לעקוב אחר הפרימיום

יום שלישי, 27 באוקטובר 2009

אישתי מלכת אנגליה !





באנגליה יש עוד מעמדות, בדיוק כמו שבהודו יש קאסטות. גם בארה"ב יש מעמדות, אבל שם לאף אחד אין ממש דם כחול, וכל אחד יכול עוד בדור שלו להפוך את הקערה על פיה. אני מזכיר את זה לעצמי כי אצלנו זה לא כך. קחו למשל אנשים מהפוליטיקה אצלנו ותבינו את ההבדל: ליברמן עולה חדש, ברק היה קיבוצניק (אין שם כסף) ודרעי חרדי, וגם אם שיחקת אותה באקזיט מטורף אין לך אחוזה, סטייל פול מקרטני, מקסימום דירה במגדלי אקירוב, או וילה על דונם וחצי (ותגיד תודה) בקיסריה.
אבל באנגליה זה לא כך, לצורך המחשה נאמר ש- 80% מהקרקעות שייכות לאנשים פרטיים (!!) לבעלי אחוזות, וזכותם לא לאפשר לך לטייל בהם. זה לא מסתדר עם הפנים של אנגליה כפי שהן משתקפות במוזיקה. כי אם נקשיב למוזיקה, ולכמות להקות הפופ המיתולוגיות שצמחו באנגליה: ביטלס, רולינגסטונס, קווין, דוראן-דוראן, אואזיס, בלייר, סמיתס, מאדנס (יש אין-סוף) ולתרבות הפופ שישנה באנגליה, אז אפשר לחשוב באמת שעדין אין שם בית לורדים, ואין שם פאות נוכריות בבתי המשפט ושהם הרבה יותר קלילים.
לא מסתדר לי למשל: אלטון ג'ון, פרדי מרקורי ומיקה וכל האנגליות הכבדה הזאת, של בית המלוכה, המלך צ'ארלס, ולצפות במירוצי סוסים, שלא לדבר על הכובעים של מלכת אנגליה. וזו הסיבה היחידה שצריך את בית המלוכה - רק כדי שיהיה לי למה להשוות את אישתי (היא גם מרגישה הרבה יותר עשירה ממני - ואני מתכוון בכסף).
אני לא מתכוון להקשיב לאלבום החדש של מיקה. אהבתי את הסינגל הראשון, קראתי בכמה מקומות שזה אלבום מנופח. באלבום הקודם היתה בכל זאת איזו נימה אישית שמשכה אותי אליו. אם יהיה עוד סינגל נחמד אקשיב לו, אבל זהו - יש גבול How Low I Can Go. הסינגל השני היה כבר די מעצבן. אני בטוח שאם הייתי בן 15 לא הייתי סובל את זה.
למעלה המונטי פייתון עושים צחוק מעשירי יורקשייר המספרים כמה ילדותם היתה אומללה, וגם המשרד להליכה מצחיקה. וכאן ג'ון קליז מספר מה הוא יודע על מוזיקה- מצחיק וגם קצת עצוב.

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !