האזנה ראשונה שלי לאי.פי החדש של הפיקסז היתה על ההליכון בחדר כושר. לרגע לא הייתי בטוח שזה בכלל הם. שיר הפתיחה אוירתי כזה, שירה בקול גבוה, ולא איך שפרנק בלאק שר בדרך- כלל. לא ידעתי איך להתייחס לזה. בדקתי אם זה באמת זה. כן זה זה. באמצע השיר הוא כבר מתחיל למלמל בספרדית, או משהו, ואתה מבין שזה הפיקסיז. אבל מה באמת אפשר לצפות מלהקה שעשתה שני אלבומים ששינו לך את החיים ? על אמת שינו לי את איך שאני מרגיש, חושב ואוהב מוזיקה, ואת החיים. נדמה שכבר כל הלקחים נלמדו ואני לא מדבר רק נירוונה, וסאונדגארדן. מבחינתי כל אלבום גיטרות של העולם שיצא אחרי 1989 היא נגזרת שלהם. בטח שאני מגזים. כי בטוח שיהיו כאלה שיאמרו שהראמונס, אבל זה הבלוג שלי - כאן אני קובע. ולא רק על גיטרות הניינטיז הם השפיעו אני בטוח שהסטרוקס והארקטיק מאנקיז לא היו מה שהם בלי הפיקסיז.
נחזור לאי.פי החדש - בסך הכל 4 קטעים, כולם להיטיים. אינדי סינדי נשמע הכי ייצוגי מבחינת הצליל של הפיקסיז, והוא גם הכי טוב. תמיד היה בהם משהו קצת מתקתק ונעים, אבל נדמה לי שהפעם אפילו מעט יותר, משהו בין טרוויס לאואזיס. מה שהופך את האזנה לאלבום בהאזנות הראשונות למענגת, במיוחד בימים אלה של חג. אני רק לא בטוח איך זה ישמע בעוד 10 או 67 האזנות, אם נגיע לזה בכלל. בינתיים זה תענוג עילאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה