הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי את האלבום החדש של הקליק, הוא על הראיון של אהוד מנור בתוכנית המוזיקה הטלוויזיונית המיתולוגית "עד פופ". על איך שאהוד מנור עם ימי בנימינה שלו ואהבה לפול סיימון, אהוד מנור שמייצג, ולא רק מייצג - הוא בעצמו הממסד ! ולא רק הממסד המוזיקלי, אלא הממסד הישראלי עצמו -
ידע להעריך להבין ולאהוב לא רק את מוזיקת הניווייב פוסטו-פנק ווטאבר שנגלתה לפניו, אלא ידע גם בעצם במו הראיון שהוא העניק להם, לקבל ואולי אפילו להעביר את ,השרביט לדור חדש, לשמאל חדש, לישראל אנטי ממסדית. לשינקנאות, ולכל התל-אביביות. בשבילי מדינת תל אביב נולדה עם הקליק. ובאופן פרדוקסלי הקליק אולי הלהקה הכי גדולה שיצאה מתוך הסצינה של הפינגווין -ליקוויד-קולנוע דן-שנקין ושעדין מייצגת את הערכים של המקומות האלה. יותר מנוער שוליים, יותר מסיאם, יותר מהבא בתור הוא סואאוס.
"אני לא בפסקול" הוא אלבום נפלא קודם כל מפני שיש בו שירים מעולים, הוא נשמע מאד מאד הקליק אבל גם מספיק מעודכן. הוא נשמע אלבום של אנשים בוגרים אבל עדין אנטי ממסדים. שלא כמו כוכבי רוק מחו"ל שבצעירותם היו סמל המחתרתיות בבגרותם הודות להצלחה המסחרית, נשאר מהם רק קליפה של אומנתיות. אבל כאן. יש משהו אותנטי ואמיתי.
הדבר השני שחשבתי עליו הוא שככה צריכה להישמע מוזיקת מחאה חברתית, שהאלבום הזה הוא האנטי סחיות, שהאלבום הזה הוא אלבום התגובה הראויה של השמאל לבחירתו המחודשת של בנימין נתניהו. למרות ואולי דווקא בגלל שהוא אישי, הוא כולו אומר את מה שהרבה מאד אנשים רוצים לומר אבל לא יודעים איך. אני שומע את קולו של .בוב דילן מהדהד בתוך האלבום הזה.
ולבסוף חשבתי כמה עצוב שצריך שלהקה ותיקה תעשה אלבום חדש, כדי שאני אקשיב למוזיקה ישראלית ואהנה. ואזדהה, ואתלהב. והנה הם מוכיחים (אם היה צריך להוכיח) שמוזיקה רלוונטית לחיינו אנו אפשר וצריך לעשות בעברית. אני יודע שיש הרבה להקות וטובות. אבל עברית חבר'ה. עברית זה מאד משנה. עשו פה הרבה מאד דברים מופלאים בשפה הזו בשירה וברוק. ואפשר גם עכשיו. גם היום. עברית יכולה להשפיע פה. אולי לא תצליחו בניו-יורק, לונדון וברלין עם עברית (אולי דווקא כן), אבל תוכלו לשנות כאן הרבה.
זה השיר הכי מייצג
וזה השיר שרמי פורטיס היה צריך להוציא
וזה השיר שאני הכי אוהב
וזה הקליפ של שיר הנושא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה