מזה זמן רב (לפחות שנתיים) שאני משתעשע ברעיון לעשות סדרה של פוסטים בשם סול לשיא (שזה גם משחק מילים על סול-לה-סי). האמת שאני מאד אוהב מוסיקת סול, אבל לא מספיק שוחה בחומר. למזלי הכרתי לאחרונה את איתי כוחיי - שבטעות קראתי לו פעם איתי כוכב והוא אכן כוכב- ועכשיו יש לי הרבה דוגמאות לשירי סול גדולים. אז לא תהיה פה סקירה היסטורית של המוסיקה הזו, אלא משהו הרבה יותר אקלקטי של שירים פגזים.
נתחיל עם קלרנס קרטר שהוא המוסיקאי השחור העיוור שלא הכרתם. לא סטיבי וונדר וגם לא ריי צ'ארלס. נולד ב-1936 באלבאמה. למד תואר במוסיקה. היו לו שורה של להיטים שהבולט שבינהם Slip Away, הגיע למקום השישי במצעד הפופ האמריקאי בשנת 1967. הלהיט Patches מכר מיליון עותקים, הגיע למקום השני במצעד האנגלי בשנת 1970, וגם זכה בגראמי בשנת 1971 כשיר הטוב ביותר. למרבה הפלא הבחור עדין חי ואפילו פעיל. הוא אפילו הוציא אלבומים בעשור הקודם - האחרון משנת 2007. עוד להיט שלו, יחסית חדש נקרא 'Strokin - מדבר על לעשות אהבה עם הבולבול, ונשמע כמו ג'וני קאש על ויאגרה.
אלבום חדש לוילקו ! האמת (ורק האמת) שאחרי רצף של ארבעה אלבומים אהובים, ואחרי שהכרזתי עליהם כלהקת העשור שלי, הגעתי להאזנה של האלבום The Whole Love עם המון סלחנות וציפיה למעט. לשמחתי התבדתי, זה אלבום פרימיום ! הוא היה בהזרמה חינם למשך 24 שעות באתר של הלהקה. אתר שעוצב כמו התקליט שלמעלה, אך מסתובב. אני כל-כך אוהב להתסכל על תקליט מסתובב, כך שזו היתה חוויה מושלמת. במזל מצאתי סטרים חבוי של האלבום ברשת, והנה הוא מובא גם לכאן - שיר אחר שיר, להנהתכם:
אני לא זוכר מתי הפסקתי לטפס על עצים. כשהייתי ילד היה לנו עץ שסק בחצר עם פירות טובים. היו לעץ הזה שלושה ענפים עיקרים, כל ענף היה שייך לילד אחר בבית. אני ושתיי אחיותיי היינו עולים על העץ - כל אחד יושב או שוכב על הענף שלו, במשך שעות. באופן כמעט יומיומי. חיכינו לרגע שבו יבשיל פרי שסק בחלקת הענף שלנו, ואז באמצעות האצבעות היינו מורידים את האבק ואוכלים. כשאתה יושב הרבה זמן ככה על עץ, אז אתה מבין משהו בטבע, מבין משהו בהבשלה של דברים לפי כמות החשיפה לשמש, על ציפורים שאוכלות פירות בשלים שלא קטפו אותם, על פירות גבוהים וקשים להשגה - כאלה שמצריכים ירידה מהענף, ואיגוף העץ מלמטה. פירות שבשביל לקטוף אותם צריך גם סולם, וגם עזרה מהאחרים בשביל לקטוף אותם.
המחאה הזו מלכתחילה נראתה כמו טיפוס על עץ של דפני ליף וחבריה, אבל טיפוס על עץ במובן ההוא שאני מכיר. הקליפ הבא הזכיר לי את זה. פתאום גם בא לי שוב לטפס על עצים:
כמה דברים שאני חייב להגיד שמפריעים לי עם המחאה הזו:
1. זו לא באמת מחאה של הפריפריה. בפריפריה תמיד היתה בעיה של תעסוקה ולא של יוקר מחיה (גם בגלל המענקים וההטבות במיסוי של המדינה), ועכשיו כשיש שיא שלילי של כל הזמנים באבטלה בארץ, אז בכלל לא רע לחיות בפריפריה.
2. מפריע לי שמדברים רק על הדרישות של העם ולא על מחוייבויות של העם - מאד הייתי רוצה שאחת הדרישות העיקריות תהייה - שירות לאומי חובה לכל אזרח בישראל !
3. מפריע לי שאני מרגיש שהמחאה הזו מנוהלת על-ידי קבוצה קטנה של אנשים. כנראה נאיבים, שוחרי טובות אבל במהותם אולטרא שמאלנים. יש הרגשה שמתחת לפני השטח הם רוצים להפיל את הממשלה הזו.
4. ובעיקר מפריע לי שראשי המחאה שוללים את ועדת טרכטנברג שמינתה הממשלה עוד לפני שבכלל התחילה את דיוניה.
חוץ מזה אני בעד המחאה,יש בה גם המון יופי וסולדריות, ושאיפה למטרה המוצדקת ביותר בעולם: צדק חברתי !
זה היה השבוע האחרון של אוגוסט וגם תחילת הלימודים. זה היה אחד מהשבועות המוסיקלים הכי מעניינים שהיו לי בחיים. וגם כאן ברדיו פרימיום להמונים היה שמח: סקירת של האלבומים בחודש האחרון, הופעה של אינטרפול, הופעה של מארק רונסון, שיר חדש לג'יימס בלייק ובון איבר, וגם הופעות מוקלטות של בלאק סאאבת' משנת 1969, ושל דייר סטרייטס בארץ בשנות שמונים. בכל זאת, מגיעה לכם גם סקירה של שירים חדשים וקליפים, חדשים כי עבדתם כל-כך קשה בשביל להיות פה.
Cat's Eyes - Over You
דרים פופ הוא סיגנון לא מספיק מוגדר מבחינתי. אני שומע בו בעיקר אווירת סיקסטיז נשית בשילוב של ריוורב. נדמה לי שזה עונה על ההגדרה גם במקרה של השיר החדש והחינני הזה שיזכיר לכם את Cults ודומיהן. לי הוא מזכיר גם שירים צרפתים, אולי בגלל הכינורות.
Destroyer - Savage Night at the Opera
עוד שיר מתוך האלבום המעניין של דיסטרוייר שיצא בתחילת השנה. הקליפ כולו מצולם מתוך קסדת אופנוע, ונותן הרגשה טובה מאד של הנסיעה, בלי להסתכן בתאונה. ויש גם סוף טוב ותמונת סיום טובה: מלבבת, מקסימה ומפתיעה. הקליפ של הסינגל הראשון שלהם היה שונה לגמריי ולא פחות טוב. מתוך האלבום Kaputt. אם אהבתם את השיר הזה, אז כל האלבום נשמע ככה.
St. Vincent - Cruel
ואם כבר אנחנו באוירת בנות צרפתית. אז St. Vicent יכולה בהחלט להצטרף לכך, למרות שהיא בכלל אמריקאית. אבל הסגנון הפופ-אינדי המאופק מתאים מאד. שיר יפה, וגם נגינת הגיטרה שלה בעיניים עצומות, בעל כורחה, טובה מאד. הכל יתברר לכם בקליפ, ויש לה גם אלבום חדש:
MAN LIKE ME - Peculiar
שיר מדליק, קליפ גראפי - לא צריך יותר מזה.
Charlotte Gainsbourg-Terrible Angels
מפעם לפעם שרלוט גינסבורג נשמעת כמו חיקוי של קרן אן. בכל שאת את גינסבורג מפיק בק, וכן..זה אלקטרוני הפעם, ובק..זה לא ממש מסתדר לי, אבל זה מה שאומרים. מתוך EP שבדרך:
המזל לא מאמין בי, ואני לא מאמין במזל - הכל השגתי בעבודה קשה כמו טמבל, כי דווקא היה לי הרבה פוטנציאל איתו, אבל סתם ביבזתי את המזל שלי על ללכת על בטוח וראש בקיר. ואני ממש לא צוחק, אשכרה חוכמת בדיעבד. מרגול לעומת זאת תפסה את המזל שלה בשתי ידיים ולקחה אותו עד הסוף. בגלל זה אני מעריך את האישה הזו. אני לא אוהב את המוסיקה של מרגול, אני חושב שהיא וחיים משה היו הראשונים שאחראים למסחור ולדרדור של מוסיקה אותנטית ומקורית, לכדי פופ רדוד ומשעמם (וחשבתי כך גם בזמן אמת, כששניהם רק פרצו לתודעה). זה לא שכולם הקשיבו לפני כן לתזמורת האנדלוסית ולברירה הטבעית, אבל מה שהתחיל עם שושנה דמארי ואריס-סאן והתקדם לצלילי העוד, צלילי הכרם, והגיע לשיאים עם אבנר גדאסי, ובעיקר עם זהר ארגוב, הפך בסופו של דבר לשירים האנמים, במקרה הטוב, ששר אייל גולן, ולשירים הטיפשים, במקרה הרע, ששר משה פרץ – ומרגול וחיים משה היו הסמנים הראשונים לכך. אין לי שום דבר נגד מי שמקשיב למושיק עפיה ונהנה, באמת שלא, אבל אני הרבה יותר מעריך את מה שעשה אביהו מדינה, שהצליח לבלום קצת את המפולת, עד שפרש. אני גם מוכן להודות שעד שמרגול פצתה את פיה בכוכב נולד הייתי בטוח שהיא טיפשה – ועכשיו ברור לכולם שהיא אישה חריפה ודעתנית, ובעלת שפה עשירה, הגם שמתובלת ביותר מידי חוויג' וביסבס. לזכותה אפשר לומר שהיא תמיד ניסתה להיות איכותית – ו'ריח מנטה' שהפיק לה ירוסלב יעקובוביץ' הוא אחד מאבני הדרך של המוסיקה הישראלית. אלבום שבזמנו נטען בגללו שהיא 'משתכנזת' והולכת יותר מידי לכיוון הרוק. 'ריח מנטה' במידה רבה מציין את המעבר של המוסיקה המזרחית למיינסטרים. יחד עם זאת מרגול השכילה לשמור על נאמנות של הקהל המזרחי אליה. רק שבעוד חפלה ועוד חפלה ועוד אחת הכל הפך בסוף למוסיקת רקע לצלחת חומוס.
מרגול עשתה טעות כשהיא לא פרשה בעונה הקודמת של כוכב נולד, כך היא היתה פורשת בשיא – וזו עוד חוכמת בדיעבד. ואני אומר את זה בלי קשר לכתב האישום שהוגש נגדה השבוע. התלבטתי הרבה האם לכתוב כאן את הדברים האלה, כי בכל זאת מדובר יותר ברכילות מאשר במוסר, צדק או כל דבר אחר. אבל זה בלוג מוסיקה, ישראלי, אחרי הכל, ונראה לי שצריך לדבר על זה גם מעבר לבדיחות שאנחנו תוקעים פה ושם בנושא. אז בוא נניח שהכל נכון: שמרגלית צנעני נתנה ציונים גבוהים למועמדים בכוכב נולד, כדי שתוכל אח"כ לקטוף את פירות הצלחתם המסחרית. שהיא קיבלה סמסים בשידור חי איך להצביע, ושהיא היתה המתווכת בין עומר אדם לבין אמרגנה אסף אטדגי. ושלאחר הצלחתו המסחרית האדירה של אדם, היא ביקשה את דמי התיווך שהיא חשבה שמגיעים לה. ושהיא הגיעה עם אטדגי לבורר, ושהבורר הזה החליט איך לחלק את הרווחים. ואני שואל: אז מה ? מה קרה? בגלל זה מעמידים למשפט ? נזיפה או מקסימום מכתב פיטורים היו עונש מספיק גדול למקרה הזה. הרי מרגלית צנעני היא כולה זמרת, היא הרי לא היתה עושה במו ידיה דבר לאסף אטדגי. לפי מה שהפרקליטות והמשטרה מציגים אז לא היא שאיימה על אטדגי, אלא היא היתה הגורם המרגיע והמפשר. חסרה לי מאד המילה "לכאורה" בכל הסיקור התקשורתי של כל העניין הזה, אבל גם בלעדיה אין פה סיפור גדול מאד – לא רצח, לא אונס, לא סמים, לא הימורים בלתי חוקים, שום אלימות ממשית, בוודאי לא מהצד של צנעני. זה נשמע כאילו נגמרו כל הפשעים בישראל, ורק בזה נותר עוד לטפל, כדי שיהיה פה ממש גן-עדן. אני מכיר באופן אישי כמה וכמה סיפורים על אנשים, בעלי משפחות, שהפסידו כספים בהימורים בלתי חוקים ואנשי העולם התחתון פירקו להם את הצורה, ונישלו את כל נכסיהם – איפה נמצאה אז המשטרה ?!
אי-אפשר שלא להבין שמרגול היתה הדג הקטן ששימש כפתיון ללכידת דג גדול יותר, ואם המשטרה בסופו של דבר לא הצליחה לתפוס את הדג הגדול, אז היא נכשלה בתפקידה. ההרגשה התמידית של אנשים בארץ הזו היא שהמשטרה שלנו חכמה על קטנים. עם הגדולים היא לא מתעסקת. אבל עכשיו המשטרה כבר הפסיקה לחפש מתחת לפנס, והתחילה לחפש מתחת לאורות הזרקורים.
בסוף מצאתי גם קליפ שמתאים [בעזרת מלכה פיינגולד] מתוך הסדרה "קצרים". המערכון נקרא: "עסקה של מאפיונרים מזרחים" שהקדים את זמנו - קורע !
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
