לעקוב אחר הפרימיום

יום חמישי, 22 באוקטובר 2009

למה שלא תהיה קצת על הכיף-כיפאק


ההתאבדות של מוני פנאן מרעידה את אמות הסיפים של הארץ, ודי בצדק. אני לא חובב ספורט מושבע, אבל גם אני צפיתי יחד עם כל עם ישראל במשחקי מכבי תל-אביב בעונות הפיינל-פור, וגם בשנות השמונים כשהטלוויזיה עוד הייתה בשחור-לבן. התופעה של מוני פנאן בספסלי מכבי תל-אביב, שהיה מקפץ בשימחה חסרת מעצורים בעת סיום מוצלח של משחק, לא נעלמה מעיניי.
לפני הכל אני רוצה לומר שאני נגד התאבדויות, וכמו הרבה מאד אנשים גם לי היו בעבר מחשבות בנושא, אבל המשכתי הלאה והחיים שלי השתנו לגמריי, ואני חושב שכך צריך לעשות. מאז דרך אגב כמעט שילשתי את גילי. יש מעט מאד פצעים שהזמן לא מרפא- למשל שכול, ואדם צריך לדעת שגם אם הוא במיץ של הזבל ואין לו חברים שיכולים לעזור לו, ואין לו עניין בחיים, או שהוא במצב של חוסר אונים, אפשר לצאת מכל דבר, או כמו שאמר איזה רב: "אין בעולם יאוש כלל", ובפראפרזה:"אין מצבים מייאשים, יש אנשים מיואשים".
אבל לא על-כך רציתי לדבר, אלא על התופעה שמוני פנאן מייצג. מוני פנאן מייצג תופעה של אדם מאד חברותי, מאד אנושי, וגם מאד אמוציונלי, שחי מהמתח שלפני המשחק, לאופריה שאחרי ניצחון. שהכל אצלו על הכיפאק ושהוא בעצמו על הכיף-כיפאק. אני לא רוצה להתייחס לכותרות של העיתונים בסגנון:"אנחנו נתנו את הכסף שלנו למוני, וקיבלנו בתמורה חיבוק", גם בגלל כבוד המת וגם בגלל שזה לא הנושא. הנושא הוא, איך אדם שחי בצורה לא מחושבת, שלא לומר טומן את ראשו בחול, ובסופו של דבר מתאבד. אם נזכר לרגע בדודו טופז, אז גם אצלו שיגעון הגדולות הוביל להתאבדות.
החוכמה בחיים, היא לחיות אותם בכיף, לחיות אותם בצורה ריגשית אבל לא "להתאבד" על כך. אנשים שחיים לגמריי בצורה ריגשית, חיים את החיים בצורה תמימה ואפשר לקנא בהם. אני תמיד מקנא בכל האנשים האלה שהם על הכיף-כפאק. אם חסר לי משהו בחיים זה הסם הזה שנקרא אופוריה (אני לא מתכוון למשהו שמוכרים בפיצוציה יחד עם חגיגת, אלא על הרגשה של אושר עילאי באופן טהור ונקי), אבל בסופו של דבר האדם המאוזן, השקול, המדוד, המחושב הוא ששורד וכנראה שבסופו של דבר הכי מאושר והכי נהנה, ראו פול מקרטני.

למעלה The Raveonettes עם השיר היפה Suicide מתוך האלבום החדש והחמוד שלהם שיצא השנה.

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !