קצפת או קרם - The Cream

כל דור והגלולה שלו, בשנות התישעים היה זה האקסטזי ובשנות השישים ה-LSD. לפי מה שהסבירו לי ה-LSD מייצר הזיות וחזיונות והאקסטזי מצמיא. מה-LSD אתה יוצא עם הפרעה נפשית ועם האקסטזי דולפין, מה שאולי יותר שימושי אבל רק אם אתה שחיין מספיק טוב. קצת קשה להקשיב למוסיקת טכנו אם לא רוקדים אותה, עוד יותר קשה להקשיב למוסיקה פסיכדלית סתם כך. זה מזכיר לי את הפרק של "מה זה השטויות האלה" על הודו, בו עדי אשכנזי מספרת איזה דברים "חכמים" אנשים אומרים כשהם בסטלה שלהם. בסופו של דבר זו גם היתה הסיבה שקלפטון עזב את The Cream, הוא הרגיש שהמוסיקה שהם ניגנו נשמעת גרועה אם אתה לא על הסם. בשיא ההצלחה שלהם השלישיה הזו מכרה יותר אלבומים מהרולינגסטונס והחיפושיות ביחד, והם היו מספיק פופולרים וגם ניסיונים. הם פסיכדליה עם פאוור רוק, האלבום Disraeli Gears יצא בקיץ האהבה של 1967 ונחשב לקלאסיקה על זמנית. כמה פעמים בן אדם יכול לברוח מהצלחה? אני שואל את עצמי - על זה רק אריק קלפטון מצליח לענות כשעזב גם את הקרים והתמכר לסמים ואלכוהול, בשיא הוא שתה 3 בקבוקי ברנדי ביום (אמנם משקה אנרגיה טבעי, אבל בכל זאת אלכוהול) . הזכרתי כבר שהוא היה חבר של ג'ורג' האריסון? לא קשור..סתם נזכרתי שזה היה באותה תקופה ממש. זו הגיטרה שלו ב-While My Guitar Gently Weeps, והוא גם ניגן באלבום המשולש של האריסון לאחר פירוק הביטלס. באופן אישי אני אוהב יותר את הפסיכדליה של סיד בארט ושל הביטלס (שפתאום נשמעים כמו פסטיבל שירי ילדים, ליד כל ההשתוללות הזאת), אבל גם The Cream עשו דברים יפים. לכל מי שלא מגיע לפסטיבל הייניקן, הנה פיצוי:

פיגוע מינכן של פיטר גרין

בראשית, ארץ בראשית, זה מה שאפשר להרגיש כאשר רואים את הסרט התיעודי על פיטר גרין במסגרת חודש המוסיקה של ערוץ 8. ובראשית היה תוהו ובבוהו. הרית'ם אנד בלוז השחור מאמריקה תפס לו אחיזה באנגליה, והתוהו בבוהו שיצר ה-LSD, הם מסימני המהפכה הכי גדולה במוסיקה לאחר המהפכה של אלביס והרוק’נרול.
אני לא אכחיש שאני מכיר יותר וגם מעדיף את פילטווד מק מהתקופה הפופית שלאחר עידן פיטר גרין, אבל עדין הסיפור שלו ומה שהוא עשה למוסיקה מרתק וגם יפהפה. להקה היא קודם כל חבורה של אנשים, ולפיטר גרין היה את הכוח ללכד אותם, ובסופו של דבר גם לנטוש אותם, ולשקוע בתוך שיגעון ה-LSD שלו. ב-1966 הוא החליף את אריק קלפטון בלהקת הבלוזברייקס. להתקבל לבלוזברייקרז לא היה קל (או כפי שניסח זאת נואל גלגר: 'לאואזיס כל אחד יכול להתקבל, לבלוזברייקרס- לא'), ובכל זאת גרין החליף את קלפטון למרות שהיה נגן בס במקור, וכששאלו בדיעבד איך קיבל אות גו'ן מאייל אז הוא אמר: "יש לי כוח שכנוע חזק מאד". בשנת 1967 הוא הקים את הפילטווד מק, בשנת 1968 הוא כתב את Black Magic Woman, שמאוחר יותר סנטנה ניכס אותו לעצמו. באותה שנה הם הגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי עם הלהיט אלבטרוס (למעלה) שהיה קטע אינסטרומנטלי. החשיפה הראשונה שלו ושל הלהקה ל-LSD הייתה בארה"ב שם שכנעו אותם שבשביל להתקדם מוסיקלית כמו סנטנה וגריידפול דד הם צריכים לצרוך את הסם שהיה עדין חוקי ! הראש של פיטר גרין נרקב סופית כמו פטריית הזיות מקולקלת במסע הופעות באירופה. בעת שנחתו פילטווד מק במינכן "חטפו" אותו (כנראה בהסכמתו) אנשים מאיזו כת שטן לאחוזה מפוארת, שם נערכה הילולת LSD שבמהלכה הוא איבד את שפיותו.
"הגיטרה נהגה לדבר במקומי, אבל אני לא יכול להמשיך לתת לה לעשות את זה. אני לא יכול לתת לה לשבור שוב את לבי", אמר פיטר גרין לפני כעשר שנים. מצבו היה כל-כך דפוק שהתרופות שנתנו לו עשו לו יותר רע מטוב, הוא גילה את זה בגיל זיקנה, כשפתאום היתפכח לגמריי וחזר אפילו להופיע וליצור. גם בבגרותו כשהוא כמעט קירח לגמרי עם שערות בסגנון בן-גוריון הוא עדין משוכנע שהמסעות שהוא עשה ב-LSD היו מאד רוחנים. פיטר גרין התבזבז לו סתם כך, וחבל. למרות הקריירה הקצרה יחסית הוא נחשב עד היום לאחד הגיטריסטים הגדולים והרגישים שאפילו ביבי קינג אמר שהוא מתרגש ממנו. אילו היה קצת יותר בקשב איתנו קרוב לוודאי שהיה יוצר אין סוף שירים יפים.
לאורך כל הסרט על חייו אנו נחשפים לדמות רוחנית עם כריזמה רבה, ויחד עם זאת מבולבלת ושלא מצליחה להתמודד עם העושר וההצלחה. הכסף רדף אחריו (ולא כמו רשויות המיסים שרדפו אחרי הרולינג סטונס), והוא לא רצה אותו, הוא רצה רק לחלום. בסוף הוא גם התעורר מהחלום, עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

Fleetwood Mac - Black Magic Woman


Fleetwood Mac - Jumpin' at Shadows

הבלוזברייקרז ואריק קלפטון - קרנצ'י ומחוספס

קריירת הסולו של אריק קלפטון היתה ארוכה, ומלאה במוסיקת מיינסטרים, אבל לא לשם כך התכנסנו פה. אני אוהב את מה שהוא עשה בשנות השיבעים שירים כמו Wonderful Tonight, After Midnight ובכלל כל הסאונד של הבלוז בשנים ההם ממצבים אותו כאריק סיני של הגויים. בשנת 1966 הוא עזב בטריקה את ציפורי החצר רק בגלל שהם היו יותר מידי מסחרים בשבילו, וחבר לג'ון מאייל ולהקת The Bluesbreakers האגדית. הם הופיעו מאות פעמים בסצינה של הבלוז שהתפתחה אז באנגליה, והקליטו יחד את מה שנחשב לאחד האלבומים הכי חשובים והכי טובים אי-פעם. הבלוזברייקרז היתה מחנה האימונים הכי חשוב של אריק קלפטון, בה הוא ניגן בלוז נקי כמו שהוא אוהב, אבל גם את הלהקה הזו הוא עזב מהר מאד. כמה All Your Love שונה מ- For Your Love, מיד תגלו:

Bluesbreakers with Eric Clapton - All Your Love


בעיקרון אני מעדיף את בלוז שלי קרנצ'י ומחוספס, אבל כאן אפשר לשמוע בתחילת השיר סולו סקסופון מדגים כמה הבלוז קרוב לג'אז:
Bluesbreakers with Eric Clapton - Have You Heard

דרך-אגב, בתמונה למעלה (אפשר ללחוץ להגדלה) אריק קלפטון הוא הבחור שיושב וקורא עיתון- הייתם מזהים?

ציפורי החצר - The Yardbirds

אריק קלפטון לא נולד כגיטאר הירו הראשון, למרות שהוא היה הגיטאר הירו הראשון (רק אח"כ עשו מזה גם משחק מחשב), הוא נולד כילד מחוץ לנישואים לבחורה אנגליה שהתאהבה בטייס קנדי. הוא גדל ע"י סבתו ובעלה ועד גיל 11 הוא היה בטוח שאחותו הגדולה היא אימו. גיטרה היא בסך הכל גיטרה, חתיכת עץ ושישה מיתרים, את הנשמה מכניס אליה מי שמנגן בה. בגיל 13 הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו, חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1963, כשהוא בן 18 בלבד הוא כבר ניגן בלהקת The Yardbirds, להקה שבה ניגנו עוד שני ענקי גיטרה ג'ימי פייג' שהחליף את אריק קלפטון לתקופה קצרצרה, וג'ף בק שהחליף את ג'ימי פייג' כשהוא פרש. שלושתם נמנים נמצאים גבוה מאד ברשימת 100 נגני הגיטרה של כל זמנים, קלפטון במקום רביעי, מקום אחד מעל רוברט ג'ונסון שהוא כל-כך העריץ. ציפורי החצר התחילו עם שיקגו-בלוז שהתמתח עד לכדי רוק ופופ, מה שאריק קלפטון לא אהב, ומיד אחרי הלהיט הגדול שלהם For Your Love הוא הלך לחפש משהו אחר ויותר שורשי, במקום אחר. תחנה קטנה וחשובה ביותר של הבחור, הוא אפילו לא הופיע על עטיפות האלבומים שלהם מרוב שזה היה קצר.
למעלה הלהיט, אבל אני ממליץ לכם להקשיב גם לשיר בסגנון שיקגו-בלוז "לואיס" שאריק קלפטון מנגן בו , וכאן אפשר לשמוע אותם עם ג'ימי פייג'. במיוחד אני אוהב את השיר הזה, משנת 1965 שהוא כבר מהתקופה של ג'ף בק, תראו איך בלוז הופך לרוק:

The Yardbirds - Still I'm Sad

שבוע אריק קלפטון ופיטר גרין

מוסיקת רוק היא המקום הפראי הנשגב בו מביעים מחשבות עמוקות עם כלים פשוטים ובצורה קליטה. חודש המוסיקה בערוץ 8 נמצא בישורת האחרונה שלו, צפיתי בדי הרבה סרטים ביניהם הסידרה שבו מורגן פרידמן מספר על המוסיקה האמריקאית שם הוא לוקח אותנו ל"גראונדזירו" (בתמונה)– לא תחתית בנייני התאומים, אלא מקום שבו התחילו לנגן בלוז עם גיטרות חשמליות בצומת של כביש 61 ו-49, על גדות המיסיסיפי דלתא. שם רוברט ג'ונסון מכר את נישמתו לשטן. מוזיקת הרוק לא התחילה שם אלא כשאריק קלפטון, ופיטר גרין ניסו לנגן באנגליה כמו רוברט ג'ונסון. הם לא רק היו המיילדים של הרוק, אריק קלפטון גם היה הגיטאר הירו הראשון, זה ששימש השראה לכל נגני הגיטרה שאתה מכירים: מסטינג ומרק קנופלר ועד לכל נגני הרוק הכבד. אני מניח שאם הם היו נפטרים כבר כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין או ג'ון לנון, מצבם של קלפטון וגרין בתודעה שלכם היה שונה, אבל מגיע להם הכבוד, ולנו העונג. קצת התלבטתי, אם לעשות שבוע במיוחד בשבילם, אבל נראה לי שתהנו, כל השאר יכול לחכות. כאן הביצוע המקורי משנת 1958 של Otis Rush לשיר השבוע, שתרגישו את ההבדל.

Eric Clapton - Double Trouble