אלבומים פרימיום: ג'וש טילמן ומארק רונסון

Father John Misty - I Love You, Honeybear
זה לא כל-כך פשוט לכתוב שירים יפים. שירים שבהם הטירוף, היופי, הייאוש, והאושר - מתחברים להם יחד. שירים שבהם מילים ומנגינה מנוגדים זה לזה ומשלימים זה את זה. ויש כאן גם סיפור אהבה. ג'וש טילמן המתופף לשעבר של הפליט פוקסס באלבום סולו שישי והוא מאוהב באישתו הטריה Ema. ומרגישים את נוכחותה של אמה כל הזמן שם. אתם יכולים לראות אותה בקליפים של שירים שלו. אותי היא תפסה בקליפ של השיר Nancy From Now On מאלבומו הקודם, שבו מראים סצינות קינקיות של הזוג במלון. ג'וש טילמן תחת השם Father John Misty למעשה מתחפש לדמות אחרת, אבל טוען שהוא כותב שירי אהבה על איך שאהבה היא באמת. משפטים כמו- "לא הייתי רוצה לשנות אותך, וגם אם הייתי יכול, אני לא יודע על איזה חלק הייתי מוכן לוותר". אבל בעיקר על אהבה שאנחנו לא חווים. אלא רק מי שיש לו חיים אקצסנטרים.

 בשיר הפתיחה הוא ממציא שם כינוי שעל שמו נקרא האלבום Honeybear (זה לא השם חיבה שהם נותנים אחד לשני) ומספר. איך שהוא קיבל את הדיפרסיה של אמו והיא את הסכיזופרניה ואת הגולגלת של אמה. בשיר Chateau Lobby 4 . שנשמע כמו שיר של קלקסיקו עם חצוצרה ותזמורת מריאצ'י הוא מתאר סצינה מאד רומנטית של סקס..אבל לא כזה שבדרך כלל מתפייטים לגביו, למרות שחמאה..ושמלת כלה. ובכל מקרה אם ככה מוצאים אהבת אמת. אז מה רע..בשיר אחר היא בכלל גורמת לו לחנוק אותה.

כאחד שעבר את כל הילדות שלו בקהילה נוצרית פונדמנטליסטית נשמע שנדפק לו קצת המוח שם. שניצוץ של הרס עצמי בתוספת של יסורים קיימים אצלו תמיד. הסגנון המוזקלי לא דומה, אבל הוא הכי מזכיר לי את מוריסי. רק עם יותר חמלה. בכל זאת יש כאן סיפור אהבה. בראיונות עימו על האלבום הנוכחי הוא מספר שאמה השירים יצאו לו יפים באמת יפים. ועצובים ומשוגעים ומלאי כוח ועומק ואנושיות.

ומה שיפה באלבום הזה שאין כאן שיר אחד חלש. Bored in the USA הוא שיר מחאה ישנוני כיאה לשמו, וכמובן מושפע מ-Born in the USA של הבוס ספרינגסטין. ויש גם את שיר הסיום של האלבום הרך והענוג שמתאר את ההתאהבות של Ema ושלו, כשהוא היה שיכור ומעוך..ושהוא לא חשב אף פעם שאהבה מוצאת אותך כל-כך בפשטות ואז הוא מהמהם ספק מייבב..וכינורות.

 אבל השיר הכי יפה הוא פה שהכנתי שיתחיל ממנו הפלייליסט של כל האלבום עם המשפט הגאוני:

She says, like literally, music is the air she breathes And the malaprops make me want to fucking scream I wonder if she even knows what that word means Well, it's literally not that
או כמו שכתבתי פעם בסטאטוס בפייסבוק: כשחושבים על זה.. כל נשימה של אוויר שאנחנו נושמים היתה פעם צליל

Mark Ronson - Uptown Special

 אפשר לומר שהאלבום של מארק רונסון הוא ניגוד גמור לאלבום האישי של ג'וש טילמן, גם מבחינת מוזיקלית זהו אלבום סול, Fאנק לבן ושחור, וגם כי זהו אלבום שנשמע יותר כמו אוסף (למעשה לאלבום הקודם שלו קרא מרק רונסון, בלי להתנצל - Record Collection). זהו אלבום בז'אנר אלבומי מפיקים, ואם אין ז'אנר כזה צריך להמציא אותי.

 יום אחד יגדירו באופן יותר מובהק את הז'אנר של אלבומי המפיקים, כדוגמת מארק רונסון, דאפט פאנק דיינג'ר מאוס ושות'. בימים עברו חברות תקליטים היו כמו אולפנים של סרטים, היו כותבי שירים, היו מפיקים שמפיקים את המוזיקה והיו זמרים. בנקודת זמן מסויימת, בשנות השישים, התחילו לפעול הזמרים והלהקות היוצרות וכך נולד המושג: סינגר-סונגרייטר. זו אולי היתה המהפכה הכי גדולה של המוזיקה, מהפכה שבוב דילן והביטלס היו הבולטים שביניהם.

קראתי ביקורות שקטלו את האלבום הזה, אבל אני אהבתי. זה אמנם מרגיש כמו ארוחה עיסקית, אבל ביום-יום, ואם לא חג פורים או פסח, אני מסתדר יפה עם ארוחות עיסקיות. עם כמה מנות הגונות, והוגנות. נעים ונחמד מאד.

יש שתי השפעות עיקריות שאני חש באלבום Uptown Special. האחת המובהקת של ג'יימס בראון והשניה של סטילי דן. אבל סטילי דן בעצמם היו להקה שמושפעת ממוזיקאים אחרים. שאני כבר לא זוכר או יודע את המקור שלהם. ההשפעה השלישית (אבל אמרת שיש רק שניים!) היא של סטיבי וונדר שמופיע באלבום. ויש השפעות נוספות למשל בשיר Uptown Funk. אני מבין את מי שלא סובל את השיר הזה שמושמע עד כדי מיאוס ברדיו, אבל כיוון שאני הכרתי את השיר דרך הקליפ מאד נהנתי. הוא הזכיר לי את Uptown Girl של בילי ג'ואל, ובכלל בזמן האחרון גיליתי את ברונו מרס ואני מחבבנו. בכל מקרה זה לא השיר הכי טוב באלבום המאד שמח הזה, אלא זה: