moyet - The Minutes - זה גם אחד מאלבומי הפופ של השנה שלי. הצליל יותר ניינטיז מאייטיז.
Pere Ubu - Lady of Shanghai
עוד ראויים לציון : טיברלייק, פרימל סקרים והפיקסיז שיופיעו גם ברשימות בהמשך הפוסט
אלבומי הפופ של השנה
היו הרבה כאלה:
Daft Punk - Random Access Memories - אני חושב שהאלבום הזה הוא מעבר לאלבום קאמבק, הוא אלבום הצדעה ומחווה לדיסקו, והוא יצירה, קצת מהונדסת מידי, אבל נראה לי שהיא רק תשתבח עם הזמן. גט לאקי הפך אותה לאלמותית, אבלל יש באלבום הזה הרבה מאד שירים וקטעים אחרים טובים. קצת אקלקטי, קצת מאומץ, מופק כמו אלבום של פעם, בכל מקרה זה מעולה
Vampire Weekend - Modern Vampire of The City - אל האלבום הזה ניגשתי רק בסוף השנה, כי קצת התאכזבתי מהאלבום הקודם שלה. (הראשון היה מעולה ומלא שירים טובים, הוא הושפע מגרייסלנד, פיטר גבריאל וטוקינג האדס, בשני הם כבר גיבשו יותר טוב את הסגנון שלהם, אבל הוא היה חסר במשהו, לטעמי), וגם כי לא בא לי עליהם. אבל בסוף השנה הקשבתי ואהבתי. אלבום פופ חביב אד עם כמה להיטים ושיר אחד שכבש אותי.
Haim - Days Are Gone - הנקודה ישראלית של הסיכום הזה, מדובר בבנות של ישראלי בשם חיים שירד מהארץ ללוס אנג'לס, ועל שמו שם הלהקה. אלבום פופ סמי-איכותי. אף שיר לא מפיל על הרצפה, וקשה להסביר את הקסם - אני חושב שהסו הוא שהאלבום הזה לא נופל לשבלונות כלשהם. לא מבחינת הסאונד ולא מבחינת מבנה השירים, ולא המלודיות. יש כאן משהו חדש
Rhye - Woman - כנראה שזה אלבום החרמנות של השנה הזו. פופ ספק אר-אנ -בי, עם השפעות אייטיז וניינטיז, חצוצרות, נגינת פסנתר ג'אזית, שירים טובים, שירה קצת הומואית. הופתעתי מכמה שהאלבום מגובש. אני אהבתי
Discluser -Settle - בעיניי רבים זה אלבום הפופ של השנה. קצת יותר מידי פופי בשבילי. זה מעבר לגבול.
Justin Timberlake -The 20/20 Experience - גם זה היה יכול להחשב לאלבום קאמבק. אלבום בוגר של טימברלייק, שבו הוא לא מבייש את הפירמה.
She & Him - Volume 3 - זואי דשנל עשתה את הדבר הנכון ביותר כשצירפה את M. Ward אליה לשיר את שירי הפופ-פולק-סקסטיז האלה. אני חושב שזה די גאוני, ובכלל לא טרוויאלי לעשות את זה וגם להישמע מעודכן. מי שלא אוהב אותה, כמובן, לא סובל.
Cut Copy - Free Your Mind - להקת הפופ-דאנס האינטילגנטי מאוסטרליה באלבום שלישי. בהתחלה מאד התאכזבתי, בסוף אהבתי. הקודמים שלהם היממו אותי, זה סתם עושה לי רקע נעים באוטו
אלבומי הראפ של השנה
השנה החלטתי די במודע שהגיע הזמן להקשיב לאלבומי ראפ יותר ברצינות. ומצאתי שאני נסחף יותר משתארתי לעצמי, ובכיף. אלה האלבומים שאהבתי, אבל יש עוד ברשימה הזו כאן.
Kanye West - Yeezus
Pusha T - My Name is My Name
Earl Sweatshirt - Doris
Ghostface Killah - Twelve Reasons To Die
האלבומים של רדיו פרימיום להמונים
ואלה האלבומים שהכי הרבה הקשבתי להם, ו/או שהכי אהבתי השנה:
1. Kanye West - Yeezus - מדובר בגאון, בממציא מוזיקה. זה האלבום שהכי טלטל אותי השנה, כל הראפרים כותבים על סמים, ותהילה, ונשים, השאלה איך עושים את זה. כולם מסמפלים - השאלה היא איך ? ויש גם קונספט לאלבום הזה. יש סיפור. ויש אפילו מסרים עמוקים באמת. הקשבתי לאלבום הזה די הרבה, אבל אני בטוח שהוא הולך איתי לדרך ארוכה באמת
2. Pixies - EP1 - מבחינתי זה היה הקאמבק של השנה. וטוב שיצא אי.פי ולא אלבום. כי מאלבום אנחנו מצפים ליותר. בתור אי.פי זה היה מושלם. קליל, לא יצירת מופת, אבל מהנה ברמות
3. Arctic Monkeys - AM - זה בעצם אלבום מיינסטרים. מאסטרפיס של ארקטיק מאנקיז. צליל מגובש, שירים טובים. אלבום טוב שכשהוא נגמר אני רוצה להקשיב לו עוד פעם. סוג של קנדי קראש.
4. Arcade Fire - Reflektor - גם לארקייד פייר יש את העולם שלהם והוא מלא ועשיר, והם להקה כמו של פעם. להקה שאתה יכול לקחת אלבום שלה ולהקשיב רק לו חצי שנה. וזה הרבה.
5. Daft Punk - Random Access Memories
6. Kurt Vile - Wakin on a Pertty Daze - הממשיך של ברוס ספרינגסטין ניל יאנג ושות'
She & Him - Volume .7
8. Vampire Weekend - Modern Vampire of The City
9. Primal Scream - More Light - חזרה לצליל של סקרימדליה. אלבום שמתחיל קצת מסובך ופסיכדלי ולאט לאט נעשה יותר פשוט וסטרייט. זה בעיקר אלבום נוח להאזנה. אתה שם ואתה על בטוח
10. Yo La Tengo - Fade - אלבום נוסף של להקה ותיקה. אלבום חורף בשבילי.
11. The National - Trouble Will Find Me - אחד מאלבומי הרוק של השנה
12. Fuck Buttons - Slow Focus - האלקטרוניקה כי טובה שיש היום
13. Suede - Bloodsports
14. Eels - Wonderfull Glorious - פשוט אלבום מצויין של אילס.
15. Pusha T - My Name is My Name
16. Cut Copy - Free Your Mind
17. David Bowie - The Next Day - פאק. דיוויד בואי הוציא אלבום השנה !
18. New Order - Lost Sirens
19. Depeche Mode - Delta Machine
20.Deafheaven - Sunbather - זה נשמע כמו שילוב של מטאל עם שוגייז. זה נשמע גיטרות וצרחות, וזה כיף
21. Camera Obscura - Desire Lines
22. Yeah Yeah Yeahs - Mosquito - אלבום מצויין, ומגוון, תיאטרלי קצת, קאברטי,
23. Eluvium - Nightmare Ending - אמביינט השנה (שלי)
25. Prefab Sprout - Devil Came A Calling
אלבומי הרגע, ואלבומי הרגע האחרון
בכל שנה יש כאן שני סיכומי שנה - אחד של אלבומי הרגע, והשני של האלבומים שהקשבתי להם יותר, ואשר גם אהבתי יותר. השנה השתדלתי להקשיב לכמה שפחות אלבומים, ואת סופה של השנה הזו הקדשתי לאלבומים שלא הקשבתי להם. מצאתי את זמן החורף כמתאים להאזנה לאלבומי חורף שאי-אפשר היה להנות מהם בארצנו עד לחודש זה. מסיבה הסיכום יוצא בסוף דצמבר ולא בתחילתו.
אז בחלק זה של הסיכום תמצאו את אלבומי רגע, ואת אלבומי הרגע האחרון, וגם כמה אלבומים שאהובים על אנשים אחרים ולא עליי, אבל אני חושב שהם חלק חשוב מהשנה הזו. אני אשתדל לציין כל דבר מה זה מה-Paul McCartney - New - כאמור, אלבום פופ טוב
Rhye - Woman
Dean Blunt - The Redeemer - זה קצת כמו היפ-הופ קאברטי
Tim Hecker - Virgins חמש עשרה שנים שטים הקר עושה מוזיקה אלקטרונית נסיונית. יכול להיות שזו פיסגת היצירה שלו
The Knife - Shaking The Habitual - אני מאד מתלהב מהאלבום הזה עכשיו. גיליתי אותו רק עכשיו
These New Puritans - Field of Reed - אלבום האסתטיקה הגוטית האפל
Babyshambels - Squel to Prequel - גם זה סוג של קאמבק. היה אלבום של רגע. התלהבתי ונטשתי.
Chealsy light Moving - Chealsy light Moving - אלבום שליווה אותי בחדר כושר על ההליכון. רוק גיטרות שונה.
CFCF - Music for Objects - אלקטרוניקה שאמורה לתאר עצמים. לא אלבום מבריק אבל עדיף על Four Tet
The Black Angels - Indigo Meadow - הם נתנו הופעה אדירה בבארבי. אלבום הגראג' פסיכדלי של השנה
Foals - Holy Fire - אני לא אוהב את האלבום הזה שלהם Foals, הם קצת יותר מידי מיינסטרים בשבילי וזה משמעם אותו. למרות השירים הטובים.
Bardo Pond - Peace of Heaven - עוד לא הקשבתי ממש ברצינות לאלבום הזה. פוסט רוק שוגייז שאהבו מאד על רבים.
Deerhunter. Monomania - עוד אלבום שאני לא הקשבתי לו, כי אני לא מת על הלהקה הזו
Holden - The Inheritors - את האלבום הזה גיליתי בסוף השנה ומאד אהבתי. אלקטרוני אקספרמנטלי
Queen of The Stone Age - ...Like Clockwork - אלבום קאמבק בהפקה של טרוור הורן
Grouper - The Man Who Died in His Boat - אמביינט שאני לא אהבתי. אבל כל מי שאוהב אמביינט מאד אהב.
Midlake - Antiphon - קצת שיגרתי, אבל יפה
King Khan and The Shrines - Idle No More - עוד אחד מאלבומי הגאראג' של השנה
Bill Callahan - Dream River - פחות מוצלח מקודמיו, והיו דברים אחרים להקשיב להם, אבל הרבה אחרים אהבו את הרגישות של ביל קלהאן גם באלבום הזה, והוא אחד מהאלבומים הבולטים של שנה
Howe Gelb - Dust Bowl - לוואו פיי פולק מתוך הסיכום של אורי דביר
Maston - Shadows - יש כאן שימוש בכלים ישנים וצליל סינמטי משנות השישים.
White Hills - So You Are..So You'll Be
Wire - Change Becomes Us
Polica - Shulamith
סיכומים של אנשים אחרים
עד כאן מה שאני שמעתי השנה, אבל אני אוהב גם מאד לקרוא ולהאזין לסיכומים אחרים, וגם אתם מוזמנים:
הסיכום של גלי גונן - אני מאד אוהב את זווית השמיעה שלה. יש לה היכולת לתפוס בכמה אלבומים את השנה הזו, ובעצם כל שנה, בשיא תפארתה. סיכום שהוא פודקאסט
הסיכום של שרון רז - אחד ששומע הרבה מאד אלבומים, כבר הרבה מאד שנים. סיכום בטעם אישי, עם בחירות שמושפעות גם משנות האייטיז והניינטיז.
הסיכום של אורי דביר - גם אורי שומע המון, אבל הגוון הוא יותר פולקי אמריקנה פסיכדליה, גראג'
הסיכום של גל אוחובסקי - הסיכום הכי פופי
הסיכום של אביעד מהאייפוד רעב - עדין הכי אינדי שיש
הסיכום של יאיר יונה - סיכום של מוזיקאי, גיטריסט, שגם הוציא אלבום השנה
עוד סיכומים
השתדלתי ככל שניתן שהסיכומים השונים בבלוג הזה לא יחזרו על אותם דוגמאות האזנה. אז אם אתם רוצים להרחיב, הנה הם לפניכם, שני הסיכומים הנוספים של הבלוג:
הקליפים של 2013
השירים של 2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה